חצאים- פרק 2

" בוקר " אמרתי לאבא כשירדתי במדרגות. הוא בדיוק הכין לו את ארוחת הבוקר הרגילה שלו- טוסט עם ריבה וקפה בצד. אבא שלי תמיד אהב לאכול כמו ילד קטן.
" בוקר טוב יובלי ".
" זה כאילו אתה קורא לי כמו בת כשאתה אומר יובלי, בבקשה תפסיק ".
" מה האנרגיות הגרועות גבר? " הוא שאל בצחוק.
" אין לי כוח ".
" נו אתה אולי תהנה ".
" בטח " אמרתי והוצאתי קערה מהארון הימני הגבוה.
" אני אתן לך את עבודת השטח הראשונה שלך ".
" אתה צוחק איתי? " שאלתי.
" לא לא אני רציני לגמרי. אני רוצה שתראיין מישהו ".
" בשביל מה? ".
" מעבר לדיבורים המשעממים שלי והתמונות מהמקום אני צריך איזשהו ראיון.. ".
" מצולם? ".
" לא לא, אני עובד על המצולמים, אני צריך משהו שיתפרסם באתר האינטרנט, אבל משהו מעניין וסוחף ".
" מאיפה אתה רוצה שאני אביא לך את זה? השכונה הזו בטח מלאה באנשים מיואשים ".
" מאוד יכול להיות.. " הוא נאנח.
ארוחת הבוקר הייתה שקטה כרגיל. אבא העיר לי שהתלבשתי ממש יפה היום, זה הצחיק אותי. נכנסנו למכונית והתחלנו ליסוע אל עבר השכונה שבה אבא היה אמור לעשות את צילומים. לא ממש הבנתי מה פשר הצילומים, הוא רק אמר שהבוס שלו דורש ממנו לעשות תחקיר על השכונה הזו. זו אחת השכונות היותר מוזנחות שיש לנו בעיר.
יצאנו מהאוטו, מזג האוויר לא היה שונה ממה שהיה כשיצאתי מהבית, אבל הסביבה הייתה נראית שונה לגמרי. הבתים שם לא נראו כמו בתים, נראו קצת כמו אורוות. הצטערתי שהסביבה נראית ככה. פתאום זה גרם לי להרגיש רחמים על אנשים, ואני הבנאדם האחרון שמרגיש רחמים בקשר למשהו או מישהו. אבא התחיל לדבר עם הצוות שהתחיל להתאסף ואני רק הסתכלתי ימינה ושמאלה לראות מה יש שם. בכלל חיים במקומות האלה?
אבא נתן לי דף ועט, הציג אותי שוב לכל הצלמים שהיו שם, אמר שהוא מתגאה בי ואני כמובן לא ממש הקשבתי. הוא אמר לי שזו נקודת המפגש שלנו, שאני אתקשר אליו כשסיימתי. שאלתי אותו מה אני בכלל צריך לשאול והתלוננתי על זה שאני בכלל לא אספיק לכתוב כשהבנאדם ידבר. אז עלתה לו המחשבה לתת לי מכשיר שיקליט את השיחה, ואז אפשר לשבת עליה אח"כ ולערוך אותה כמו שצריך. הבנתי שזה יהיה יותר קל, שמחתי. הוא אמר לי ביי ואני פשוט התחלתי ללכת בשכונה. היא לא הייתה כל כך מפחידה, אבל ראיתי את השוני ביני לבינה. בכלל לא ראיתי בה אנשים.
מאחורי אחד הבתים פתאום ראיתי ילדה שיושבת ומתבוננת בשמש. הייתה לה צמה זהובה כזו, בצבע שטני מדהים והיא פשוט נהנתה ממגע השמש על האור שלה. היא הייתה יפה נורא, אבל היא מרחוק הייתה נראית קצת מוזנחת. מפתיע, חשבתי לעצמי בציניות. התקרבתי אליה לאט לאט כדי לא להפחיד אותה.
" היי " אמרתי לה. היא קמה, קצת מפוחדת והסתכלה עליי.
" בוקר טוב " היא אמרה בחיוך.
" אני יובל.. אני מפריע למשהו? " שאלתי קצת מפוחד. ממתי אני מפוחד מלדבר עם מישהי?
" לא לא ממש לא, אני עלמה ".
" אפשר להצטרף? " שאלתי.
" כמובן " היא אמרה בחיוך והתיישבתי ביחד איתה על אחת הבלטות שהיו שם.
" אתה לא נראה מהאיזור.. " היא אמרה וכנראה הסתכלה על הבגדים שלי.
" כי אני לא " אמרתי בחיוך קטן. היא הסתכלה עליי, חייכה חיוך קטן וחזרה להסתכל על השמש. " אכפת לך אם אני אראיין אותך למשהו? " שאלתי.
" זה יתפרסם? " היא שאלה.
" באינטרנט.. אני.. אבא שלי הוא מגיש חדשות והוא ביקש ממני לראיין מישהו פה מהשכונה, אני אפילו לא יודע על מה. הכתבה תפרסם באינטרנט, הוא רצה שיהיה מה להעלות גם לשם ולא רק למהדורה ".
" אוקיי " היא אמרה בחיוך, " אתה מוזמן להתחיל ".
" אוקיי חכי " אמרתי בחיוך קצת מבויש והוצאתי את המכשיר מהכיס שלי. עלמה נראתה כמו הילדה הטובה שאף פעם לא הכרתי ושאף פעם לא התחברתי אליה. היא הייתה נראית אמיתית יותר מכל אחד אחר שאני מכיר. אני לא חושב שריחמתי עליה, לא היה נראה שרע לה.
שאלתי אותה על החיים שם, על איך שהיא מתמודדת, על ההשכלה שהיא קיבלה. הפתיע אותי שעכשיו היא לא לומדת. האמת חבל לי שהיא לא לומדת, אלה שנים שחבל להפסיד, שנים שמבגרות אותך. המחשבות שהיו לי במוח היו כל כך שונות מהמחשבות שלי בדר"כ. אני ילד שלא אוהב את הלימודים, לא משקיע בהם כל כך, רק חורש לבגרות כדי שההורים יהיו גאים בי. היא גורמת לי להרגיש אחרת. היא דיברה בצורה רצינית, על הכל ובפתיחות, לא היה לה קשה להסביר איך שם. שאלתי אותה גם על עצמה ועל איך מתמודדים עם העניין של המחסור בכסף. היא אמרה שהיא מצליחה להתמודד, שהיא עובדת בכל מיני עבודות מזדמנות.
" את רוצה עבודה קבועה? " שאלתי.
" מה זאת אומרת קבועה? ".
" קבועה נו.. לא עבודות מזדמנות ".
" הייתי רוצה ".
" מה מונע ממך? ".
" הגיל שלי.. אני צעירה יחסית בשביל לעבוד בעבודה כזו.. בדר"כ מחפשים אנשים אחרי צבא ".
" אני חושב שאני יכול לסדר לך משהו ".
" אין צורך " היא אמרה בחיוך ובקול עדין, " אני אסתדר ".
" זה באמת שטויות " אמרתי בחיוך.
" אבל אני לא יכולה להיעלם יותר מידי למשפחה שלי פה, הם צריכים אותי. אני הילדה הגדולה של הבית, אני דואגת להם כשהם לא יכולים לדאוג לעצמם לבד ".
" אז לעשות הרבה משמרות מחוץ לבית לא ממש עוזר הא? ".
" גם אין לי ממש איך להגיע למקומות היותר מרכזיים בעיר ".
" אוטובוסים? ".
" כסף " היא אמרה בחיוך. התפלאתי שאפילו לאוטובוס אין לה כסף.
" אז את די תקועה פה? " שאלתי לא מבין.
" בדיוק ".
" אבל לא נראה שרע לך ".
" כי לא " היא אמרה בחיוך.
" את מפתיעה " אמרתי לה בחיוך.
" תודה " היא אמרה בחיוך ופרמה את הצמה שלה. היא לקחה את הגומייה שהחזיקה את סוף הצמה וממנה עשתה קוקו, כמו שהרבה בנות אוהבות לקרוא לזה. היא הייתה נראית כל כך יפה, אבל התאפקתי לא לעשות כלום, אסור לי, זה לא מכבד.