טאי – פרק 12

פרק 12:
נשארו יומיים.
אני לא יודע בדיוק מה היה לאביב שם בדייט עם אלי אבל הוא לא נישק אותה. אפס.
אני מת עליה על זה שהיא לא נתנה לו לנשק אותה, אני יודע שהוא ניסה.
ראיתי אותה פעם אחת מאז שהייתי אצלה,
היינו אצל קים והיא הייתה כזאת שווה, והיא צחקה, והיא יפה, והיא עושה לי את… "נו מה????" בן צעק קצת.
"מה מה אחי? אני איתך." הוא אמר.
הוא סיפר לי משהו שקרה עם סיוון. לא, לא הייתי איתו.
"טוב דבר." הוא אמר לי
"נשארו יומיים." אמרתי לו.
"יומיים למה?"
שתקתי והוא הבין.
"אני לא מאמין שלא ביטלת את זה בסוף." הוא אמר.
שתקתי.
"18 שנה לא שפטת אותי. מה נזכרת עכשיו?"
"נראה לך נו? אני אשפוט אותך?" הוא שאל.
"אז מה הקטע בן?"
"הקטע שאתה טאי אחי. אם היית רוצה לנשק אותה כבר היית מנשק אותה, משהו עוצר אותך." הוא אמר.
וואי וואי.. כל השיחות האלה לאחרונה. לא עושות לי טוב. זה לא אני.
"שמע ברור שעוצר אותי משהו, היא הרגע תפסה את חבר שלה עם החבילה בחוץ ליד מישהי אחרת, והיא כבר כמו אחות של קים. אני או לא אני, טיפה לא נעים." אמרתי לו.
"טוב הבאת את כל הסיבות האפשריות למה לא חוץ מאת האמיתית." הוא אמר.
שתקתי. וגם הוא.. בצורה מעצבנת, בצורה של 'יש לי מה להגיד לך אבל אני לא אגיד עד שתבקש ממני'
"דבר כבר בן דבר. חודש אתה אוכל לי ת'ראש עם הרמזים האלה. מה אני לא מבין אתה חושב שאני רוצה אותה?"
"יותר מזה."
"אני לא." אמרתי לו.
"מה יש לך מה אתה מכחיש את זה?"
סאמק נו.
"מה יש לי להכחיש את זה מה אתה ילד? אני לא רוצה אותה ובטח לא יותר מזה. אני רוצה לנשק אותה… לסיים עם ההתערבות ולחזור לחיים שלי, חלאס אכלתם לי את הראש" אמרתי וקמתי.
"אתה יכול להגיד לי שלא קינאת באביב שהוא יצא איתה לדייט?"
"זו לא קנאה, זה עצבים, הוא יצא איתה כשאנחנו בהתערבות עליה. זה הכל." אמרתי לו.
"טוב טוב, אתה מקרה אבוד אחי." הוא אמר.
"כפרה עלייך לא דיברת עם סיוון כבר חצי שעה, לך, תתקשר, תחזור לנשום ונדבר" אמרתי לו.
הוא לא צחק. וגם לא כעס.
המצב הזה לא.. לא בא לי בטוב, השיחות האלה? לא אני.
אני חייב.. לחזור לעצמי.. חייב.
'לך תשתה'
קול פנימי צעק לי, מי אני שאסרב לו?

נק' מבט אלי:

'מתי אנחנו יוצאים שוב?' –אביב שלח לי הודעה.
ואו, הוא חופר.
יצאתי איתו לפני.. שלושה ימים, יצאנו לאיזו מסעדה.
הוא.. כל כך… לא הטעם שלי.
זה לא שהוא.. הוא לא דוחה או משהו. הוא נראה טוב. אבל אין.. אין לו את זה נו.. לא יודעת בדיוק את מה, פשוט אין לו את זה.
הוא ניסה לנשק אותי, ולא נתתי לו.
מה אני עונה לו עכשיו?
'נדבר על זה מחר?' שלחתי לו
-'אז יוצאים מחר?' הוא שאל.
'חחח נדבר על זה מחר.' שלחתי, האמת שכבר באמת הייתי עייפה.. אז זה לא שממש ברחתי מלהגיד לו 'לא אני לא רוצה לצאת איתך' למרות שהוא חתיך ומצחיק והיה כובש הרבה בנות אחרות.. אבל לא אותי.
כנראה שזה בגלל לירון.
הנחתי את הפלאפון בצד וניסיתי להירדם עד ששמעתי רטט ארוך, מישהו מתקשר.
די נו, בבקשה שזה לא אביב.
"טאי"
מה?
??
חייכתי.
אני לא יודעת למה.
'הלו?' אמרתי לו.
'הערתי אותך ילדה?' הוא שאל בקול נמוך..
איזה קול של גבר יש לו בפלאפון אני מתה.
'לא.. מה קורה?' שאלתי אותו.
'תלוי בך.' הוא אמר.
'איך זה תלוי בי?' הוא שאל.
'כמה זמן ייקח לך לרדת..? למטה?' הוא שאל.
'אממ.. תלוי אם מפריעה לך פיג'מה.' אמרתי לו.
הוא צחק, בצורה קצת.. מוגזמת לשעה כזאת.. או שהוא שיכור, או שלא. הוא יכול להיות ככה גם באמצע היום. זה טאי.
'אז שתי דקות' אמרתי לו.
'אני למטה' הוא אמר וניתק.
'מה את עושה אליאור? כמעט שתיים בלילה ואת יורדת למטה עם פיג'מה כדי לראות את טאי? אפילו לא שאלת מה הוא רוצה '- ההיגיון שלי צעק לי, צעק עליי יותר נכון.
ירדתי למטה, הוא היה שם, נשען על האופנוע שלו, האצבעות שלו טיילו על הקסדה שהייתה מונחת על המושב. הוא ראה אותי, בחן אותי, ונעמד.
וואי קר.
שילבתי ידיים והתקרבתי אליו.
הוא הוריד את מעיל האופנועים שלו, בלי שהייתי צריכה להגיד כלום והניח אותו עליי. בדיוק כמו שהוא עשה אצלו.. כשרק הכרנו.
"תודה." אמרתי לו, הוא לא ענה וחזר לעמוד מולי מסתכל עליי מלמעלה.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו.
ורציתי לבדוק אם הוא שיכור אז התקרבתי קצת, אני בטח אריח.
והרחתי.
אבל לא ברמה מטורפת.
"שתית?"
"לא הרבה, אני לא שיכור." הוא אמר.
"זה מסוכן" הצבעתי על האופנוע שלו. "צריך לקחת סיכונים לפעמים, לא?" הוא שאל והתקרב אליי.
לא עניתי לו כי עכשיו באמת הטרידה אותי המחשבה של מה הוא עושה כאן.
"אז מה אני עושה פה.." הוא אמר.
הסתכלתי לו בעיניים, מחכה לתשובה.
"שמעתי שאת ואביב יצאתם." הוא אמר.
אוקיי..
"כן.." אמרתי ועדיין לא כל כך הבנתי.
"אני שמח שהשיחה שלנו עזרה" הוא אמר.
אהה.. אז זה מה שהוא עושה פה? בא לבדוק אם יצאתי מהדיכאון על לירון?
"באת לבדוק אם אני בסדר? בשתיים בלילה?" שאלתי אותו.
"כן את יודעת..אני לא בא לבית ספר. מתי אני עוד אראה אותך?" הוא שאל.
"לא יודעת.. אחרי בית ספר??"
"ומה עכשיו?" הוא שאל.
"יותר לפני מאשר אחרי."
הוא גיחך קצת וחזר להיות קשוח. "אני טיפוס של לילה." הוא אמר. "מתאים לך" אמרתי לו.
"וואלה.." הוא אמר והתקרב אליי עוד קצת, ליטף אותי עם האצבע מתחת לעין.
אני לא יודעת מה קורה פה עכשיו באמצע הלילה בקור הזה אבל.. יש פה משהו, באמת.
הוא הסתכל לי בעיניים והתקרב אליי עוד.
'אליאור תיזה…' שקט.
השתקתי את התת מודע, את הסמוך למודע, את המודע, את הכל.
הוא תפס לי את הפנים עם הידיים שלו, בעדינות… יאו..
הוא היה שנייה ממני, הרגשתי את הנשימות שלו, את החום שלו.. כמעט והרגשתי את השפתיים שלו על שלי והוא נעצר.
הוא היה גבוה ממני בהרבה, הייתי צריכה לקחת צעד-שניים אחורה כדי לראות את הפנים שלו.
הוא הסתכל לי בעיניים, על השפתיים, בעיניים ואז שוב לשפתיים.
הוא מתלבט כאילו?
הוא עצם עיניים חזק, וזה נראה כאילו הוא נלחם עם עצמו. משהו עובר עליו. יד אחת שלו עברה מהפנים שלי אל המותן בצורה לא כ'כ עדינה כמו מקודם.
הוא התקרב אליי שוב.. ו.. הרגשתי אותו כבר על השפתיים שלי.
לא יכולתי לזוז.
אני נשבעת שפשוט לא יכולתי לזוז, גם אם הוא לא היה נוגע בי.. קפאתי.
החום שלו.. הנשימות שלו.. הנוכחות שלו, מה זה.. הוא ממכר.
הוא קירב אותי קצת אליו, נשם נשימה עמוקה ו..נישק אותי.
נהיה לי חם.
יד אחת שלו עברה אל הגב שלי והוא הצמיד אותי אליו והמשיך לנשק אותי.
הוא שיחק עם האצבעות שלו בגב שלי וזה הרגיש כאילו הוא מבקש שאני אתן ללשון שלו מקום.
'אליאור!!!!!!!' – התעלמתי מההיגיון שלי שוב.
פעם אחרונה, מבטיחה.
נתתי לו מקום, והוא נישק אותי.
נישק טוב.
מאוד.
בביטחון כזה.. הרגשתי כאילו אני שייכת לו.
נגמר לי האוויר.. וניסיתי לקחת קצת אחורה אבל הוא לא הסכים, הוא לא נתן לי, הוא משך את זה עוד כמה שניות והתנתק.
התנשמתי במהירות והסתכלתי עליו קצת המומה.. הוא צעד צעד אחד אחורה והעיניים שלו עדיין היו עצומות.
הוא פקח אותן אחרי כמה שניות ארוכות.
התקרב אליי שוב וחיבק אותי.
"אני מצטער.." הוא לחש לי באוזן.
מה?
"אל." אמרתי לו.
"אני מצטער אליאור.." הוא אמר שוב והתנתק מהחיבוק.
הוא הסתובב, לקח את הקסדה שלו ועלה על האופנוע, כמה שיותר מהר.
זה הרגיש כאילו הוא לא רוצה להסתכל עליי, אולי כאילו הוא רוצה לברוח..
הוא הניע את האופנוע שלו ושנייה לפני שהוא טס משם, הוא הסתכל עליי, דרך הקסדה. לא יכולתי לראות יותר מידי.
והוא נסע.
בשיא המהירות.
נשארתי שם, עם המעיל שלו, באמצע הלילה, עם הטעם שלו והריח שלו.
עדיין מתקשה לזוז. ובתוך תוכי גם מתפללת שהוא לא היה הולך.
אמאלה.