חצאים- פרק 71

בתחילתו של יום ראשון בבוקר תפס אותי ניב לשיחה. ירדנו שוב לחדר השמיניסטים, היו שם שני חברים של ניב והוא הכיר לי אותם, ואז התיישבנו קצת רחוק מהם ודיברנו. מידי פעם ראיתי שהמבטים שלהם מסתכלים עליי, נו טוב.
" מה קורה? " שאלתי בהתרגשות, אני לא רגילה לדבר איתו ככה.
" נחשי למי יש חברה חדשה " הוא אמר לי בחיוך גדול.
" לך " אמרתי מרוצה, " מה שמה של המיוחדת?".
" אגם " הוא אמר לי בחיוך מאוהב, " אני ממש מאוהב בה ".
" יש לה שם קצת מצחיק " אמרתי בחיוך, " אבל היא בטח מתוקה. איך הכרתם? " שאלתי אותו, והוא התחיל לספר לי את כל הסיפור בלי לחסוך בפרטים. בשלב מסוים הרגשתי שהוא פשוט חופר לי במוח, ואני שונאת לקרוא לאנשים חופרים, אבל שם זה כבר היה מוגזם. הוא סיפר כמה הוא התאהב בה, והמבט שלהם בעיניים, והידיים הרכות שלה שליטפו אותו, אני כבר סבלתי.
" הבנתי הבנתי " אמרתי לו בחיוך, " יותר מידי מידע ".
" מצטער.. " הוא נאנח, " לא שמתי לב ".
" זה בסדר " אמרתי בחיוך.
" מה איתך ועם יובל? " הוא שאל מתעניין.
" מה איתנו? " שאלתי.
" כבר חזרתם? ".
" עוד לא " אמרתי לו בחיוך, " עברו עליי קצת דברים בסוף שבוע, חשבתי המון ".
" ו? ".
" והבנתי שאני צריכה עוד קצת זמן עד שזה יקרה ".
" וואלה.. אני מצטער אם זה עדיין קשור אליי, אני יודע כמה לא בסדר יצאתי שכל כך בלבלתי אותך ".
" היה ועבר " אמרתי לו בחיוך, " וממשיכים הלאה ". אחרי כמה דקות הצלצול נשמע ועלינו שנינו לכיוון הכיתות. נכנסתי לכיתה והתיישבתי ליד ברק בחיוך. הוא שאל אותי איך אני מרגישה, מה נשמע, מה חדש, כל השאלות שהיה לו זמן לשאול לפני שהמורה נכנסה לכיתה. בהפסקה שוב ישבתי עם אלירן, אנחנו מדברים כל כך הרבה שאפילו אותי זה כבר מפתיע.
" את יודעת.. " הוא אמר, " אני יודע משהו שאת לא יודעת " הוא צחק.
" משהו שקשור אליי וצריך לעניין אותי? ".
" אכן " הוא אמר, " גיליתי שאת פשוט בנאדם שקרן ".
" מה? " שאלתי מופתעת ואפילו קצת פגועה, אני לא משקרת, אני לא טובה בלשקר, תמיד תופסים אותי.
" כשקנינו שמלה לברית של איתי אמרת לי שיום ההולדת שלך הוא בעוד כמה שבועות, ואת שקרנית, הוא השבוע ".
" השבוע זה ה-26? ". שאלתי מופתעת, אפילו אני לא שמתי לב לזה שזה כבר הגיע.
" ברוכה הבאה לעולם ".
" השבוע אני שבע עשרה.. " אמרתי בחולמנות, " אני קצת מופתעת ".
" מופתעת? כמעט כל השכבה גדולה יותר ממך יא צעירה! אני כבר שבע עשרה כמה חודשים ".
" באמת? " שאלתי.
" אף פעם לא התעניינת בני כמה הידידים הכי טובים שלך? ".
" אף פעם לא עשיתי כזה ביג דיל מיום הולדת " אמרתי בחיוך, " תמיד זה היה משהו צנוע וחמוד, אף פעם לא איזה חגיגה ענקית. המתנות המרגשות ביותר תמיד היו של נועה, כי היא ידעה לכתוב את הברכות הכי נוגעות ללב והיא תמיד ידעה מה המתנה שהכי תשמח אותי. אמא תמיד הכינה עוגה טעימה, ותמיד היינו יושבים ביחד בערב כמה שעות ומדברים, פשוט חושבים שאין עולם בחוץ ומתרכזים רק בשיחה שלנו ".
" כל כך שונה מאיך שאני חוגג.. " הוא נאנח.
" לטובה? לרעה? ".
" לא יודע.. " הוא אמר, " תמיד אצלי זה גדול, מלא חברים, מלא צחוק, מלא ריקודים, מלא כסף עף באוויר. לא יצא לי לחגוג מסיבות אינטימיות ".
" אני מבטיחה לעשות לך אחת בנוסף למסיבה הגדולה שאתה במילא תעשה לעצמך ליום הולדת שמונה עשרה ".
" סגרנו " הוא אמר מחויך. הוא המשיך לשאול אותי אם יש משהו שאני ממש רוצה ליום ההולדת, ואמרתי לו שאין לי ממש רעיונות. הוספתי ואמרתי שהשמלה היפה שהוא קנה לי כבר מספיקה בהחלט, אבל הוא אמר שאין מצב, שצריך עוד משהו קטן. השארתי לו את המחשבות. הוא שאל אותי איך אני עומדת לחגוג, ואמרתי לו שבטח מישהו פה יקנה לי בלונים ואני אחזור איתם הביתה ובטח אשב עם נועה ועם אמא עד שאני ארדם. האמת שלמרות שהחברים שלי יכולים לארגן לי משהו לא רציתי מעצמי להציע את זה, אני לא טובה בלארגן מסיבות גדולות, אני גם לא מתחברת לזה כל כך. אני אוהבת להיות בשקט מסוים, אני אוהבת לחגוג בקטנה, לחגוג כי גדלתי בשנה.
" את מתנגדת למסיבות ענקיות? " הוא שאל.
" מה נחשב בשבילך ענקי? אצלי ענק זה עשרים ילדים ".
" הבנתי.. אבל את מתנגדת? ".
" למה? אתה רוצה לתכנן משהו? ".
" אני שוקל את האפשרות " הוא אמר לי בפרצוף חמוד.
" מצידי לך על זה, רק תשאיר משהו מסוים בהפתעה. אפשר לסמוך עלייך? ".
" סמכי על אלירן " הוא אמר לי בחיוך מקסים. כשהצלצול נשמע חזרנו ביחד לכיתות. זה היה מהפעמים היחידות שרציתי לצאת משיעור. הוא היה די משעמם, לא היה בו משהו שלא ידעתי ולא הרגשתי שאני יכולה להפיק מזה משהו באמת אמיתי. יצאתי לשירותים כדי להתאוורר קצת, לשטוף פנים, וכשיצאתי שמעתי קול בכי קטן. התקדמתי לעבר הקול וראיתי את עומר יושב ובוכה בכי קטן, יושב ליד הלוקרים, בפינה שאנשים לא אמורים להיות בה ולא אמורים להסתכל בה, מכונס בעצמו ופשוט בוכה. אני לא יכולה לראות אנשים בוכים, זה כל כך כואב.
" עומר " אמרתי לו מופתעת, " מה קרה? ".
" עלמה " הוא הרים אליי את ראשו בחיוך קטן וניגב את דמעותיו, " איזה כיף שאת פה ".
" הכל בסדר? " שאלתי אותו.
" כמה השיעור משעמם לך? " הוא שאל עדיין עם קול חנוק.
" מאוד " אמרתי לו בחיוך רחב.
" את יכולה לדבר איתי כמה דקות? ".
" אין בכלל שאלה פה " אמרתי והתיישבתי לידו. חיבקתי את כתפו מאחורה מנסה להרגיע אותו. ליטפתי אותו קצת כדי שהבכי שלו ירגע. מה קרה לו? בפעם האחרונה שראיתי אותו כל כך מפורק היה אחרי שהוא השתכר והייתי צריכה להוציא אותו מהסטלה.
" אל תדאגי לי.. " הוא אמר לי לבסוף, " אני לא בוכה מעצב ".
" אתה לא? " שאלתי אותו בחיוך.
" אני בוכה כי אני לא מאמין, אני בוכה כי אני רגיל בתקופה האחרונה לבכות, אני בוכה כי זה משחרר וכי זה מוציא קצת מהלחץ. פרקתי עכשיו לחץ של כמה חודשים.. אני סוף סוף קצת מאושר ".
" למה אתה מתכוון? ".
" יש זוג, סודי לבנתיים, חדש בשכבה " הוא אמר לי בחיוך מתוק ובעיניים קצת אדומות מבכי.
" והוא? ".
" אנוכי ועידן שטיין " הוא אמר לי בחיוך רחב ואני לא יכולתי שלא לחייך את אותו החיוך בדיוק.