חסרת מוצא

הוא לא היה אמיתי אבל בכל זאת שלחתי את ידי לגעת בו. עברתי באיטיות על תווי פניו כשדמעה זלגה במורד פניי. כשהגעתי לפיו קפאתי.שמעתי את השעון שמתקתק ברקע קולות העיר. קמתי כל כך מהר שהכיסא שישבתי עליו נפל הלכתי כמה צעדים אחורה והתיישבתי על אדן החלון. תקתוק השעון לא עזב את החדר התמקדתי בו בניסיון נואש להסדיר את הנשימה שלי בהיתי בעוברים ושבים במשך דקות ארוכות, ראיתי צעירים מעבירים קשישות חסרות ישע במעבר החצייה, ילדים רצים על המדרכה והורים מודאגים קוראים אחריהם, המכוניות ממהרות מנסות להספיק, לא ברור את מה. פעם אני הייתי אחת מאותם אנשים שרצים בתקווה שהזמן לא יברח להם ברחוב. פעם הייתי אחת מאותם אנשים. הדלת נפתחה בקרקוש ולא סובבתי את פניי "אנחנו צריכים ללכת" נאנחתי ידעתי שהקול צודק אבל עדיין לא הסתובבתי. "אליסון אנחנו צריכים ללכת" "אל תקרא לי אליסון, אתה יודע שאני לא אוהבת את השם הזה" סוף סוף הסתובבתי וראיתי אותו, השיער השחור שלו שנופל לו על המצח, השפתיים האדומות שלו, לא יכלתי להתחמק ממנו לעוד הרבה זמן אז קמתי והתקרבתי אליו "איך אני אמורה לעזוב אותך שם?" הוא נאנח והשפיל את מבטו "די אלי, דיברנו על זה… את יודעת שאם הייתה ברירה לא הייתי מוותר עלייך" עכשיו הוא התקרב אליי, "אני… אני חושבת שאני יודעת" הוא משך אותי אליו וחיבק אותי, נאחזתי בו ולא רציתי ללכת ידעתי מה יבוא אחר כך ופחדתי.