טאי – פרק 8

פרק 8:
נק' מבט טאי:

"מה אחי? אתה רציני?" בן שאל. "בואנה אחי זה לא מתאים." הוא הוסיף.
"מה קרה אתה יפה נפש פתאום? שכחת כמה התערבויות כאלו עשית איתנו?" שאלתי אותו. ידעתי שהוא לא יאהב את זה, וידעתי גם למה. בתוך תוכי, גם ידעתי שזה לא לעניין ולא במקום, בכלל בכלל לא במקום.
"אחי מה אתה משווה?"
"זה לא אותו דבר?" שאלתי אותו. רוצה לקבל את התשובה שכבר ידעתי שבוע.
"אחי. זה לא היה עם אחת מהחברה,לא עם אחת שקרובה, היא ילדה טובה. טאי היא חברה הכי טובה של קים מה יש לך?" הוא שאל. "חוץ מזה. זה טיפשי. יש לה חבר" הוא אמר.
"בסדר מה זה חבר?" שאלתי. "טאי תבטל את זה. זה לא יגמר טוב." הוא אמר.
"אתה מגזים."
"אתה יודע שאני לא. אם קים תגלה את זה, אם אלי תגלה את זה.. טאי זה.. וואי." הוא אמר. "הן לא יגלו." הסתכלתי לו בעיניים.
"אני לא אספר לאף אחת מהן בחיים אבל.. תבטל את זה. בשבילך. יש לי הרגשה רעה." הוא אמר.
טוב.. טאי.. זה לא עד כדי כך נורא. בן תמיד היה רגשן כזה ומאז שיש לו חברה זה התעצם אצלו, מה שהוא חושב לא משקף מה שבאמת קורה. הוא מגזים.
וחוץ מזה.. הן לא ידעו, אלי לא תדע.

נק' מבט אלי:
"תודה אמא." אמרתי לה. היא חייכה. "אז אני אבוא מחר בצהריים?" היא שאלה. "כן."
"טוב אהובה. אני.. אני אהיה בינתיים אצל מירי חברה שלי, אם.. במידה ותרצי לחזור היום, אני אצלה קצת." היא אמרה. הרגיש לי שהיא לחוצה קצת?
ממה היא לחוצה? ישנתי אצל לירון מלא פעמים.
"טוב.. הכול בסדר אימא?" שאלתי אותה. היא חייכה באילוץ, זיהיתי את זה. "תיהני." היא אמרה. סגרתי את הדלת ועליתי אליו.
הוא לא יודע שאני באה.. פתאום חששתי. אני לא יכולה לשים את האצבע בדיוק ממה.
דפקתי.
הוא פתח.
"אלי?" הוא אמר. הוא היה מופתע בהחלט.
"מה את עושה פה?"
אוקיי. לא לזה ציפיתי.
"אני מפריעה?" שאלתי אותו. יש מצב שהוא הרגיש לי פתאום.. קצת.. זר?
"אממ.." הוא מלמל. "ל..לא.. בואי תיכנסי." הוא הוסיף
נכנסתי, הוא מרגיש רחוק.
"איך.. איך הגעת?" הוא שאל. "אמא." אמרתי לו. הוא פתאום חייך וחיבק אותי. הוא היה קר, למרות שהוא חיבק אותי.
"מה והיא תחזור לקחת אותך עוד מעט?" הוא שאל.
ואו. אאוצ'.
"הכל בסדר?" שאלתי אותו. " כןכן. למה?" הוא שאל.
"אתה בטוח שאני לא מפריעה?" שאלתי אותו.
"האמת ש…"
דפיקה בדלת קטעה אותו. הוא לחוץ?
הוא קם לפתוח. וכשהוא פתח מישהי נכנסה, "חתיך שלי!" קול מובהק של אישה נשמע, לפני שהוא הספיק להגיד משהו היא עמדה מולי.
אני מכירה אותה. קוראים לה שי. היא מפה. מה היא עושה פה?
היא ראתה אותי והסתכלה על לירון מהר.
"מה..??" שאלתי אותו וקמתי.
הם הסתכלו אחד על השני מהר והוא הסתכל לי בעיניים במבט שהסביר את הכל.
גיחכתי בציניות והתקרבתי לדלת. "אלי חכי…" הוא אמר.
"אני.. אני מצטער." הוא אמר. "זה.. זה.." הוא מלמל. הוא לא העיז להגיד 'זה לא מה שאת חושבת', כי זה בדיוק מה שאני חושבת.
"אני.. בואי נדבר על זה." הוא אמר. היו לי דמעות בעיניים.
יצאתי החוצה.
"אלי!" הוא צעק. אני כבר הייתי למטה.
ניערתי את הפנים. אני לא בוכה. אני לא אבכה בגלל זה.
'עדיין אצל מירי?' שלחתי לאמא שלי.
שתגיד כן שתגיד כן שתגיד כן.
האמת, שגם אם היא הייתה אומרת שלא, יש לי אצל מי להיות כאן, אבא שלי גר כאן. חברות שלי גרות כאן. אבל.. איכשהו.. הדבר היחיד שרציתי זה לנסוע לבאר שבע.
רציתי.. הביתה?
-'עכשיו יוצאת. לבוא?' איך היא יודעת… ?
הרכב שלה עצר לאט לידי. נכנסתי.
הסתכלתי עליה. היא חיבקה אותי והדמעות התחילו לרדת. למרות שלא רציתי. באמת שלא רציתי לבכות, יש לי חוק כזה שכשמישהו פוגע בי אני לא אבכה, אני לא אתן לו לנצח. אבל לא יכולתי לשמור את זה בפנים יותר. "איך ידעת?" שאלתי אותה. "אמהות תמיד מרגישות, הרגשתי שמשהו לא בסדר." היא אמרה. "את רוצה לספר לי מה בדיוק קרה, או ש.. אני כבר יודעת?" היא שאלה. "נראה לי שאת יודעת.." מלמלתי.
הנחתי את הראש שלי על החלון, אמא התחילה לנסוע.
היא אמרה כמה משפטים מעודדים, ולא דיברה יותר מידי. היא יודעת שאני צריכה את השקט שלי. איפשהו בין "זו הזדמנות להתחלה חדשה" לבין "זה יעבור." נרדמתי.

נק' מבטאי:

"מה קרה?" שאלתי את קים. רק היא נשארה כאן. תכף בן יחזור, הוא מלווה את סיוון. כבר מאוחר. קים קיבלה הודעה וההבעה שלה השתנתה. "זו.. אמא של אלי, שלחה לי הודעה." היא אמרה.
פספתי פעימה, ישר חשבתי על הכי גרוע.
"היא.. שאלה אם אני אוכל לבוא.. חבר של אלי בוגד בה." היא אמרה.
מה?