want to fly
מהפרקים האחרונים של הסיפור הזה, מקווה שאהבתם.
מבטיחה להמשיך את 'סיגריה אחרונה' אחרי שאני אסיים את הסיפור הזה, אני פשוט מרכזת את רוב הפוקוס לסיפור הזה כדי שהוא יכתב ויסתיים בצורה הכי יפה שיש.

חצאים- פרק 72

want to fly 27/09/2013 1061 צפיות 2 תגובות
מהפרקים האחרונים של הסיפור הזה, מקווה שאהבתם.
מבטיחה להמשיך את 'סיגריה אחרונה' אחרי שאני אסיים את הסיפור הזה, אני פשוט מרכזת את רוב הפוקוס לסיפור הזה כדי שהוא יכתב ויסתיים בצורה הכי יפה שיש.

את החיוך הענק שהיה לי כשחזרתי הביתה ביום שלישי פשוט לא יכולתי להסתיר. הכל היה טוב מידי ביום הזה, לא סתם אומרים שיום שלישי הוא פעמיים כי טוב. הכל פתאום הסתדר, פתאום הייתי רגועה ושלווה הרבה יותר, הייתי כל כך שמחה ומאושרת, הרגשתי שסוף סוף מצאתי את המקום שלי.
כשאני מנסה לשחזר את כל האירועים במוח הכל נראה לי יותר מידי טוב.
אתמול בערב הזמין עומר את כל החברים הקרובים שלו הביתה, הוא רצה לעשות איזה מסיבה על החזרה שלו לבית הספר, ובין היתר מה שרק אני והוא ידענו, זה שהוא עמד לחשוף את זה שהוא גיי ואת זה שהוא ועידן ביחד. כל החברים הקרובים שלו באו, את חלקם הכרתי ואת חלקם עוד לא, אבל ידעתי שיבוא היום ואני אכיר אותם לעומק. הכל היה כיף ומשוחרר. ישבתי ליד ברק והמשכנו לדבר ולדבר. גם יובל היה שם, מידי פעם המבטים שלנו נפגשו בחיוך קטן, אבל ידעתי שזה עדיין לא הזמן המתאים. ברק שאל אותי מה קורה ואיך אני, ושאל אם אני עכשיו מרגישה פחות לבד, ואמרתי לו שאני די מכירה פה את כולם אז תחושת הבדידות שהרגשתי בברית לא חוזרת על עצמה. עומר בשלב מסוים כינס את כולם בסלון והתחיל לדבר.
" טוב אני רוצה לשאת נאום " הוא התחיל ואמר. מלא חברים מוזרים שלו התחילו להעיר 'יא נקבה תן להתחיל פה משהו' אבל אני פשוט התעלמתי, ידעתי שזה סתם צחוק בין חברים. הוא המשיך לדבר ואמר שהוא ממש שמח לחזור לכאן, שממש כיף לו עם החברים ושכיף לו שעדיין זכרו מי הוא כשהוא הגיע. הוא גם פנה בנימה אישית ליובל ואמר שהוא שמח שהוא סלח לו ושכיף שהוא קיבל את אחד החברים הכי טובים שלו בחזרה. כולם עשו קולות של 'אוווו' אחרי זה.
" אבל יש דבר שאני בקבוצה הזו רוצה לחשוף, כמה מכם כבר יודעים על זה ואני לא מסתיר את זה וגאה בזה. אני יצאתי מהארון, אני מחשיב את עצמי גיי ואני גאה בזה. וחוץ מזה, מה שאף אחד מכם לא יודע, חוץ מאחת זה שיש לי חבר. עידן " הוא פנה אליו בחיוך והתקרב אליו, " אני כל כך שמח שאתה שלי ". הפנים של כולם היו המומים אבל היו שמחים ומאושרים. ראיתי שאפילו יובל רוצה למחות דמעה מהעין. אני לעומתו לא יכולתי להסתיר את דמעות ההתרגשות שעלו לי בעיניים. בפנייה כל כך פשוטה, בשיחה כל כך פשוטה ובלי דרמה מיותרת הוא פשוט אמר את מה שעל הלב שלו, הוא פשוט פתח איזשהו מקום רגיש אצלו וסיפר לכל מי שהוא בוטח בו. " ואני מאושר חברים " הוא המשיך לומר, פה הבכי רק התגבר, " ואני שמח שעכשיו אתם יודעים ושסוף סוף אני מרגיש יותר פתוח ויותר כן אתכם. אין לי בעיה שתבואו בשאלות, אין לי בעיה שתשאלו איך ומה ומי ומו, אבל חשוב לי שתקבלו את זה.. אני לא אשפוט אף אחד אם הוא לא, אבל חשוב לי שדווקא אתם כן, בתור החברים הכי קרובים שלי ". המילים שלו כל כך ריגשו אותי, חיממו לי את הלב, הראו לי שבאמת באמת אכפת לו. כולם מחאו לו כפיים, באיזה מחווה מוזרה, ואני עם כל כיף ניגבתי עוד כמה דמעות של התרגשות שיצאו לי. כמה פנו אליו ודיברו איתו, ודיברו עם עידן, אני לא יכולתי לקום מהמקום שלי בספה. לרגע הגעתי לעולם משלי. בהיתי בנקודה מסוימת באוויר ופשוט חשבתי, אני אפילו לא יודעת על מה. יובל היה הראשון להוציא אותי מהמחשבות.
" הכל בסדר? " הוא שאל והתיישב לידי.
" כן.. " נאנחתי, " סתם מתרגשת.. ".
" מבין אותך, זה באמת מרגש לשמוע על זה בפעם הראשונה ".
" האמת שאני ידעתי.. " נאנחתי בחיוך, " עומר כבר אמר לי אתמול ".
" וואלה.. " הוא אמר בחיוך, " אז את היחידה שידעת ".
"כן, וידעתי כמה הוא מתרגש מהערב הזה והמחשיפה הזו, ואני מורידה בפניו כל כובע אפשרי על דרך שבה הוא עשה את זה ".
" בסופו של דבר הוא בחור טוב, כל הדברים שהוא עשה בעבר כבר לא חשובים לי ".
" אני שמחה שסגרתם את הפינה הזו " אמרתי לו בחיוך.
השעות עברו ובסביבות שתיים עשרה יצאנו כולנו מהבית של עומר. עוד הספקתי לקחת אותו לרבע שעה של שיחה, לחבק אותו ולהגיד שאני מעריצה את הדרך שבה הוא פעל, מעריצה את הדברים שהוא אמר, ושהתרגשתי מכל מילה. הוא אמר לי שהוא קלט את העיניים החמימות שלי מסתכלות עליו בכבוד, מסתכלות עליו ומאמינות בו. הייתי מתאהבת בו ברגע אחד, וברגע הזה גם התאהבתי, לשנייה, לקמצוץ, אבל התאהבות של הערכה, התאהבות של כבוד והרגשתי מחוברת אליו כמו שאף פעם לא הייתי. ברק הקפיץ אותי הביתה בשמחה, ולמרות שידעתי שאני אמורה לקום בחזרה אחרי שש שעות שינה בלבד, הלכתי לישון עם חיוך שלא היה דומה לו.
והיום בשיעור תיאטרון, אני ואלרין שוב התיישבנו ביחד ושוב דיברנו, כמות הדיבורים שלנו מפליאה גם אותי. שאלתי אותו אם לא נמאס לו ממני כבר, והוא אמר שבכלל לא, שהשיחות איתי הן מהשיחות הכי מעניינות שיש לו. שאלתי גם אם בגלל השיחות שלנו בהפסקות הוא לא מתרחק משאר החברים, והוא אמר שהאפשרות להיפגש איתי באחרי הצהריים היא נמוכה ושבזמנים האלה הוא עדיין נפגש ומדבר עם החברים האחרים. בבית הספר הוא מנצל את הזמן לאנשים שלא יהיו זמינים אחר כך. הוא הצחיק אותי במשפט הזה.
דפנה התחילה לדבר ואמרה שהגיע הזמן לעבוד על הפקות סוף השנה. בכיתות יא' תמיד עושים דיאלוגים מונולוגים. היא התחילה לדבר איתנו ואז אמרה את מי היא ציוותה עם מי. אלירן צוות עם מישהי, אני לא ממש זוכרת את השם שלה. היא הגיעה אליי ואמרה שהיא רוצה לדבר איתי רגע ביחידות. זה היה סוג של שיעור קליל יותר, לא באמת עבדנו, אלא היא פשוט לקחה כל אחד לשיחה. התיישבתי מולה והיא אמרה לי שהיא מאמינה בכוח שלי לכבוש את הבמה לבד, לבד עם עצמי. שאלתי אותה אם היא רצינית, אמרתי לה שעם האופי הביישן שלי להעלות קטע לבד ולרגש או ממש לכבוש את הקהל זה לא דבר קל. היא אמרה שלפי השיעורים האחרונים אין לי שום בעיה בזה. היא אמרה שתמיד הייתי הבולטת בדיאלוגים, שיש משהו באיך שאני משחקת שיכול לקנות ולכבוש כל אחד, שיש משהו אמיתי בהתחברות שלי לדמות. היא אמרה שעליי מוטלת האחראיות למצוא לבד את המונולוג המתאים לבצע, ושהעבודה שהולכת להיות לי השנה היא לא תהיה קלה, אבל שהיא מאמינה בי שאני יכולה. כשמורה אומר לך שהוא מאמין בך זה מספיק, זה מספיק כדי להאמין שאתה בעצמך יכול. כשיש לך גב, הכל הוא אפשרי. חזרתי לכיסא שלי והיא כבר לקחה את הזוג הבא לדבר איתה.
" מונולוג הא? " פנה אליי אלירן.
" כן.. " אמרתי עדיין בהלם.
" את תשחקי אותה עלמה, לא יהיה לך קשה ".
" מבטיח? " שאלתי אותו בחיוך.
" לא יכול להבטיח את זה, יא' תיאטרון ממה ששמעתי זה לא קל, אבל את תוכיחי שאת פשוט יכולה ".
" אני מקווה " אמרתי לו בחיוך. שאר היום עבר בנחמדות, בקלילות, בשיחות, בלמידה. הרגשתי שטוב לי כמו שהרבה זמן לא היה לי טוב, שאני רגועה כמו שהרבה זמן לא הייתי רגועה.
כשהגעתי הביתה בערב המחשבה על שאני בת שבע עשרה בעוד יומיים הדהדה לי במוח. אשכרה שבע עשרה, איזה גיל ענק. התיישבתי ואכלתי את מה שאמא הצליחה לבשל ואז ישבתי לי בחוץ קצת בבלטה והסתכלתי על השמש יורדת ויורדת. כמה שעות ישבתי ככה והזמן עבר בשנייה. השמש נעלמה לה לאט לאט וכשהקור הגיע לקחו אותי רגליי בחזרה אל הבית. נשכבתי לישון וחשבתי על ההפתעות שמצפות לי בימים האלה, השיחות העמוקות, והחזרה ליובל.


תגובות (2)

באלי גם להיות בשיעור תאטרון, אבל יש לי פחד קהל -,-'
ואין לנו חוג כזה.. ~..~
תמשיכיי!! אני כבר מחכה לנשיקה חוזקת בין יובל לעלמה!!

27/09/2013 06:28

מושלםםם תמשיכייי

27/09/2013 06:35
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך