חצאים- פרק 59

בלילה החלום שחלמתי היה קצת מופרח. גרתי בטירה מפוארת, טירה שיש בה הכל. הכל היה בה חדש והכל היה בה טוב. התעוררתי במיטה זוגית לבד, מצעים לבנים ונקיים וריח של פרחים באוויר. באינסטינקט קודם לחצתי על כפתור ושם שמעתי " בוקר טוב, כבר נכניס לך את ארוחת הבוקר לחדר ". באופן טבעי קמתי לשירותים שהיו צמודים לאותו החדר, שטפתי פנים והתארגנתי. נשארתי בכותנת לילה ממשי. עשיתי את הדברים אחרים, פשוט טיילתי בגנים יפיפיים, בארמון או אחוזה שיש בהם הכל. לא הייתי צריכה לעשות כלום, היה לי כל כך טוב. בהתחלה חשבתי שאני גרה שם לבד אבל לא גרתי שם לבד. אמא הייתה איתי שם. היא הייתה רחוצה ונקייה, לבושה במיטב השמלות שאף פעם לא זכיתי לראות אותה לובשת. היא התאפרה, פניה נראו כמו משהו שאף פעם לא ראיתי. היא חייכה אליי וליד בריכה ישבנו לנו ודיברנו. מידי פעם הביאו לנו משהו קר וטעים לשתות, מן שייק מסוים, לא שאלתי אפילו מה זה. אני זוכרת שיחה ביני לבינה שהייתה " אמא איפה אני? ", והיא אמרה לי, " במקום טוב יותר ". החלום המשיך והמשיך והיה נראה שאין לו בכלל פואנטה מלבד אושר ועושר מסוים שסובבים אותי. התארגנתי ועליתי לחדר והתיישבתי בספה נוחה עם מחשב נייד. הייתה דפיקה בדלת. " כן " אמרתי והדלת נפתחה. " שכחת את קיומי? " אמר לי נער בגילי. הסתכלתי עליו, לבוש במיטב הבגדים ואז מבטי לכד את מבטו. זה היה איתי.
בבוקר קמתי מנסה לפרש את פשר החלום שהרגע חלמתי, אבל לא היה לי יותר מידי זמן כדי להתעסק בו. מיהרתי כדי להגיע לבית הספר. העיניים של ניב הדהדו לי במוח מצד אחד, יובל שלי מהצד השני, ובאמצע היה איתי, הילד שאני כל כך צריכה לדבר איתו. מיהרתי לבית הספר, הלכתי ללוקרים והוצאתי את הספרים לשיעור הראשון. נכנסתי לכיתה והיא הייתה ריקה מאדם. איפה כולם? חשבתי לעצמי. טוב נו בסדר, נחכה. והמשכתי לחכות ואף אחד לא הגיע. הצלצול נשמע ואף אחד לא הגיע. אבל האמת שלא התלוננתי, השקט הזה עשה לי טוב. ישבתי וחשבתי, ציירתי לעצמי כמה דברים במחברת, קצת לקשט את הדף האחרון. אהבתי את מה שציירתי. חייכתי לעצמי חיוך קטן.
" החיוך שלך יפה על הבוקר " שמעתי קול מפתח הכיתה. הדלת הייתה פתוחה ומתחת למשקוף עמד איתי, מחויך מאוזן לאוזן, לבוש בבגדים שכל כך מחמיאים לו. המשכתי לבהות בו ולא יכולתי להזיז את העיניים מהפרצוף שלו, קפאתי על מקומי.
" אני… " הוא התחיל להגיד ואני קמתי לאט לאט מהמקום שלי. סגרתי את המחברת והנחתי את העיפרון לצידה. נשענתי על השולחן והסתכלתי עליו בחיוך קטן. השתיקה המשיכה.
" התבטל השיעור הבוקר, שלחו הודעה לכל התלמידים גם בפייסבוק וגם בסמס, אבל זה כבר היה די מאוחר בלילה ".
" אני לא.. לא קיבלתי " אמרתי בחיוך קטן. וואו, לא האמנתי שאלה המילים הראשונות שאני אגיד לו אחרי החשיפה שלו.
" אממ אני.. אפשר לדבר? " הוא שאל וכחכך בגרונו.
" אפשר בחוץ? " שאלתי בחיוך.
" בטח " הוא חייך אליי. אספתי את הדברים והלכתי ללוקר. הוא חיכה כמה צעדים מאחורי עד שאפתח את הלוקר, אכניס את הספרים ואסגור אותו. כשגבי היה מופנה אליו נשמתי כמה נשימות עמוקות והזכרתי לעצמי לשמור על קור רוח. המכתב שלו עדיין היה בתיק שלי. הלכנו שנינו לשבת באחד הספסלים בחוץ במגרש.
" אז למה באת מוקדם? " שאלתי כשהתיישבנו.
" אממ זה.. זה קצת מסובך.. לא קשור אלייך בכל אופן אם זה מה שאת שואלת ".
" לא " אמרתי בחיוך, " בכלל לא חתרתי לשם ".
" אוקיי " הוא אמר והמשיך להסתכל עליי. אני העברתי את המבט שלי ממנו.
" אני יודע שאמרתי שאני לא אדבר איתך או משהו, שאני לא אתקרב ושאני אתפוס מרחק אבל קצת קשה לי כי אני לא.. לא רגיל לכתוב מכתב כזה ואז להשאיר את זה פתוח בלי שיחה אחרי.. בדרך כלל אני פותר את זה בשיחות, אבל בשיחה זה היה נראה לי קשה מידי, בעיקר הנושא הזה ". אני המשכתי לשתוק. הרגשתי דמעה אחת מלוחה יורדת לי מעין ימין וניגבתי אותה במהירות כדי שהוא לא יראה. הסתובבתי אליו והתיישבתי ככה שאני ממש מסתכלת עליו.
" אני ממש מצטערת " אמרתי לו כמעט בבכי," על כל מה שעברת, כל ההתעללות, כל השנים שהיית צריך לסתום את הפה, שלא היה לך קל לדבר. אני מצטערת על מה שקרה לאחותי אבל לשמוע שזה הדברים שקרו לך שברו אותי. לא חשבתי שאתה אדם רע כשדיברתי איתך בבית שלך, לא חשבתי.. לא חשבתי בכלל, על כלום, על שום דבר. המכתב הזה הסביר לי כל כך הרבה דברים " אמרתי ומחיתי מהר את הדמעות. הוצאתי מהתיק את המכתב שלו והחזקתי אותו בין האגודל לאצבע. " אתה כותב בצורה כל כך מרגשת, בלי קיטשיות מיותרת. אני.. אני הצטמררתי. היה לי קשה להכיל את מה שכתבת אבל זה היה כל כך אמיתי, וכל כך כואב והרגשתי את הכאב שלך במכתב שאני פשוט לא יכולה לכעוס עלייך אחרי זה, אני לא יכולה. מה שעברת זה עוול, זה פגיעה, זה טראומה, ואני לא חושבת שעברת את זה בגיל שבאמת אפשר להתגבר על זה בקלות. נועל'ה לעומתך גדולה, ויש לה במי להיאחז. ובמי אתה נאחזת? " אמרתי והתפרקתי, פשוט התפרקתי. בכיתי ובכיתי והרגשתי את הלחיים שלי צורבות. " ששש " הרגיע אותי איתי והתקרב אליי. הוא עטף אותי בחיבוק שלו, חיבוק שהייתי נרתעת ממנו בשנייה אם היינו כמה ימים לפני היום. לא יכולתי להפסיק לבכות כי המראות של איתי נאבק במשהו ונאבק בתוך עצמו, במחשבות שלו, הציקו לי והטרידו אותי.
" אני חיפשתי את הזמן המתאים לדבר איתך אבל לא היו לי המילים. הייתי משותקת אחרי המכתב הזה והייתי צריכה לחשוב. הייתי גם צריכה עם נועל'ה, ואת זה עשיתי אתמול בערב. היא הצטממרה מכל מילה של המכתב שלך, וזה בשיא הרצינות, והיא חיבקה אותי חזק בדיוק כמו שאתה חיבקת. כל כך כאב לי עליה, שהיא נמצאת במקום שהיא צריכה לרחם קצת על בנאדם שכביכול תקף אותה, אבל היא ריחמה עלייך. היא אמרה לי במילים פשוטות שהיא לא רוצה לרחם עלייך, כי רחמים לפעמים מראה על חוסר אונים, אבל שהיא הייתה רוצה שזה יהיה אחרת. שלא מגיע לך להיפגע בכזו דרך. שהיא בטוחה, וזה היה חשוב, היא בטוחה שאתה לא פגעת בה באותה צורה " אמרתי לו והסתכלתי לו עמוק לעיניים.
" לעזאזל אני עוד שנייה בוכה " הוא אמר לי והרביץ לעצמו בברך. אני צחקתי צחוק קטן. זו הייתה לחלוטין אחת השיחות הכי הכי הכי קשות בחיים שלי.
" זה משחרר " צחקתי קצת וניגבתי דמעות אחרונות.
" עלמה תודה לך.. " הוא אמר לבסוף.
" תודה? תודה על מה? ".
" הדברים שאת אומרת.. הדברים שנועה אמרה לך אתמול, עושים.. גורמים לי.. אני לא יודע, להרגיש שאני יכול לסמוך על אנשים. את מסוג האנשים שלא הייתי מתקרב אליהם, כי הייתי מוצא בהם אנשים חסרי יכולת וחסרי ביטחון, ולי קשה עם אנשים בלי ביטחון. תמיד אבל מצאתי מקום מפלט בכתיבה, וככה יכולתי להביע כל כך טוב את מה שרציתי. תודה על המילים החמות, על זה שאלוהים יודע איך את מבינה שלא צריך לרחם על בנאדם אלא לתמוך בו, ותודה על זה שאני יודע שעכשיו את תהיי לצידי ".
" וככה הכל נפתר? כמו סיפור רע עם סוף טוב? זה בכלל יכול לקרות במציאות? ".
" אנשים רעים לא נולדים רעים " הוא אמר לי בביטחון, " ואם יש אנשים שדואגים להראות להם מה הדרך הבטוחה, הם ישארו בדרך הטובה. כמובן שצריך להבין מה זה טוב ומה זה רע, אבל זה כל כך מורכב שזה פשוט לא מתאים עכשיו. בכל מקרה.. זה היה סיפור רע שמאחוריו סיפור רע. העולם מלא בסיפורים רעים וצריך להשלים עם זה, שנובעים ממאה ואחת דברים, אמונות תפלות ודעות, אבל צריך לדעת איפה לעצור, איפה להתנצל, ואיפה להתחרט. אני מתחרט ומתנצל, מתחרט על הפגיעה, ורוצה לפצות על מה שעשיתי. והאמת, שזו המציאות, אם תרצי בה או לא. יש לך מחשבות שלך בלב שלרבות מהן את לא יכולה להשפיע, את יכולה לגרום להן להיעלם לרגעים אבל הן ימשיכו להדהד. ובמציאות שלנו אני פה מתנצל ואומר סליחה על שהייתי זבל אמיתי, מטרידן, איש רע, ומבקש את סליחתך ".
נשארתי בלי מילים, פשוט בלי מילים. קפאתי על מקומי אחרי אמירות כל כך יפות, כל כך תבונתיות. לא ציפיתי מאדם כזה להגיד את הדברים האלה, לא יכולתי להעלות על דעתי שדברים כאלה יכולים לקרות. איך אדם שמטריד מינית הופך לאדם טוב ולאדם קרוב? זה רק סיפור אגדה?
" סליחתי נתונה לך " אמרתי לו בסופו של דבר. חיוך גדול היה על שפתיי וגם על שפתיו. הוא חייך חיוך רגוע ושלו, " ובקשה אחת ".
" כל דבר ".
" תבוא איתי לנועה היום אחרי הלימודים? ".
" זה המעט שאני יכול לעשות " הוא אמר בחיוך והתקרב אליי לחיבוק גדול.