חתכים -פרק 3-

קרה לי דבר ממש מוזר. מישהי שלחה לי הודעה בפייסבוק שבה אמרה שאני יפה, שאלה אם אני מדגמנת, אמרתי שלא. היא ביקשה ממני לדגמן איתה. להצטלם לבוק.. צילמתי כמה תמונות אבל.. לא מתאים לי. חסמתי אותה.
את השבת התחלתי עם שיעורי בית, כשסיימתי סידרתי את הארון, ואז את השידה, המשכתי למיטה, החלפתי את הסדינים ותליתי כמה פוסטרים חדשים. אם החדר זה המקום שבו אני מבלה את רוב יומי, עדיף מקום שכיף להסתכל עליו.
גם החברה הכי טובה שלי אמרה שאני חולה נפשית ולא פיזית, זאת אומרת אני לוקחת את המצב יותר מדי קשה, והציעה לי ללכת ליועצת, כמוהה (גם היא חותכת והיא מטופלת אצל מישהי בכל יום רביעי דרך ביה״ס), ולבקש עזרה. אני רוצה ללכת, אני חושבת שזה יעשה לי רק טוב לפרוק אצל מישהו, ואולי זה ילמד אותי להתחיל לספר לאנשים דברים.
פתחתי לאבא שלי משתמש בלאב-מי. לא על דעת עצמי, הוא ביקש ממני. נחמד לשמוע שהוא רוצה להמשיך הלאה ולשכוח מאימא שלי כבר.. הוא לא ישן בלילה בגללה. כל הזמן הוא שואל אם היא שלחה לי הודעה והיא נושא השיחה המרכזי שלו.. וזה נמאס כבר.
היא הלכה לשבת לאנשהו, שכמובן שוב אף אחד לא יודע לאן. אני חושבת שיש לה חבר.. כולם חושבים שיש לה חבר. אחותי סיפרה לי שגם לפני הרבה זמן היא הייתה בקשר עם מישהו, וניתקה אותו, אבל אולי היא החזירה את הקשר והוא המניע המרכזי לעזיבה שלה אותנו.
איתן עוד לא דיבר איתי היום.. וגם אתמול בקושי. הוא לפעמים יבש ואז הוא מפתיע אותי עם כל מיני נשיקות ואומר שהוא אוהב אותי. נמאס לי מהדבר הזה.. הוא לא מתייחס ואז מתייחס, הוא אידיוט ואז הוא מתקשר לבקש סליחה. אתה יודע, לא תצטרך לבקש סליחה אם לא תעשה את זה. יש לי המון מצבי רוח. אני מאושרת ואז עצובה, נכנסת לדיכאון. רוצה לשמוח כל הזמן לא רק ברגעים מיוחדים.
אני לא מאמינה שבעוד חודש ו17 יום אין יותר בית ספר. חופש. סוף סוף. אני כל כך תשושה. כמובן שהחודש ו17 הימים הללו הולכים להיות קשים ביותר. יש לי שישה מבחנים, כל כך חשובים, המון חומר.. וכל המבחנים האלו הם בשביל התיכון. כן כן, אני עולה לכיתה י׳. מרגש ומפחיד בעת ובעונה אחת. ומצד שני, יש טיול שנתי, סופרלנד, שבועות, ל״ג בעומר.. ויום העצמאות קרב ובא. אני צריכה להשקיע את כל כולי ללימודים, אבל אני הולכת גם ליהנות עכשיו יותר מכל השנה.
יום שני הוא יום הזיכרון, אני חושבת על לכתוב משהו במיוחד. אני מקריאה בטקס בית הספר את השורות הבאות מהשיר ״מיליון כוכבים״ של עמית פרקש:
׳ רצית לעוף, רצית כבר הלאה, עם חצי חיוך עלית למעלה. מיליון כוכבים בשמים, תופסים את הצבע שלך בעיניים. תן רק עוד שניה אחת לומר לך שלום. ׳
ולאחר מכן, תלמידים מגיעים עם תמונות של חיילים, ומקריאים שם שם, לזכר הנופלים.
תמיד חייב לזכור, שלמרות שקשה בחיים, יש אנשים שהחיים שלהם הרבה יותר קשים, והם בוחרים לחייך. ולכן צריך לשמוח מכל רגע ורגע. אני אנסה, מה איתכם?