חצאים- פרק 55

בשנייה ניתקתי את היד שלי מידו. המשכתי להסתכל לו אל תוך העיניים בלי לומר מילה. היופי שלהם לא ריתק אותי, ולא המבט שלו, רק הסלידה שלי אליו גדלה וגברה. הרגשתי איך בכל שנייה שאני עומדת שם האגרוף שלי נהיה יותר ויותר מכווץ, כמה הוא רוצה פשוט להכות, אבל נזכרתי שנועל'ה ביקשה ממני לא להתחיל מלחמות מיותרות. אם יש מישהו בעולם הזה מעבר ליובל שאני אקשיב לו זה לה. בשבילה הכל.
הסתכלתי עליו לעוד שנייה אחת ולקחתי את הרגליים שלי ופשוט הלכתי לכיוון הכיתה. הלכתי כמה שיותר מהר כדי שהוא לא יוכל להשיג אותי. בשנייה שרגלי הונחה בתחילת הכיתה נשמע הצלצול. קיוויתי שהוא יסתובב עכשיו וילך. הוא באמת לא נכנס לכיתה. אני לא רוצה שום קשר עם הילד הזה, אני לא רוצה לדבר איתו או לשמוע ממנו. אם הוא יתפוס אותי לשיחה אני אנסה פשוט לברוח. כרגע אני לא רואה פיתרון אחר.
אחרי שנגמר השיעור יצאתי כדי לחפש את יובל. בדקתי בכיתה שלהם אבל במקום זה ישבו שם כמה ילדים. נכנסתי בכמה צעדים כדי לראות מי נמצא בתוך המעגל הזה שהם ישבו בו וראיתי את איתי מרים את ראשו מהאייפון. " עלמה " הוא צעק ואני מיהרתי לצאת בחזרה מהכיתה. המשכתי ללכת לאורך מסדרון כיתות י"א אבל הרגשתי שהוא עדיין הולך אחריי. הוא לא רץ אחריי, למה לאיתי יש מספיק אגו בשביל לא לרוץ אחרי בחורה. מה לעזאזל הטינופת הזה רוצה ממני?
הצלחתי למצוא את יובל באחת הכיתות. רצתי אליו ונתתי לו חיבוק גדול. לא רציתי לבכות כי הרגשתי חלשה, וגם כי היו כמה ילדים סביבו. הרגשתי שאני צריכה לפרוק את הפחד הזה מאיתי למישהו, לא יודעת למה פחדתי אבל הפחד זה הרגש היחיד ששיחק תפקיד באותם רגעים. " היי " הוא אמר בקול רגוע, ליטף את שיערי והסתכל עליי. הוא הבין את הרמז, הוא כנראה, הסתכל על העיניים שלי, לקח את ידי ויצא איתי החוצה. במשך כל הדרך המשכתי להסתכל על היופי שלו. הוא מדהים כל יום מחדש.
" הכל בסדר? " הוא שאל מודאג, מחזיק את ידי כשהתיישבנו באיזה מקום.
" איתי רוצה ממני משהו.. הוא כל היום רוצה לדבר איתי. אני לא מפסיקה לפחד " הודיתי בפניו.
" מה הוא רוצה? " הוא שאל והתחיל להתעצבן.
" אין לי מושג.. אבל בקצב הזה הוא ירדוף אחרי עד שהוא יתפוס שיחה ".
" מה אם איתי בראון רוצה להתנצל? " הוא שאל חצי בצחוק. אחרי זה פשוט חייכתי וצחקתי צחוק קטן כי פשוט לא האמנתי שזה יכול לקורת. כל ההפסקה הייתי עם יובל, הוא ניסה להרגיע אותי ולעודד אותי.
בשיעור שלאחר מכן איתי נכנס לכיתה שבה אני נמצאת. קלטתי את הפנים שלו וחזרתי להתעסק במחברת ולהמשיך לצייר בה קצת. ניסיתי להתרכז בשיעור אבל הרגשתי את העיניים הבוחנות של איתי. הייתי כל כך עייפה שניסיתי שלא להירדם. כשנשמע הצלצול בסופו של דבר לקח לי זמן לארגן את כל הדברים. המורה יצאה די מהר כי היא הייתה חייבת לטוס לפגישה מחוץ לבית הספר, ככה היא כבר התריעה לפני תחילת השיעור. שמעתי את איתי מזרז את כולם לצאת. התחלתי גם אני לזרז את האריזה של הדברים שלי. הייית צריכה לסיים להעתיק משהו שלא הספקתי כי בכלל לא הייתי מרוכזת. כולם יצאו מהכיתה ואיתי נשאר שם. אני והמזל הרע שלי. הסתכלתי עליו, הוא סגר את הדלת. אם הוא רוצה להטריד גם אותי זה לא ילך, פה ישמעו אותי כי אני לא לבד בבית הספר. סגרתי את הדברים בתוך התיק והסתובבתי אליו.
" אתה תיתן לי ללכת? " שאלתי.
" עלמה.. " הוא נאנח והתקרב אליי.
" עוד צעד אחד אני צורחת " אמרתי לו באינסטינקט ראשוני, כולי בפחד מהדברים שהוא יכול לעשות.
" אוקיי.. " הוא נרגע ולא התקרב יותר. הוא עמד והביט בי. שתקנו שנינו. היה נראה שמשהו מציק לו, אבל אני לעולם לא ארחם על הילד שתקף את אחותי.
" מה אתה רוצה? " שאלתי ישירה.
" לדבר " הוא קבע.
" אין לנו על מה לדבר ".
" עלמה אל תהיי קשה.. יש לי גם פחות מעשר דקות, תני לי לפחות לדבר.. להוציא משפט ".
" למה לי? אחרי מה שאמרת ואיך שתיארת דברים? אחרי השנאה הקשה שלך, ההטרדה שלך והפגיעה שלך. לא מגיע לך לקבל כבוד של בנאדם, לא מגיע לך כלום " אמרתי ואלה היו המילים הכי קשות שאי פעם הוצאתי על בנאדם. אני לא בנאדם שמקלל או יורד על אחרים או מטיח האשמות. זה כל כך כאב שהמילים צרבו לי בגרון.
" אם את לא רוצה לדבר אז פשוט.. " הוא אמר על סף בכי. הוא התקרב לתיק שלו והוציא משם מכתב. " קחי את זה.. אני חושב שזה יסביר לך כל מיני דברים ".
" ממית אתה כזה רגיש? מה עובר עלייך? " שאלתי מעוצבנת.
" עלמה קחי את זה " הוא אמר לי, פתח אליי עיניים שמבקשות רחמים לשנייה והושיט לי את המכתב, " בבקשה אל תזרקי אותו. תקראי אותו כשיהיה לך זמן או מרץ, משהו.. אני לא אבקש יותר. אני לא אדבר איתך יותר אני מבטיח, במילא יובל יפוצץ אותי מכות אם הוא ידע ".
" ממתי אכפת לך מה יובל אומר? " שאלתי כשהמכתב בידי. הוא גירד את ראשו ופנה אל הדלת. חיוך קטן בקע מפרצופו. " מתמיד בערך " הוא אמר קצת מחויך ויצא מהכיתה.