חתכים (סיפור קצר)

היא דיממה על הרצפה. היא ראתה את טיפות הדם נוטפות מפרק ידה המוכתם אל הרצפה הלבנה המלוכלכת. היא השעינה את ראשה על קיר התא והתענגה על הכאב החד והשורף; נשימותיה היו עמוקות וקצובות והיא הרגישה את גופה נרפה לנוכח המגע של הסכין החותך את עורה הלבן והחיוור.
היא חייכה.
היא הביטה בחתך המדמם והטרי כאילו זה הדבר היפה ביותר שראתה בחיים שלה.
אדום. הדם היה כול כך אדום. הוא היה כול כך יפה בעיניה.
חתכים שונים עיטרו את זרועותיה, חתכים בדרגות החלמה שונות; היא היתה לובשת חולצות בעלי שרוולים ארוכים כדי להסתיר אותן. ירכיה היו מכוסים בחתכים גם.
היא תהתה אם למישהו היה אכפת אם היו מגלים על התחביב הסודי שלה. ההורים שלה אדישים כמעט לכול דבר בחייה, הם לא נוכחים, הם גם לא היו יודעים איך להיות ולחיות בעולמה.
היא יצאה מתא השירותים וניגשה אל הכיור כדי לשטוף את הפצע. היא לחצה עליו בנייר כדי להפסיק את הדימום; היא היתה צריכה לחזור לשיעור. ההשתקפות שלה במראה הראתה נערה צנומה וחיוורת, בעלת מבט אטום עם שפתיים צרות ללא שמץ של חיוך.
היא לא חייכה הרבה.
היא היתה כמו אוויר בבית הספר; אף אחד לא ידע שהיא קיימת, המורים לא הבחינו בה, הנערים והנערות בגילה היו כול כך עסוקים בעצמם שלא היה להם סבלנות לאחרים, הם לא ראו אף אחד אחר.
כולם היו יהירים, היא חיה בעולם שבו כולם ראו רק את עצמם, הם לא ראו את הסביבה, את הסובב, את האנשים…
הם יצרו לעצמם עולם שבו רק הם חשובים. היה חשוב להם לקבל את האישור מהסביבה שהם קיימים ונחשבים. זה היה עצוב לחשוב שכול אחד חיפש את האישור של מישהו אחר.
היא הסתובבה במסדרונות הבית ספר והרגישה את עצמה נעלמת עם כול יום שעובר, את הריקנות ממלאת את ראשה ואת גופה. היא קינאה ורצתה.
היא רצתה להיות כמוהם. היא רצתה שיקבלו אותה.
היא נתנה לו לגעת בה, היא הרגישה את ידיו נוגעות בגופה בגסות מסוימת, הוא היה חובבני ונלהב; הוא דחף את לשונו אל תוך פיה והיא הרגישה את טעמו המר. גופו דחק את שלה וכובד משקל העמיס עליה. הוא ראה את החתכים על גופה אך לא אמר דבר.
הוא לא רצה להגיד דבר. לא היה אכפת לו מזה. הוא רק רצה לקבל את שלו והיא רצתה לתת לו זאת.
הוא הרים את רגליה ופתח אותן. היא הרגישה אותו בין רגליה.
זה כאב. זאת לא היתה הפעם הראשונה שלה אבל זה עדיין כאב כשהוא דחף את עצמו אל תוכה. היא אהבה זאת.
היא הרגישה אותו נע בתוכה וקול של אנחה בקע מגרונה. הוא הפסיק לנשק אותה.
היא רצתה שימשיך לנשק אותה אבל היא לא העזה להגיד זאת.
היא שכבה מתחתיו, כנועה, ונתנה לו לגמור בתוכה. היא רק רצתה להרגיש אותו נוגע בה; רצתה להרגיש אותו בתוכה. זה היה הרגע היחיד שבו היא הרגישה שהוא שלה. שהוא שייך לה.
הוא יצא ממנה ונשכב לידה לכמה רגעים כדי להסדיר את נשימתו. מכנסיו היו מופשלים.
היא רצתה להתכרבל לידו, שזרועו יעטוף אותה ויחבק אותה. היא הביטה בו כשהוא המשיך להתנשף; חזהו עלה וירד בנשימות מהירות ושטחיות.
היא אהבה להסתכל עליו.
הוא עזב לאחר כמה דקות, משאיר אותה לבד, בטענה שהוא צריך לחזור הביתה.
הוא שיקר והיא ידעה זאת.
אנשים אומרים שצריכים רק לעבור את התיכון בשלום ואז מתחילים החיים האמיתיים; חיים שבו כולם מוזרים בדיוק כמוך, כולם מנודים בדרך זו או אחרת, כול אחד מחפש את עצמו ואת הדרך שלו לשרוד את החיים.
כולם סובלים, בדרך זו או אחרת.
אבל האם זה נכון?
לפעמים כשהיא התבוננה בחבריה לכיתה, היא תהתה אם מישהו מהם חושב כמוה על התאבדות, שוכב בלילה במיטה ומדמיין את עצמו חותך את ורידיו בצורה כול כך עמוקה שהוא מדמם את עצמו למוות…
היא לא היתה כמוהם. היא היתה שונה.
וזה העניין בתיכון, אם השאר מבחינים בשמץ של שוני באחר, הם נושכים.
נשיכה שמשתקת ומקפיאה אותך, מבתרת ומצלקת אותך…
אנשים אומרים שצריך רק לשרוד את התיכון ואז מתחילים החיים האמיתיים, אבל השאלה שהיא רצתה לדעת את התשובה לה, זה איך חיים בעולם שאחרי?