חצאים- פרק 14

" בר יש לי חברה " אמרתי לה.
" חברה? ממתי? " היא שאלה מאוכזבת.
" מאתמול " אמרתי לה מחויך.
" אז מה זה אומר עלינו? " היא שאלה.
" מה זה אומר עלינו? אף פעם לא היה ' אנחנו ' " אמרתי, אבל הרגשתי ממש חרא כשאמרתי את זה. ראיתי כמה עצוב לה.
" אבל…. " היא התחילה לומר.
" די בר, לא קרה כלום. את תמצאי אחד חדש מהר מאוד " אמרתי ונגעתי לה בכתף.
" אתה יכול בבקשה לא לעזוב לי את הכתף? אני אתפרק " היא אמרה.
" אני לא יכול " אמרתי והורדתי ממנה את היד, " אני מצטער ".
" תן לי הוכחה " היא אמרה אחרי דקה והעיניים שלה נצצו, " תן לי הוכחה שאתה לא עובד עליי ".
" מה האינטרסט שלי לשקר לך? ".
" אולי הרצון שלך להרחיק אותי ושאני אפסיק לעצבן אותך ".
" מי אמר ש.. " אמרתי אבל אז חזרתי בי, כי פה אני באמת אשקר. " איזה הוכחה את רוצה? ".
" אני רוצה לראות אותה " היא דרשה.
" זה לא כל כך פשוט ".
" היא מפה? ".
" היא מהסביבה הרחוקה ".
" משכונות העוני? " היא אמרה בצחוק.
" בר אני מזהיר אותך ".
" אהה יופי, תשמעו כולם החברה של יובל ענייה מסכנה ".
" בר תסתמי, עכשיו ".
" למה לי? אני זאת שהתאהבה במישהו שהוא ממש לא בליגה שלי? ".
" את לא מכירה אותה! אל תדברי עליה ככה ".
" אוי, נפגעת? אתה לא מבין שלא יקבלו את זה פה? ".
" זה שאת לא מקבלת את זה לא אומר שכולם לא יקבלו את זה ".
" ומה היא? נאחזת בך ולוקחת את הכסף שיש לך? מנצלת אותך? ".
" בר, שקט, עכשיו " אמרתי לה והעיניים שלי היו מלאות שנאה.
" למה לי? " היא צחקה, " כיף להרגיז אותך ".
" לפחות לה יש כבוד והיא לא דופקת כל אחד שעובר וזורק לה היי ".
" ואואואווא תירגע, זה בכלל לא נכון ".
" אוי, עכשיו אני נגעתי בנקודה רגישה? את פתטית " אמרתי לה וקמתי מהמקום בו דיברנו. הלכתי לכיוון הדלת. ברק תפס אותי ושאל לאן אני הולך, ואני אמרתי לו שיעזוב אותי ויצאתי מהכיתה. התעצבנתי, התפרקתי, כעסתי וכאבתי. אני לא מוכן שידברו עליה ככה, אני לא מוכן שאי פעם מישהו יגיד עליה משהו רק בגלל המקום שממנו היא באה. זה לא מגיע לה. בעיקר לא היא, הפוסטמה הזו, מי היא חושבת שהיא כשהיא מקללת אותה?! היא בכלל יודעת מי היא?! אה?! היא חושבת שהיא יודעת הכל?! העלוקה הזו..
יצאתי לחצר, ישבתי בצל של אחד העצים. חשבתי על עלמה. למה היא מצליחה לחרפן לי את הראש? אני מגן עליה כאילו היא אחותי או אמא שלי, ואני מכיר אותה יומיים, כולה יומיים. קיבלתי סמס.
" יובל " שמעתי מישהו קורא. הסתובבתי בלי רצון.
" מה קורה גבר? " שאל אותי עומר.
" מה אתה עושה פה? בבקשה לך ".
" אני לא הולך " הוא אמר והתקרב. אני הסתובבתי והמשכתי להסתכל למקום שהסתכלתי אליו קודם. הוא בא והתיישב לידי.
" טוב.. שפוך " הוא אמר.
נאנחתי. " יש ילדה, קוראים לה עלמה. היא חברה שלי. היא לא מפה, והיא שונה מכל מי שפה, שונה באופי ובטוב לב שלה, היא אמיתית. היא הבנאדם הכי יפה שראיתי אי פעם, מבחוץ ומבפנים. וכשמלכלכים עליה, או כשמלכלכים על המקומות של העוני פה, זה כואב לי, זה נותן לי צביטה עמוקה בלב. אני לא מוכן. אני מגן על המקומות האלה בחירוף נפש, אני נפגע אם מלכלכים עליהם כאילו זה הבית שלי ".
" זה אף פעם לא היה הבית שלך, איך אתה מזדהה עם הדברים האלה? " הוא שאל בצורה אמיתית וכנה.
" אני מרגיש שם לפעמים יותר בבית מאצלי.. כשהייתי איתה, בעוני הקטן וישבנו על בלטה, בלי אוכל ובלי פינוקים, בלי מיטה נעימה ורכה, הרגשתי שאני יותר אני מהרבה הרבה פעמים ".
" אולי זה בזכותה? בזכות מה שהיא מעבירה לך? ".
" אני חושב שזה האופי שלי, האופי שלא אוהב את המותרות ולא אוהב את העושר. מכיר את הסיפורים שצריך אושר באלף חוץ מעושר בעין? אז זה פשוט ככה ".
" בפנימייה שהייתי בה הרגשתי את המחסור בכסף.. והצלחתי להסתדר, הפתעתי את עצמי ".
" היה קשה מנטלית? ".
" היה מאוד קשה " הוא נאנח.
" זה כאילו אני התחברתי אליה עכשיו.. " אמרתי אחרי כמה שניות של בהייה באוויר, " כאילו משהו בי ריק כשאני לא לידה. לעזוב את החיבוק שלה הורג אותי ".
" היא כנראה משהו מיוחד מאוד.. בערך כמוך " הוא אמר בחיוך וצחוק קטן.
" אני כלום לידה, ועוד מעריכים אותי.. ".
" אתה אוהב אותה? " הוא שאל אותי בחיוך.
" יותר מאת עצמי " אמרתי.
" אז תן לה לדעת את זה.. זה יכול לגרום לה להעלות חיוך אחד גדול על הפנים.. וככה אתה תהיה מאושר ולא ישנה לך איזה ליכלוכים ילכלכו. אתה תדע שאתה אוהב אותה, אוהב אותה באמת, מוכן להגן עליה כמו על עצמך ".
" אני מוכן גם בלי להגיד לה 'אני אוהב אותך' , אלה מילים כל כך מחייבות ".
" רוצה לשמוע משהו אמיתי? " הוא אמר וקם כי נשמע הצלצול.
" כן… " אמרתי.
" אם לא תגיד לה אתה תשתגע, אני יכול לקלוט את זה " הוא אמר בצחוק, הסתובב ופנה לבניין.