חצאים- פרק 57

הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. כל מילה שהייתה כתובה במכתב הזה הרטיטה אותי. עברתי שוב בעיניים על ההודאה של איתי, שדודו הטריד אותו מינית בגיל שבע. הדמעות כבר חנקו לי את הגרון ועמדו לי בתחתית העיניים. נשמתי נשימה עמוקה אחת כדי לא לפרוץ בבכי. יובל שמע את זה וקירב אותי לחיבוקו יותר מקודם. הוא החזיק אותי ותמך בי, עטף אותי בחיבוק שלו. זה מהמקומות היחידים שאני מרגישה בהם בטוחה.
' ההורים שלי לא ידעו על זה, אף אחד לא ידע. הוא היה קצת מטורלל, חשבו שהוא שותה כי הוא מכור אבל לא באמת הבינו שיש לו בעיות נפשיות. כבר כמה שנים שלא שמעתי ממנו. הוא התעסק בי תקופה, כל פעם באיזור אחר, במקום שלא בדיוק הבנתי מה הוא עושה. לפעמים הרגשתי שהוא אוהב אותי יותר מאת האחים שלי, ולכן עשיתי הכל כדי להיות איתו ולגרום לשאר לקנא. כשבאמת הבנתי מה הוא עושה פשוט התחלתי להתרחק, אבל הטראומה מהנגיעות לא עברה. אני עוצם את העיניים עכשיו ונזכר בכל דבר, בעיניים המפחידות שהיו לו, במבט הקר והשונא. לפעמים הרגשתי כמו בובה, בובה שהוא פשוט מחלל אותה, שהוא מתעסק בה ועושה בה כל דבר.. '. אני הרגשתי את הבכי של איתי כשהוא כתב את המכתב הזה, יכולתי לדעת שפה הוא התפרק. הדמעות בקעו מעיניי ופשוט הצמדתי את פרצופי לחולצתו של יובל. הבכי היה חזק והרטיב לו חלק נכבד בחולצה. הצלצול נשמע ואני התעלמתי ממנו. המשכתי להיות שם כשיובל מלטף אותי ומרגיע אותי. הרגשתי שגם הוא מפורק מהמילים האלה. נשמתי עמוק, אבל הנשימות שלי היו קצרות למדי. " עלמה תירגעי בבקשה, אני מתפרק מלראות אותך ככה " לחש לי יובל. קמתי ממנו והצמדתי את שפתיי לשלו. בהתחלה הוא היה בשוק טוטאלי, אבל אחרי זה הוא פשוט זרם איתי. אני די בטוחה שלעסתי אותו, פשוט כי הרגשתי שאני חייבת את המגע הזה ואת הביטחון הזה כדי להמשיך להתמודד עם המכתב הזה. הטעם שהיה לו בפה, הצמרמורת הטובה שעברה בי כשהיינו מחוברים עשתה את שלה. התנתקתי ממנו. " וואו " הוא אמר מתנשף, צחקתי צחוק קטן. הוא החזיק לי חזק את יד שמאל והמשכנו לקרוא את המכתב.
' עברו מאז עשר שנים. אני בלי דעת ההורים הלכתי לכמה טיפולים. היחידה שדיברתי איתה על זה הייתה סבתא שלי, היא זו שידעה מה באמת עבר עליי. היא עזרה לי לממן את הטיפולים, היא הרגיעה אותי ודיברה איתי. מהדוד הזה פשוט לא הייתי מוכן לשמוע. לפני כמה שנים היא נפטרה וזה שבר אותי. הבנאדם היחיד שידע את הסוד הכי אפל שלי. הקראתי דברים בהלוויה שלה, אמא ואבא התרגשו, אבל לא הבינו כמה כל מילה שוברת לי את הלב. הכנסתי ברמזים שרק היא הייתה מבינה הוכרות תודה לכל העזרה שלה בשנים האלה, השנים שהיא עזרה לי. אחרי שהיא נפטרה אני חשבתי עליה רק באור חיובי, לא רציתי להיזכר בזה שהיא כבר לא נמצאת. לאט לאט נשכחו ממני האירועים האלה, האירועים של גיל שבע. התמקדתי בחברים, בחברות, התעסקתי בבנות. אני יכול להגיד שהייתי חרא בגלל זה. יצרתי לעצמי חבורה כדי שלעולם לא אהיה לבד, חבורה מספיק מאיימת, קצת בדמות הדוד הזה, המגעיל. נהייתי מה שנהייתי לא כי רציתי להיות ככה, אלא כי הרגשתי שאני חייב חזות קשוחה אל מול החיים האלה שפגעו בי. אבל לעולם לא התעסקתי עם מישהי. אף פעם לא נגעתי במישהי בצורה מחרידה כל כך כמו שעשיתי לנועה, ואני כל כך מצטער שככה אני אומר את זה. אני נכנסתי לשם לקפה לפני כמה ימים, את יודעת, והיא עמדה ושירתה אותנו באדיבות. באותו שבוע כל דבר הציק לי, על כל דבר התעצבנתי, ולא היה לי מקום להוציא עליו את העצבים. נשארתי שם לבד, המחשבות לא הפסיקו לתקוף אותי. קיבלתי סמסים מעצבנים, עוד ועוד, שרק הרגיזו אותי יותר. שמתי לב שאני כבר שם די אחרון. היא עמדה וניקתה, היא הייתה כל כך יפה, כל כך כל כך יפה עלמה.. ועשיתי את מה שעשיתי '. בשלב הזה של המכתב הרגשתי שאני לא יכולה לנשום, לא רציתי לקרוא את ההמשך אבל הכרחתי את עצמי לנשום. אני מצד אחד מרחמת עליו, מצד שני הוא עשה דבר כל כך רע. אבל הוא לא אדם רע, הוא באמת לא אדם רע.
' אני מצטער. אני מודה לעצמי שהפסקתי בשלב מסוים, שמישהו נכנס לשם ושלא עשיתי דבר שהייתי עכשיו ממש מתחרט עליו, וזה לאנוס אותה. לא הייתי חי עם עצמי אחר כך, ואני אומר לך את זה דוגרי. או שהייתי מכניס את עצמי לאן שהוא, או שהייתי מתאבד. אם הייתי יודע שאני עשיתי דבר כזה, רק בגלל שאני נפגעתי כבר, אני לא הייתי סולח לעצמי. אני רוצה שתמסרי לנועה ממני את כל הסליחות שבעולם. אני יודע שאת עדיין שונאת אותי, אבל הייתי חייב שתביני מי אני. אני לא רוצה שתשנאי אותי לעד, ואני לא רוצה שהנושא הזה יהרגו את ליבך עד לסוף חייך. הייתי חייב לתת לך סיבה, זה המעט שיכולתי לעשות אחרי זה. אני לא יודע מה אני יכול לעשות חוץ מלהתנצל. חשבתי לצרף כסף למכתב הזה, איזשהו פיצוי, אבל חששתי שתקחי את זה בתור מובן של ' אתם מסכנים אז אתם צריכים כסף ' כי זה באמת לא הכוונה שלי. אם יש איזשהי דרך שאני אוכל לעשות משהו כדי להראות כמה אני מצטער תודיעי לי. אני מקווה שהצלחת לעכל את הסיפור הזה. את הבנאדם השני שיודע '. ככה הוא חתם את המכתב שלו. על השורה האחרונה לא האמנתי. המשכתי לבהות בה, העיניים שלי נפתחו ולא יכלו לחזור למצבם הנורמלי. הייתי בשוק מהמכתב, מההתנצלות, מכל מה שהוא חשף פה, מהאמת שהוא חשף פה.
" וואו " אמרתי וקיפלתי את המכתב.
" ואני השלישי שיודע, ונועה תהיה הרביעית. אני בשוק.. " יובל נאנח. אני לא יכולתי לדבר. הייתי משותקת. יובל לקח את היד שלי שהוא החיזק בה ונישק אותה. הסתכלתי עליו במבט נוגה. הדמעות עוד עמדו לי בקצה העיניים. אני חושבת שהעיניים שלי היו נוצצות.
" רק אל תבכי שוב.. " הוא אמר בחיוך קטן, " אני שונא לראות אותך בוכה ".
" גם אני לא אוהבת לבכות אבל אני לא רואה שום דרך אחרת להוציא את מה שאני מרגישה.. ".
" מה תעשי עכשיו? " הוא שאל ענייני.
" אני רוצה למצוא את איתי, אבל לא לפני שאני אתן לדברים קצת לשקוע, לעכל את מה שקראתי הרגע ".
" תתני את המכתב לנועה? " הוא שאל.
" כמובן " אמרתי לו בחיוך קטן, " מגיע לה לקרוא אותו.. אבל אני חושבת שהיא סלחה מזמן.. אני חושבת שהיא השלימה עם זה מזמן. היא אולי עוד מפחדת ממנו אבל בכל זאת.. ".
" אני צריך לספר לך משהו.. " הוא אמר רציני.
" כן? " שאלתי קצת לחוצה.
" את זוכרת את היום שעומר היה שיכור? אז נועה התקשרה אליי ואמרה לי לא להלחיץ אותך אבל שאיתי היה שוב במסעדה. אני טסתי אליה, כמו שאת יודעת, אבל הוא לא עשה לה כלום. היא אמרה שהוא בא, היא הסתתרה, הוא קנה קפה והלך, אבל היא עדיין פחדה. אני מצטער שלא סיפרתי לך אבל לא רציתי להלחיץ אותך יותר מידי. שנאתי את עצמי שהייתי צריך לא לומר לך את האמת באותו רגע.. " הוא נאנח.
" עשית את המעשה הנכון " אמרתי בחיוך, " אז לא הייתי מטפלת בעומר, והייתי נכנסת לפאניקה מוגזמת, ותודה שאתה מספר לי. היא באמת כנראה עוד פוחדת ממנו, אבל כשהיא תקרא את זה היא כבר לא.. ".
" נועה היא אדם חזק " הוא נאנח והסתכל לי עמוק בעיניים.
" היא מודל השראה " נאנחתי וראשי נפל על כתפו.