חצאים- פרק 18

" בוקר " אמרתי לברק שבא לידי כשעמדתי ליד הלוקרים ביום למחרת.
" מה קורה יא אח? ".
" עייף בעיקר ".
" ישנת בלילה? " הוא שאל לא מבין ופתח את הלוקר שלו שהיה צמוד לשלי.
" כן אתה יודע.. אבל המחשבות ".
" עוד פעם עלמה? ".
" למה יש לי משהו אחר לחשוב עליו? " שאלתי בחיוך.
" בואנ'ה אתה מאוהב על כל הראש ".
" אולי אפילו קצת יותר.. ".
" אני שמח לראות אותך כל כך מאושר " הוא אמר בחיוך.
" כן… " נאנחתי.
" מה? אתה לא כל כך מאושר? ".
" עזוב נו אין לי כוח לדבר על זה ".
" קרה משהו? " הוא שאל רציני.
" אני מפחד.. " אמרתי ונשמע צלצול. הוא הסתכל עליי ואני עליו. " מבריזים? " אמרנו שנינו וצחקנו. החלטנו שכן, והלכנו וישבנו במקום מבודד כדי שלא ימצאו אותנו. זה במילא שיעור גיאוגרפיה, זה לא חשוב לאף אחד. פשוט נגיד שלא הרגשנו טוב ונמשיך את הלימודים מאוחר יותר.
" אז ממה אתה מפחד גבר? ".
" אני מפחד שהיא תחשוב שאני רק חומרי ורק כסף.. אני כן רוצה להעניק לה המון, ואני גם מנסה להעניק לה כמה שאני יכול, אבל היא בחורה של צניעות, היא בחורה של קצת על פני ההמון שמציעים לה.. מה אם היא באיזשהו שלב תרצה להחזיר לי את כל ה'טובות' שאני נותן לה והיא תבין שאין לה את היכולת? ".
" ממתי אתה חושב ככה? ".
" מאתמול אחרי שיחה עם אבא ".
" שיחה חשובה? הוא שאל.
" אפשר להגיד.. פשוט רציתי.. רציתי לתת לעלמה בית ". הוא הסתכל עליי לא מבין ובעיקר מופתע.
" בית?! ".
" בית בית " נאנחתי.
" היא ממש חשובה לך הא? ".
" יותר מזה.. אבל פתאום נכנסתי לפרופורציות. זה לתת לה הכל והיא מאלה שאתה יודע שיכולות להתהפך בשנייה ולהרגיש אשמות על כמות הדברים שנותנים להן.. ".
" כל עוד אתה נותן את זה מהתחשובת, וכל עוד תסביר לה שזה בכלל לא אמור לבוא ממקום של רחמים היא לא תצא עלייך ולא תתהפך עלייך ".
" אתה חושב? ".
" אני בטוח אחי.. תשמע היא קסם של ילדה, למה שהיא בכלל תתהפך עלייך? היא אוהבת אותך, היא באמת אוהבת אותך.. ".
" אתה יודע.. יש סיכוי שהיא תלמד פה עוד מעט ".
" וואלה? " הוא שאל.
" כן כן, רציני ".
" אני שמח. אני רק מקווה שזה לא יוציא אותך מפוקוס בשיעורים ".
" הו הו " צחקתי, " אל תדאג. זה ועוד איך יוציא אותי מריכוז בשיעורים " אמרתי בחיוך וצחקנו שנינו. המשכנו לשבת שם עוד קצת עד שנשמע הצלצול ואז רק החלטנו לחזור לכיתה. השיחה עם ברק הרגיעה אותי, העבירה לי את המסר שאני עושה דבר טוב.
והיום עבר כרגיל, השיעורים המשעממים וההפסקות הרגילות. צחקתי עם כל החברים, קבענו לצאת בהמשך השבוע לאנשהו בערב, צחקנו על מיליון ואחת דברים, פשוט השתחררתי, חזרתי קצת להיות אני.
באחד השיעורים של סוף היום נכנסה המורה שלנו. היא התחילה לדבר ולהגיד שיש פרויקט חדש של חונכות צעירים מכיתות ז, להכיר להם את בית הספר, לדבר איתם, ושמחובתינו כבוגרים שעדיין נשארים לשנה הבאה, לא כמו השמיניסטים, לשמש דוגמא ולהיות חונכים אישיים של הילדים הקטנים. אני חשבתי שזה ממש לא בראש שלי, לא מעניין לי לחנוך אף אחד. אבל היא אמרה שזה חובה, ושזו אחריות שאין כמותה שאנחנו חייבים לקבל בתור בוגרים. אחרי זה היא פתחה את הדלת ולכיתה נכנסו 30 תלמידים ותלמידות, כמספר התלמידים שיש לנו בכיתה. ספרתי במבט חטוף את התלמידים בכיתה, וראיתי כמה שחסרים היום שכנראה יצוותו אותם למחרת. היא התחילה להקריא שמות, והשמות של הילדים שהוקראו צוותו ביחד. היא הקריאה את השם שלי. היא ציוותה אותי עם ילדה קטנה שהייתה נראית הכי ביישנית מכל הכיתה שלה. היא ניגשה אליי ואני בחיוך קטן אמרתי לה " אני יובל " והיא שתקה קצת ואז אמרה, " אני ענבר ". " היי ענבר " אמרתי לה. " היי " היא אמרה בחיוך ונעמדה עם הפנים ללוח כדי להמשיך לשמוע מה המורה אומרת. היא החזיקה את הספרים שלה קרוב אליה, כאילו היא מפחדת שמישהו יגע או יתעסק בהם. " אל תדאגי " הרגעתי אותה, " הכל יהיה בסדר ". " בסדר " היא אמרה בחיוך. השיעור נגמר, נתנו לנו רגע זמן לדבר עם הילדים שאנחנו נחנך. האמת שלא היה לי כל כך הרבה כוח לזה. היא אמרה שאנחנו נצטרך להשקיע 3 ימים מתוך השבוע שלנו אחר הצהריים בלעזור להם, לדבר איתם ולשחק איתם, ליצור איתם קשר חדש. ענבר הייתה נראית לי כל כך ביישנית שאני כמו לא אוכל להוציא ממנה שום דבר. דיברתי איתה עוד קצת והיא נתנה לי את מספר הטלפון שלה כדי שנהיה בקשר ונקבע מה, מתי ואיפה. ניגשתי אל הספסלים של החבר'ה והשיחות הרגילות המשיכו. בסוף היום נסעתי הביתה ואבא שוב לקח אותי לשיחה.