חצאים- פרק 54

אתמול, בשיעור תיאטרון, הרגשתי שמצאתי את המקום שלי. זה היה השיעור הכי טוב שהיה לי בתיאטרון, שיעור שיצאתי ממנו כולי שמחה, מאושרת, קורנת מאושר. גם יובל שם לב לזה. השיעור היה פשוט קסום כי התחברתי לתוכן שהמורה ניסתה להבין. עבדנו הרבה על הדיאלוג בינינו לבין בני הזוג, בין פרטנרים. עבדנו על הסתכלות, על המבט, על הבעת רגשות על דיאלוג שיהיה אמיתי. " תתחלקו לזוגות " היא ביקשה, ישר הסתכלתי על אלירן בחיוך, הוא עשה בשנייה את אותו דבר. צחקתי צחוק קטן. " תבחרו סיטואציה " היא המשיכה, " תבחרו מה קורה בה, באיזה זמן, מה קרה ביניכם. אל תמצאו קונפליקט, היום אנחנו לא עוסקים בקונפליקט בין הפרטנרים אלא בהשלמה, בחיבור אמיתי, בחיבור שנוצר אחרי הקונפליקט. תשתמשו במבט, בקול, במחוות גוף, הכל כדי להעביר את זה שזה באמת קורה במציאות ". הצטמררתי רק מהדרך שבה היא הציגה את המשימה. אני ואלירן בחרנו בסצנת שני אחים, דווקא לא זוג אוהבים כי הרגשנו שזה יותר מידי רגיל ונורמלי, שלא נוציא מזה את המיטב. החלטנו להעביר סצנה משותפת של פרידה ממקום אהוב, ששני האחים צריכים לוותר על מקום שהם התרגלו אליו, מקום מגורים ולהתרגל לחדש. כשהמורה קראה לנו אחרי החזרות הקצרות כבר היינו מוכנים. התיישבנו בשני כיסאות כאילו אנחנו יושבים על ספסל והתחלנו פשוט לדבר, כמו אחים, כאילו זו המציאות. כאילו לא צריך לביים כלום, הכל טבעי.
" אתה רואה את המקום הזה? " אמרתי לו בחיוך, " הגבעה, הבתים שרואים מאחורי הירוק. שם קפצתי, פה גילגלת אותי בדשא. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.. ".
" ממש " הוא נאנח בצורה משחקית אמינה, " אני זוכר שפעם אחת רצית להקים לעצמך בית בגן הזה, לקרוא לו ' הבית שהוא רק שלי ' " הוא אמר בקול תינוקי, " ורצית להעביר לפה את כל שבעים הבובות שלך. זה היה כשהיית קטנה בת חמש ואני בן שמונה. אני זוכר את זה כל כך טוב ".
" ומאז עברו כמה וכמה שנים. אני מבינה האמת למה ההורים רוצים לעזוב, הם רוצים בית גדול יותר לקראת התינוקת החדשה ". טוויסט בעלילה, אני מתה על זה.
" אני אתגעגע למקום הזה " הוא אמר לבסוף, אחרי עוד כמה וכמה שורות, " אבל כשיהיה לי רישיון אני מבטיח לברוח איתך לפה ".
" בגן שהוא רק שלנו? " אמרתי את שורת המפתח.
" גן שלי ושלך " הוא אמר בחיוך ונתן לי את ידו. ידו הייתה חמימה, הרגשתי את המגע האוהב, את האמיתיות שבקשר שלנו אפילו אם זה היה משחק. המורה מחאה כפיים, כך גם התלמידים. הרגשתי כל כך טוב על הבמה המאולתרת הזאת, על להציג משהו שהוא רק שלי. מאז ועד סוף השיעור החיוך פשוט לא ירד לי מהפנים.
בהפסקה ישבנו אני, יובל, אלירן, ברק ומיכל, דיברנו על הכל ואני לא יכולתי להוריד את החיוך מהפנים. יובל שאל אותי מידי פעם מה קרה ואם הכל טוב, ואמרתי לו שאני אספר לו הכל על שיעור התיאטרון, ובאמת בהפסקה אחת הצלחתי לדבר איתו על זה.
חזרתי לביתו של יובל מהר יותר ממנו, הוא נתן לי מפתח כאילו אני כבר בת בית ואמר שאני מוזמנת לחכות שם עד שהוא בא. החלטתי להפתיע אותו ולהכין ארוחת צהריים כיפית, משהו מהמתכונים שאמא לימדה אותי בעבר להכין. הכנתי וכשזה היה מוכן פשוט ישבתי לי מול הטלוויזיה ונהניתי לנוח קצת. באיזשהו שלב שמעתי דפיקה בדלת, ראיתי את ברק, אלירן ועומר השיכור, ואחריהם ראיתי את יובל עם מכה מאגרוף. ישר הבנתי מה קרה.
אחרי שיובל יצא, בלי בדיוק להגיד לי לאן הוא הולך, נשארתי עם ברק ועומר וניסיתי לעזור להם. נתתי להם לאכול את האוכל שליובל לא יצא לאכול, טוב הוא יסתדר, נאנחתי. עזרתי לברק לטפל בעומר השיכור, לשפוך עליו קצת מים, להוציא אותו מההנגאובר שהוא בו. אחרי שעומר נח ישבתי עם ברק על הספה ודיברנו.
" אז מה? אתה יודע מה קרה לו? " שאלתי מודאגת.
" הוא פשוט בא ככה באמצע השיחה שלנו עם איתי והחבר'ה שלו ".
" אני רואה שגם אתה קיבלת מכה.. אתה בסדר? כל כך לא נעים לי שהכל בגללי.. אם לא הייתם מכירים אותי זה לא היה קורה ".
" איזה שטויות את מדברת " הוא הרגיע אותי, " אנחנו לא שותקים על הטרדה מינית.. אני בכלל רציתי לדבר איתך " הוא אמר ואני הסתובבתי כדי להיות ממש מולו, " אני רוצה להגיד סליחה שלא תמכתי ישר בצד שלך, שלקח לי זמן לחשוב. אני חושב כמה אידיוט הייתי יכול לצאת אם הייתי בצד של איתי.. זה לא נקלט אפילו. אני מצטער שזה לא היה ברור מההתחלה ".
" אין לך על מה " הרגעתי, " זה נורמלי לגמרי שלוקח זמן לבחור צד, בעיקר כשמדובר באנשים וחברים שאתה כן מסתדר איתם. אבל אני באמת לא דואגת " חייכתי אליו, " נועה חזקה ואם היא עומדת בזה ממחויבותי לעמוד בזה גם. ואני הייתי צריכה לחטוף את האגרוף הזה ".
" זה היה משתק אותך ואני ויובל לא היינו יכולים להתמודד עם זה. זה לא מגיע לך להיפגע מזה, וזה מלחמה בין גברים, בין אגו של גברים ".
" איתי פועל לפי אגו? " שאלתי.
" הרבה פעמים " הוא נאנח וקם, " ותסלחי לי ילדונת, אני חייב להגיע הביתה. עומר יתאושש והוא ילך גם, הוא גר קרוב. נתראה מחר ". קמתי אליו בחיוך ונתתי לו חיבוק גדול. ליוויתי אותו לדלת ונשארתי בסלון. הלכתי לבדוק מה קורה עם עומר וראיתי שהוא עדיין יש. עוד היה מוקדם מידי בשביל להעיר אותו. השארתי אותו ישן איפה שהוא ישן עד בערך שבע ואז הערתי אותו. כאב לו הראש בטירוף, הוא לא הבין מה קורה והסברתי לו. הוא התעצבן על עצמו ואז אמר תודה על הטיפול, נתן לי נשיקה בלחי ויצא מהבית. נשארתי שם לחכות ליובל. הוא הגיע בסוף בסביבות תשע. הוא היה נראה די עייף. לקחתי כוס מים והגשתי לו כשהוא התיישב על הספה. " מרגישה כמו בבית הא? " הוא שאל בחיוך. " מישהו גורם לי להרגיש ככה " אמרתי והתקרבתי אליו. נתתי לו נשיקה שהפכה להיות יותר ארוכה משחשבתי שהיא תהיה. התגעגעתי למגע המתוק שעל השפתיים שלו. הוא הבטיח לספר לי מחר מה קרה, חייכתי וביקשתי ממנו שיקפיץ אותי הביתה. הוא אמר שלזה יש לו כוח, כי הוא יודע כמה אני מתגעגעת, שלהיות שם בסוף שבוע זה עדיין לא מספיק. השיחה שבאוטו עסקה בזה שאני כבר מחשיבה את הבית של יובל בתור בית שני. הגעתי הביתה והכל היה רגיל. נתתי נשיקה לאמא ולאחיי ולקראת השינה המחשבות על מה אני מגדירה כבית שלי המשיכו לתקוף אותי. ככה גם התעוררתי בבוקר.
בבוקר הקפיצה אותי החברה של אמא לבית הספר. לא ראיתי את יובל כשנכנסתי לכיתה. התיישבתי במקום שלי ואז נזכרתי שיש לי משהו לקחת מהלוקר שלי לקראת השיעור. הלכתי לשם, פתחתי את הלוקר וכשסגרתי אותו הרגשתי יד אוחזת בי, יד חמימה. זה לא היה המגע של יובל, אני כבר מזהה אותו. הסתובבתי.
איתי.