טוקיו חסר הרגשות פרק 6

מאיקו חייכה חיוך מאושר. היא חיבקה את מותניי בחוזקה (כי רק עד לשם הצליחה להגיע) לקחתי את ידה של מאיקו, והלכתי לעבר החדר שלי (ושל טוקיו.) "צ'יו צ'אן, יש לי שיעורי בית!" אמרה מאיקו והראתה לי את המחברת, מלאה בכתב ילדים קצת לא ברור. אני גם מלמדת את מאיקו בזמן הבייביסיטר. היא קיבלה 6 שאלות. אחרי כמה דקות, הגענו לשאלה האחרונה: להשלים משפט. אמרתי: "מאיקו, כמו בשיעור שעבר." היא צחקקה. "ne… anata! otokonoko!" אמרה מאיקו. (המשפט בתרגום לעברית מיפנית: היי… אתה! בן!") כי השאלה הייתה "השלימו מהסיפור מיי וקונארה, שורה 14, משפט 2". בכל מקרה נגמרה השעה. הבאתי למאיקו עוגיות טעימות והלכתי לעבר השאר. "מה אני עושה? אנחנו חייבים לעשות משהו איתה שהיא לא תגלה על.. אתם יודעים." אמרתי להם. מיו אמרה: "אני יודעת!" ועלה על פניה מבט של רעיון וחיוך חתולי. היא לקחה את מאיקו והניחה אותה על מיטתי. היא כיסתה אותה בשמיכה ושרה בקול נעים לאוזן: "לילה טוב, מאיקו סאן, הנסיכה שעכשיו תישן, nap she will take, ואז חתלתול יחבק, ינשק…" אחרי כמה פזמונים מאיקו נרדמה. כולנו התיישבנו… לקחתי מחברת וכתבתי: "כוחות."
-מנקודת מבטו של קאיטו-
"תכתבי שהכעס הוא אמצע שימוש." אמרתי לצ'יו. היא כתבה.אני במרחק 2 דקות ללכת לאנשים האלה, להביא את הגרזן שלי ולחתוך להם את הראש! אבל לא אעשה זאת. הבטתי אל טוקיו. צ'יו בטח לא מסתדרת איתו. היא מוציאה את כל הכעס שלה עליו, והוא נשאר אדיש… שקט עם כוח קטלני! הטבעת שלי זוהרת… מה נסגר? ככה גם הטבעות של השאר. אנחנו (הבנים) שלחנו ידיים למעגל, עם אגרופים. אגרופינו "נדבקו" זה לצד זה. ואני? מתהפנט מאור הטבעות.
-בחזרה לצ'יו-
כתבתי את מה שקאיטו הציע. אבל…. מה הקטע עם הטבעות? מיו הצטרפה, והתהפנטה גם. אני וארוקה הצטרפנו בו בזמן! אני לא יכולה לזוז! כ-כואב לי!!! הרצפה נפלה בעיגול למטה, והשולחן עליה! הצילו, כואב לי! "it hurt. it's painful." אמרו השאר. אני לא מצליחה להזיז את עצמי ולהביא להם כאפה!!! מה לעזאזל…. למטה היה אור חזק. אני.. מתנגדת לכאב! "it not! it's full with happiness!" צעקתי והתנתקתי מהמעגל. העפתי כאפה שהשאירה סימן אדום לטוקיו. הוא לא זז. הוא נשאר במקומו. "it hurt. it's painful." אמרתי. אני לא יכולה להתנגד יותר…. נגמר לי הכוח להתנגד לזה. "mah, kawaii." אמר קול. (תרגום- אה, חמודה) מי זה? "watashi no aisithero! watashi wa! watashi wa aishtero! watashi wa aishiteimasu, tokyo!" צעקתי. (תרגום: אני אוהבת! אני! אני אוהבת! אני אוהבת אותך, טוקיו!") ואז, טוקיו התעורר מהדיבוק שלו. המבט שלי היה מלא באושר… ואז הכל היה חשוך. איפה אני? "תתעורי, טיפשונת." אמר אותו קול חסר הרגשות של טוקיו. החושך נהפך לאור. "איפה אנחנו?" שאלתי. אנחנו באמצע שום מקום…. כנראה. הוא אמר: "אני לא יודע." "אתה לא יודע… נהדר." אמרתי והשפלתי את מבטי. ואז צץ משום מקום עץ. ולידו צצה דלת. באתי לקום… "הקרסול!" צעקתי ונפלתי. צעקתי הדהדה ברחבי המרחב הלבן והמוזר הזה. טוקיו הרים אותי. הוא רץ לעבר הדלת, פתח אותה והבטנו. היה שם כפר שלם ונחמד. טוקיו נכנס לכפר וסגר אחריו את הדלת. הוא הניח אותי תחת העץ הקרוב, ואז אישה התקרבה. היא החזיקה כביסה. טוקיו הרים אותי וניגש לאישה. הוא ביקש: "בבקשה, אנחנו לא יודעים איפה אנחנו והיא נקעה את הקרסול. את יכולה לעזור לנו?" האישה הנהנה, והנחתה אותנו לביתה. "תעלו למעלה. אם תוכלו, לבשו את הבגדים בארון כדי שלא תהיו בולטים." היא אמרה. טוקיו עלה לקומה השנייה. הוא הניח אותי במיטה שם, עם המצעים הורודים. הוא הוציא קימונו… אחד שחור אחד ורוד עם פרחים לבנים. עצמתי את עיניי. טוקיו התלבש. שאלתי: "איך אני אמורה להתלבש?" ונתתי מבט לעבר טוקיו. "יש לך רוכסן באוברול, נכון?" שאל טוקיו. הנהנתי. טוקיו ביקש ממני להסתובב, והסתובבתי. במקרה, אני לא לובשת גוזייה היום. "ט-טוקיו!!" אמרתי לו. האוברול ירד ממני במהירות, ואז החולצה. "רק תעשה את זה מהר.." אמרתי. פניי האדימו כמו עגבנייה. "הנה. גמרנו." אמר טוקיו. אני לובשת את הקימונו…? האישה עלתה. "יופי התלבשתם. לפי הצעקות חשבתי שאתה אונס אותה…" היא התלוצצה. =.= היא הניחה על המיטה קביים, והיא החזיקה בידה תחבושת. היא ביקשה: "תניחי את הרגל כאן." עשיתי כבקשתה. היא חבשה את רגלי. לקחתי את הקביים, נעמדתי. "יופי!" היא אמרה בחיוך מקסים. "מה שמך?" שאלתי בחשדנות. היא ענתה: "מיזו יזוריה." "לא משנה. טוקיו, אנחנו חייבים למצוא את האחרים…" אמרתי לטוקיו. "אנחנו לא הולכים לשום מקום עם הרגל שלך. עכשיו, מיזו, את זקוקה אולי לעזרה כלשהי מאיתנו?" אמר טוקיו והפנה את מבטו לעבר מיזו. מיזו אמרה: "אני צריכה שאתה תעזור לי עם הגינה ואיסוף ביצים. את… אני צריכה שתעזרי לבנות שלי, יורי ויוקי. הן ליד הבור לשאיבת המים. רק מלאי בקבוקים, והניחי בסלסילה החומה והגדולה ביותר." צלעתי לעבר הבור לשאיבת המים. "מי את?" שאלה הבלונדינית. "אני צ'יו אקאי. אמא שלכן שלחה אותי כדי לעזור לכן." עניתי. הברונטית אמרה: "מדהים!" "אנחנו לא צריכות עזרה." אמרה הבלונדינית. "אני יוקי, זאת יורי." הציגה הברונטית, או .. יוקי. היא עזרה לי לעלות למלא בקבוקים, יותר נכון כדים. מילאתי איתן במשך שעות, עד רדת החשיכה. הן עזרו לי לעלות למעלה, איפה שטוקיו חיכה. הוא כבר החליף לפיג'מה. על המיטה בה אני הייתי חיכתה כותונת אדומה כדם. רוכסן. יש לי מספיק טראומה היום מרוכסנים. אחרי ששמתי, טוקיו הוריד את זה שוב. (כאן הולך להיות קטע קצת מביך.) הוא חיבק אותי מאחורה.. ונגע בי בעדינות בכל הגוף. "אני מעצבן אותך, נכון?" הוא שאל. אני רועדת… "כ-כן…" עניתי בכנות. "לילה טוב, טיפשונת." הוא אמר. הוא צחק עליי. שמתי בחזרה את הכותונת. איך אין לו כבוד? עוד אני בלי גוזייה. יכול להיות ש..