חצאים- פרק 6

כשהבוקר למחרת, בוקר יום שבת עלה על פני השכונה שלנו שוב יצאתי אל השמש החמה. אני אוהבת את התחושה ששבת מעבירה בי, אני אוהבת את השקט שלה. יותר מכל יום אחר. אבל דווקא בשבת רואים הרבה יותר אנשים בשכונה. חברים מפה ומשם אוהבים להיפגש, אז רואים איך הם צועדים ברגל מאחד לשני.. צוחקים, מעבירים את השבת. בשבת הזו לא הפסקתי לחשוב על מה שהיה אתמול. הרגשתי שיובל השתנה בשנייה, אני אפילו לא יודעת איך הרגשתי את זה. הילד שרק התחיל את השיחה היה שונה ממי שהוא סיים. עדיין הייתי לבושה בשמלה שהוא נתן לי, הריח של הנקי, של אבקת הכביסה הימם אותי. רציתי שהוא יהיה לידי, שנמשיך את השיחה שלנו כאילו היא לא הסתיימה. אבל ידעתי שעכשיו הוא חזר לחיים הרגילים שלו, לחברים שהוא מכיר.. אני לא אשכח אותו, לפחות לתקופה, הוא בטח ישכח מהר.. יש לו יותר מידי דברים טובים ולימודים ועיסוקים להתעסק בהם, אין טעם שימשיך לחיות בעבר.

הבוקר האיר. רציתי להתעורר כמה שיותר מאוחר אבל צליל הטלפון העיר אותי.
" הלו " אמרתי חצי ישן.
" יובל יא גבר איפה אתה, שכחת שקבענו לשחק היום במגרש? ".
" באמת? " שאלתי לא מבין.
" כן נו מה איפה נעלמת גבר? בוא כבר ".
" יקח לי איזה שעה.. ".
" נו מה אתה נקבה? 15 דקות אתה פה ".
" אל תלחץ, אני עייף מה אתה רוצה ".
" מה בכלל עשית כל היום אתמול? חשבתי תבוא להיות איתנו בפארק כמו בכל יום שישי ".
" הייתי עסוק ".
" כשיהיה לך קצת זמן לחברים שלך תגיד לי ".
" נו מה נהיית רגשי? אני בא אני פשוט עייף. לא קורה לך לפעמים להיות עייף נורא? ".
" קורה קורה " הוא אמר בצחוק, " טוב תתארגן ובוא ".
" טוב, יאללה ביי ".
" ביי ".
לא היה לי חשק ללכת, לא היה לי חשק לכלום. כל הלילה חלמתי עליה, על החיוך שלה ועל המבט שלה. על זה שאין בנות כמוה אצלי בבית הספר או אצלי בשכונה. על הטוב לך שלה, האיכפתיות, הצניעות שלה. קמתי מהמיטה והלכתי לשירותים כדי לשטוף את עצמי במקלחת. אפילו שם חשבתי עליה, על זה שרק אתמול היא התקלחה פה, הייתה פה, הלכה פה. הכוס מים שלה עדיין נשארה אצלי בחדר ולא רציתי לשטוף אותה. נו למה אני מדבר כמו מאוהב? זה כל כך לא מתאים לי. ניסיתי להוציא את זה מהראש, התארגנתי מהר ונסעתי לכיוון המגרש. הגעתי לשם בערך חצי שעה אחרי שברק צלצל אליי.
שם פשוט הוצאתי אנרגיות. רצתי, בעטתי לשער, שתיתי קצת מים, הזעתי כמובן כי היה יום די חם. ניסיתי להשתחרר מהמחשבות עליה, להבין שהעולמות שמהם אנחנו באים די שונים. שהמרחק הזה, שאמנם הוא נסיעה באוטו, אבל הוא עדיין מרחק יותר גדול ממרחק בקילומטרים יכול להפריע לי. אבל מי אני שמשהו כזה יפריע לי? אני יובל, אם אני רוצה משהו אני יכול לקבל את זה. אחרי שסיימנו לשחק, כשכולם כבר התעייפו, ברק לקח אותי לשיחה.
" אתה בסדר? " הוא שאל כששנינו שנינו מים אחרי המאמץ.
" כן כן עזוב סתם ".
" נו, שפוך אחי אני פה ".
" סתם סתם, הולכים אלייך עכשיו? ".
" מה יש לעשות אצלי? " הוא שאל בצחוק.
" סתם לא באלי לחזור הביתה ".
" מה קרה? רבתם? ".
" לא נו מה.. מה החקירות? ".
" טוב טוב בסדר בוא תהרוג אותי ".
" די נו אל תיקח אותי קשה, פשוט בלי מצב רוח ".
" אז מה יחזיר לך את המצב רוח? ". אני ידעתי את התשובה.
" לא יודע " אמרתי ושוב הטלפון שלי צלצל. לא היא שוב. " הלו?.. כן נו.. במגרש.. לא את לא, נו בחייך די… כן הוא פה שנייה " אמרתי בטלפון, " ברק, בשבילך ". הוא אמר הלו והתחיל לדבר איתה, היא כזו קרצייה שזה מדהים. הוא חזר והטלפון היה בידו, אני מבין שהם סיימו את השיחה.
" אם אתה לא בקטע שלה פשוט תגיד לי.. אני לא אכריח אותך לצאת עם מישהי שאתה לא רוצה ".
" אני יכול לחלוק על זה.. ".
" כולה פעמיים שיצאת לדאבל דייט איתי ועם עוד חברה אחת.. עד כדי כך סבלת? ".
" אתה באמת לא רוצה שאני אענה על זה " אמרתי בחיוך.
" טוב יאללה. לאן עכשיו? ".
" לא יודע אני מת לישון " אמרתי מיואש.
" טוב טוב יא עצבני, כשיחזור לך המצב רוח תתקשר אליי ואולי נצא בערב ".
" יש מחר לימודים ".
" טוב מה נסגר איתך?! גם מיואש וגם חושב על לימודים. שבת אחי, שבת. רוגע, שלווה ".
" יאללה נו אני עפתי " אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון האוטו. שמעתי את ברק צועק לי ביי ונכנסתי למושב הנהג. הנסיעה שלי בטבעיותה הובילה אותי לשכונה של עלמה.