חתול שחור-פרק 1

ניגשתי אל המטבח אם הדובי שלי אל אימי.
"אימא" משכתי בחולצה של אימי בעודי מחבקת את הדובי בחוזקה.
"מה?" אימי התכופפה וליטפה את ראשי בנעימות.
"את יכולה לנגן לי שיר בבקשה?,אני לא מצליחה להירדם…"
היא הסתכלה עליי במבטה המלטף והסכימה,רק בתנאי היחידי שאני אלך לישון כי מאוד מאוחר.
הנהנתי וצעדתי אחרייה,היא התיישבה על הכיסא,לקחה נשימה ארוכה והחלה לנגן,
עצמתי את עיניי והקשבתי למוזיקה העדינה…זה הרגיש כמעט כמו…חלום…
המוזיקה נעצרה, "אימא מה…?!"
"אימא?!" הסתכלתי על אימי בחרדה,היא שרעה* על הריצפה ללא ניע.
ניערתי אותה,היא לא התעוררה.

פקחתי את עיניי והראשון שראיתי היה,לצערי הרב לוקאס,חתני לעתיד.
"או ארין*,התעוררת?" אכן,התעוררתי,את לא רואה שאני ערה?
"כן" עניתי לו לאחר התלבטות קצרה.
"טוב,רק הגעתי להודיע לך שאני רוצה למצוא לך שמלה יפה שתתאים לך."
"בישביל מה?"
"בישביל החתונה כמובן," הוא ענה,נשק לשערי ויצא מחדרי.
"שמישהוא יקח אותי מכאן כבר" אמרתי לקירות הדוממים.
הסתכלתי על מזג האויר בחוץ,הוא היה נוח לטיול.
פתחתי את ארוני וחיפשתי שמלה כחולה עדינה.
לבשתי את העגילים שאימי השאירה אחריי שהיא עזבה נעלתי את נעליי כמובן ויצאתי מהבית.
טיילתי בחצר הבית מעט,עד שהבחנתי במישהוא מרחוק,התלבטתי אם לגשת אליו או לא,ובסוף החלטתי.
יצאתי מהשער המזרחי ככה שאף אחד לא יראה אותי והתחמקתי לאותו המקום,נעצרתי.
ראיתי נער* שרוע על הרצפה כאשר ראשו מדמם מעט והוא פצוע,לא ידעתי מה לעשות.
"ארין,מה את עושה כאן?" הסתובבתי לאחור וראיתי את לוקאס.
"טוב שאתה כאן,תעזור לי לסחוב אותו לחדר הרופא!" הצבעתי על הנער חסר ההכרה.
"מייד!" ציוויתי.

"אוה,התעוררת?" קמתי בחיוך כאשר הנער פקח את עיניו.
"איך קוראים לך?" שאלתי אותו בחיוך רחב.
הנערר התרומם לישיבה וסקר את החדר,
"אני…לא זוכר…" הוא ענה והשפיל מבטו.
"הוא סובל מאמנזיה,הוא לא זוכר כלום" הרופא אמר כהסבר.
"אתה יכול לעזוב,תודה" אמרתי והוא יצא.
דממה שררה בחדר.
"יופי עכשיו כשהוא התעורר וטיפלו בו אני רוצה שהוא יצא מכאן!" לוקאס שעמד בפינת החדר אמר זאת אם פנים זועפות.
"אם אני זוכרת נכון,אני עדיין בעלת הבית,האם אני צודקת?"
הוא הנהן בראשו לתשובה חיובית.
"אז אם אני בעלת הבית הזה אני מחליטה מי ישאר ומי לא,אני רוצה שהוא ישאר כאן".
"אבל את לא יודעת מי הוא בכלל,זה מסוכן מידי".
"אני לא עוזבת אותו לבד בחוץ…תדמיין…תדמיין שהוא כלב עזוב שלקחתי פשוט,ועכשיו צא" הוא יצא כועס ולא מסכים מן החדר.
"סליחה שאמרתי את זה,אתה לא כ-"
"לא איכפת לי,את יכולה לעשות איתי מה שאת רוצה,לקרוא לי ככה להשפיל אותי,זה בסדר" הוא אמר במבט מושפל.
"למה אתה חושב שאני אעשה דבר כזה?" עניתי וציחקקתי,"אני לא אעשה את זה אף פעם" הוא הרים את ראשו מעלה ונראה היה שהוא מסתכל עליי בהערצה וחייך חיוך רחב,
"אמרת שאתה לא זוכר מה שימך,נכון?" שאלתי אותו לרגע.
"כן…" הוא ענה,
"אז צריך להמציא לך שם,אני אגיד שם ותגיד אם זה מוצא חן בעיינך,בסדר?" חייכתי "לא איכפת לי" הוא אמר עוד הפעם אבל שמח יותר.
התיישבתי על הכסא והתחלתי לחשוב,
"…"
שררה דממה בחדר.
הסתכלתי על מדף הספרים מרחוק וניסיתי להיזכר בשם מספר כלשהוא.
"מה דעתך על תום?" הצעתי,הוא חייך והתחיל צחוק.
"מה,אם זה שם שאתה לא אוהב אז תגיד את זה…" אמרתי.
"לא,אני מאוד שמח,תודה רבה לך" הוא חייך אליי והרגשתי שמחה.