חצאים- פרק 60

נשארנו אני ואיתי יושבים עד לצלצול ההפסקה במקום שלנו, המשכנו לדבר עוד קצת, נרגעתי קצת מהבכי, הוא כבר הלך. שתיתי קצת מים ואיתי הציע לי סוכרייה על מקל מתיקו. צחקתי כי הפעם האחרונה שאכלתי סוכריה על מקל היה ביום הולדת של חברה לפני זמן. לקחתי אותה בשמחה. הטעם שלה היה טעם של ילדות. נרגעתי האמת בעזרתה.
בהפסקה מצאתי את יובל, בנשיקה אוהבת הוא קידם את פניי, דיברנו קצת, סיפרתי לו על מה שקרה עם איתי, הוא היה די מופתע אבל הוא שמח שיש לסיפור הזה סוף טוב, לפחות זה. על אתמול לא סיפרתי לו, וכשהסתכלתי עליו היו פעמים שדמיינתי עיניים אחרות. הייתי לחוצה מהעניין, זה לא קורה הרבה וכשזה קורה זה מסמל משהו. בסיום ההפסקה הלכנו כל אחד לכיתה אחרת. התיישבתי במקומי ולמרות שהראיתי סימני התעניינות לא באמת התעניינתי בשיעור. אני שונאת את זה, אין הרבה פעמים ששיעור לא מעניין אותי. במוחי השוויתי בין יובל לניב. זה היה הזוי. מצאתי נקודות טובות ובהרבה של יובל מאשר של ניב, אז למה לעזאזל אני חושבת עליו כל כך הרבה? מה הוא כבר עשה שגורם לי לחשוב עליו הרבה?
הלכתי לי במסדרון בהפסקה, ידעתי ממה שיובל סיפר לו שהוא יהיה תקוע בכיתה בהפסקה הזו אז גם לא היה לי טעם לחפש אותו. יד נגעה בידי ומשכה אותי אחריה. הלכתי אחרי ניב בלי לשאול שאלות. ירדנו קומה אחת במדרגות והגענו לחדר נורא צבעוני. פופים בצבעי כתום, ירוק וכחול היו שם, הקירות היו צבועים בצבעים מצחיקים, זה היה נראה כמו משחקיה. היה שם מטבח קטן, עם מקרר קטן, למה יש חדרים כאלה בבית ספר?
" לפני שאת שואלת זה החדר שמינסטים. יצרנו אותו אנחנו השמיניסטים של השנה ממרתף שלא היה בו טעם. לפעמים אנחנו פה קצת צוחקים, חושבים על רעיונות לשאר בית הספר, על פעילויות, כל מיני דברים. התקציב ניתן חצי מאיתנו וחצי מבית הספר, גם הוא שמח שאנחנו שיפצנו פה את המקום ".
" אוקיי.. יש לי שיעור בעוד.. אני לא יודעת, משהו. אין לי שעון ".
" אני יודע " הוא אמר והסתכל עליי.
" מה אני עושה פה? " שאלתי עדיין עומדת. הוא התיישב באחד הפופים.
" את לא באה לשבת? ".
" ניב אני לא צריכה להיות פה " אמרתי והלכתי לכיוון הדלת, " פשוט עולים במדרגות ומגיעים נכון? ".
" את באמת רוצה ללכת? " הוא שאל.
" מה אתה רוצה? " שאלתי בחוסר אונים, ידעתי שרק לראות אותו ועוד במצב הרגשי שאני נמצאת בו ממש לא יעשה לי טוב. הייתי צריכה להתחרק. בטח שלא להיתקע איתו באותו חדר.
" שלא תלכי, רק תדברי איתי קצת ".
" אני לא יכולה " אמרתי לו, " אני צריכה לעשות משהו ".
" והוא? " הוא שאל במרחק ממני.
" ללכת מפה " אמרתי לו. אני שונאת להיות כל כך רעה, זה כל כך לא מתאים לי. אבל אם יש בי אפילו קמצוץ קטן של התאהבות ממבט ראשון, ממבט עיניים, שזה בשבילי חזק יותר מכל דבר, זה המקום האחרון שאני צריכה להיות בו עכשיו.
" עשיתי לך משהו? " הוא שאל עדיין רגוע.
" לא " קבעתי, " נדבר ".
" חכי שנייה " הוא אמר וקם אליי. יופי באמת שכבודו נזכר לקום אחרי שהוא התמקם מאוד יפה בפוף הירוק.
" ניב אני צריכה ללכת " אמרתי ממש בחוסר אונים.
" לא אמרת לתפוס אותך לדבר בהפסקות? זה לא בדיוק מה שאני עושה? ".
" ניב אני לא במצב לזה, עבר עליי יום ארוך ".
" את רק כמה שעות בבית הספר " הוא אמר בחיוך, " מה כבר הספקת לעבור? ".
" ניב.. די.. " התחננתי, " בבקשה ".
" אני לא.. " הוא התחיל להתנצל, היה נראה שהוא רואה כמה קשה לי. בזווית העין שלי קלטתי קופסא של טישויים מונחת. התקדמתי אליה כשהרגשתי שהדמעות מתחילות לצאת אחת אחרי השנייה, זה פשוט יום של בכי. בכיתי לכמה רגעים וניגבתי את הדמעות. הוא שמע אותי מתחילה לבכות.
" את בוכה? " הוא שאל והתקרב אליי. הוא סובב אותי אליו והסתכל עליי.
" אלוהים את גם יפה כשאת בוכה " הוא נאנח.
" ניב " השתחררתי ממנו, " אתה שומע את עצמך? ועוד אחרי שאתמול אמרתי לך שיש לי חבר? במקום להידלק עליי עוד יותר פשוט לא יודעת.. תתרחק ".
" אני לא מתחרק כשאני רואה ילדה בוכה " הוא אמר לי וליטף את ראשי. אני התיישבתי באחת הכיסאות והוא העביר את הכיסא והתיישב מסתכל עליי. " אל תבכי.. " הוא ביקש.
" פשוט לא קלים לי הימים האלה ובבית אני לא יכול לבכות כי זה יראה שאני חלשה ואני צריכה להיות חזקה בשביל הרבה אנשים, ואני שוכחת להיות חזקה בשביל עצמי. אז כשיש לי רגעים מסוימים לבכות אני.. " אני אמרתי ומה שהוא עשה זה פשוט לנשק אותי. הרגשתי שהוא יודע מה הוא עושה, ומה שחירפן אותי זה שאני לא התנתקתי מזה. הנשיקה הזו הרגיעה אותי משום מה, היא הייתה נשיקה כואבת, כי ידעתי מה אני עושה ומה ההשלכות שלה, אבל אני לא עשיתי דבר חוץ מלהמשיך עם זה. עוד כמה דמעות יצאו לי באותו זמן וכשהתנתקתי ממנו פשוט ניגבתי אותן עם האצבעות. הנשיקה לא הייתה ארוכה אבל הייתה מחשמלת, בדיוק כמו מבט העיניים שלו בלילה והקול שלו. לא הבנתי מה עובר עליי. לא רציתי להבין מה עובר עליי כי ידעתי כמה זה לא נכון.
הוא הסתכל על עיני ואני הסתכלתי על עיניו. המבט שלו היה מחויך, שלי היה עדיין עצוב.
" אני.. " הוא התחיל לגמגם, " אני לא יודע מה להגיד ".
" סליחה תעזור.. " אמרתי ולא הבטתי בעיניו.
" אני לא יודע למה עשיתי את זה, אני מצטער ".
" זה לא.. זה לא.. " גמגמתי אבל לא היה לי דרך להשלים את המשפט. שוב שתקתי והסתכלתי אל הרצפה. הוא הרים עם אצבעו את ראשי מהרצפה.
" לא " אמרתי לו והזזתי את אצבעו ממני, " אם אני אסתכל לך בעיניים זה יהיה יותר רע ". הצלצול נשמע בטיימינג מושלם. ניגבתי במהירות את שתי הדמעות האחרונות לרגע ההוא וקמתי מהכיסא.
" סליחה " אמרתי לו ויצאתי מהחדר כשהמחשבות לא מפסיקות להציק לי. רציתי רק לתקוע את עצמי בתא בשירותים ולהבין מה עכשיו, מה אני עושה. אבל כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה השפתיים של ניב.