חצאים- פרק 20

היא בהתה בי. אחר כך היא בהתה בבית הספר. היא החזירה שוב את המבט אליי ועדיין לא הבינה.
" זה לא יכול לקרות.. " היא נאנחה.
" תופעתי אבל כן " אמרתי לה.
" אבל?.. " היא התחילה לומר.
" אבא שלי מוכן לשלם לך על שנת לימודים, לקנות לך השכלה פה בבית הספר. קודם כל אני אהיה המאושר שבילדים, ודבר שני את תזכי להשכלה שכל כך רצית ".
" זה כבר יותר מידי.. " היא נאנחה.
" זה לא… " אמרתי לה והצלצול נשמע בטיימינג מושלם. היא הרימה את הראש אליי כמנסה להבין מה אני אעשה. " בואי לשער אני אכניס אותך " אמרתי לה והיא הנהנה וניגשה לשער. דיברתי עם השומר, הוא חברמן כזה, וכשהוא ראה כמה עלמה יפה וגם אמרתי לו שהיא קרובת משפחה שלי שבאה לבקר את בית הספר ( כי זה שקר נחוץ ) הוא הכניס את עלמה בחיוך. היא ניגשה אליי ונתנה לי חיבוק ואז התחלנו ללכת לדשא שליד המגרש.
" לא תחזור לשיעור? " היא שאלה.
" את יותר חשובה.. " אמרתי.
" נו.. יובל.. אתה לא יכול להמשיך להפסיד שיעורים בגללי ".
" טוב מה הלחץ, כולה שיעור אחד. בואי אני גם אעשה לך פה סיבוב " אמרתי לה בחיוך והיא נרגעה. התיישבנו על הדשא באחת החצרות.
" איפה היינו? " היא שאלה.
" בזה שבית הספר הזה עומד להיות גם שלך, אני חושב מהשובע הבא, תלוי כמה מהר זה יקרה ".
" יובל אני לא יכולה.. " היא נאנחה, " זה לא שאני לא רוצה, אבל זה כספים שבחיים אני לא אוכל להחזיר ".
" מי אמר שאת צריכה להחזיר? " שאלתי אותה.
" אני צריכה.. " היא נאנחה בעצב, " כבר קשה לקבל את כל מה שאתה מציע ונותן ".
" עלמה " אמרתי לה והחזקתי לה את היד, " תבטחי בי. זה כלום בשבילי.. עלמה זה אחד הדברים הכי חשובים- ללמוד, להתפתח, להבין על העולם.. עלמה מגיע לך כמו לכל ילד אחר פה ".
" זה רעיון שעלה לך היום? ".
" האמת שהוא לא שלי.. הוא של אבא " חייכתי אליה. היא הסתכלה עליי בחיוך קטן ומקסים, איך התגעגעתי לחיוך הזה. היא הסתכלה לי עמוק אל תוך העיניים ונתנה לי את החיבוק הכי חזק שהיא אי פעם נתנה. הרגשתי שיורדות לה כמה דמעות מהעיניים, קשה לי לשמוע או לראות אותה בוכה.
" היי " אמרתי והרגעתי אותה, " לא לבכות ". ניגבתי לה את הדמעות והיא רק חייכה אליי. היא גם יפה כשהיא בוכה. " זה באמת שטויות.. תאמיני לי כשאני אומר שזה שטויות. את רק צריכה לבדוק עם אמא שלך האם היא תרשה לשחרר אותך לזמני לימודים ויותר מזה לא צריך לקרות כלום. את תלמדי פה, תהני פה, את תהיי אחת התלמידות הכי טובות פה לדעתי, טובה בהרבה ממני ".
" אל תדבר שטויות.. " היא אמרה וליטפה לי את היד הלוך וחזור. הדבר היחיד שרציתי לעשות באותו רגע היה להתקרב אליה. המגע הקטן הזה גרם לי להרגיש כל כך בנוח, כל כך אוהב, אוהב אותה.
" אני רק צריך לשמוע דבר אחד " אמרתי לה.
" והוא? " היא הסתכלה עליי.
" את רוצה ללמוד פה? ".
היא הסתכלה על הבניין שהיה מולנו, היא הסתכלה לכל הצדדים ואני שתקתי כדי לתת לה רגע להבין לאן היא נכנסת. היא עוד לא ראתה את פנים בית הספר, לא דיברה עם מנהלת, יועצת או מורה, לא החכימה לדעת מה בית הספר הזה ידרוש- כי יש לו תנאים גבוהים, אבל חיוך גדול נפרש על פניה, חיוך שעוד לא ראיתי.
" זו בכלל לא שאלה.. " היא אמרה בחיוך, " למרות שלא נעים לי, מכל המצב והעזרה שלך לי.. אין דבר שאני רוצה יותר מלחזור ללמוד ".
" רק תסבירי לי משהו " אמרתי.
" כן? ".
" מה מיוחד כל כך בבית הספר שאת רוצה לחזור אליו כל כך? " שאלתי מהופנט לעיניים שלה.
" להרגיש אחת מכולם.. " היא אמרה בחיוך, " ולפתוח דלתות לעתיד, עתיד שבו אני אוכל לצאת מאיפה שאני נמצאת בו. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו בשכונה נורמלית, במקום נורמלי עם השכלה, ערכים וכמובן אהבה " היא אמרה בחיוך והחזיקה לי חזק חזק את היד. התרגשתי מהמילים שלה. הדבר היחיד שעלה לי בראש זה הילדים שלנו מתרוצצים לנו בין הרגליים, אבל להגיד לה את זה לא יכולתי, זה ילחיץ אותה יותר מידי. לא הכרתי הרגשות כמו אלה קודם, רצון לילדים, חתונה, אבל איתה הכל שונה.
" אני אוהבת אותך " היא אמרה אחרי כמה שניות של בהייה באוויר. אני יצאתי מהדמיונות שלי והסתכלתי עליה.
" אני אוהב אותך " אמרתי ונישקתי לה את היד שהחזקתי.