"רק תבואי, בואי חזרי אליי" – פרק ראשון

פרק 1 – אוראל

הלכתי ברחובות העיר החשוכים, עיניי סורקות כל פינה ופינה.
תמיד פחדתי ללכת לבד ברחובות העיר כשחשוך. תל אביב הייתה נראת לי כה מפחידה בלילה.
כשאת נערה בגיל העשרה המאוחרות לחייך, הבעיות שלך כל כך קטנות וחסרות משמעות לעומת בעיות המבוגרים. הרי אין לך מישהו לדאוג לו, כולם רק דואגים לך.
אחריי כעשר דקות הליכה מלאה בחששות, הגעתי לביתי.
הוצאתי את המפתח הכסוף שנצץ באור הירח מכיסי, הכנסתי אותו למנעול הדלת וסובבתי אותו.
פתחתי את הדלת ונכנסתי לבית החמים, פושטת את מעיל הצמר היוקרתי שלי ותולה אותו על מתלה המעילים.
חלצתי את נעלי העקב הגבוהות שכבר התרגלתי לצעוד בהן הנחתי לצד מתלה המעילים.
התחלתי צועדת באיטיות אל המטבח, פותחת את המקרר, מוציאה את קרטון החלב ומוזגת לכוס זכוכית שקופה.
הוספתי כפית סוכר והכנסתי למיקרוגל לשלושים שניות.
כשהמיקרוגל צפצף הוצאתי את הכוס והנחתי על השיש. התיישבתי על הכיסא הגבוה שהיה לצד השיש ולגמתי באיטיות מן כוס החלב.
"הגעת." שמעתי את אותו הקול הגברי שמשגע אותי בזמן האחרון.
"כנראה." חייכתי לעצמי והסתובבתי אליו.
למרות גילו היחסית מבוגר, ביחס אליי לפחות, הוא היה נראה מדהים.
טוב… אני מניחה שתחילת גיל השלושים זה לא כל כך מבוגר.
"הקטנות ישנות." אוראל התיישב בכיסא שלצידי, כורך את ידו סביב מותניי.
"אני מניחה שגם אורנה ישנה." אמרתי ולגמתי קלות מכוס החלב.
"נרדמה לפניי דקות אחדות." חייך. לא החזרתי לו חיוך.
אורנה הייתה האמא המאמצת שלי, וכמו שבוודאי הבנתם – אוראל היה האבא המאמץ שלי.
הם אימצו אותי כי היו צריכים עזרה בבית, לא כי אינם יכולים להביא ילדים.
עובדה – יש להם כבר שתי בנות מקסימות.
"איך היה במועדון?" שאל. צמרמורת עברה בגופי כשהרגשתי את נשימותיו על צווארי.
"נחמד." חייכתי חיוך קטן, מפנה את מבטי אל פניו, נוכחת לגלות כמה קרובים אנחנו.
"התחילו איתך?" שאל בהתגרות, אך שמץ של קנאה התגנב לקולו.
"זה לא עניינך." חייכתי, קמה מהכיסא ומניחה את הכוס בכיור.
"זה ענייני וחצי." אמר, קם גם הוא מהכסא.
"לך לאורנה." חייכתי בהתגרות והתחלתי הולכת אל חדרי.
"אל תהיי ילדה קטנה…" נאנח, הולך אחריי.
"לילה טוב, אוראל ." אמרתי בחיוך מתגרה ונכנסתי לחדרי.
פשטתי את בגדיי היקרים ונשארתי בהלבשה תחתונה. נעמדתי מול הארון הרחב והוצאתי מכנס קצר וגופיה, הבגדים איתם אני ישנה.
התלבשתי בזריזות, אספתי את שיערי הארוך והשחור לפקעת הדוקה ועצבנית, הרכבתי את משקפיי הקריאה שלי ונשכבתי במיטה, לוקחת את הספר אשר היה מונח על השידה שלצד מיטתי.
דלת חדרי נפתחה בחריקה שקטה, ופניתי להביט באוראל, אשר עמד בפתח דלת חדרי.
"כן?" חייכתי. הוא לא דיבר, לא התחכם, לא התגרה. הוא שתק. מה שלא היה אופייני לאוראל.
הוא נכנס לחדרי, סוגר אחריו את הדלת.
"מה את קוראת?" שאל, מתיישב לצידי.
"ספר." אמרתי את המובן מאליו.
"היי," לקח את הספר מידי והניח על השידה.
"כ…כן?" גמגמתי. כשנפגשנו לראשונה, כשעיניו הכחולות פגשו בעיניי החומות, מיד ידעתי שאני חייבת לברוח מכאן.
והרחק.
אך לא ברחתי. נשארתי כאן, איתו.
"התגעגעתי אליך." אמר, והצמיד את שפתיו לשפתיי. התנשקנו בתשוקה, בלהט. וכמו כדור שלג במורד הר, התחלנו גם אנחנו לא לשים לב למעשינו. הבגדים ירדו, והוא החדיר את איברו לתוכי.
אבל לא התנגדתי. הריי זו לא הייתה הפעם הראשונה בה אנחנו שוכבים.