"חנונית" קולית : פרק 1+הקדמה

~לפני שאני מתחילה את הסיפור~
בכל פרק שיופיעו בו דמויות חדשות אני ארשום פירוט עליהן ב"רציתי להוסיף".
כך שמומלץ לבדוק לפני הקריאה!
קריאה מהנה (:
————————

צלצול השעון המעורר נשמע באוזניי.
הבוקר הראשון שלי בבית הספר, אני כל כך לא רוצה ללכת, אבל אני חייבת.
רגע רגע..לפני שאני מספרת לכם על החיים המשעממים והעלובים שלי כדאי שתכירו אותי קצת יותר טוב!
אני משי, בת 17 מניו יורק.
אני לומדת בבית הספר " סקיי לימיט" – גבול השמיים.
שנה שעברה לא היו לי כל כך הרבה חברים, ותמיד החבורה של טיילר הייתה מציקה לי.
אמא שלי ואבא שלי עובדי הייטק, אז רוב הזמן הם לא בבית. רק אני ומילק.
מילק הוא הכלב שלי, כלב קטן וחמוד מסוג פומרניאן, החבר היחידי שלי כרגע.

בלית ברירה קמתי מהמיטה שהייתה כולה מבולגנת, צעדתי בצעדים מרחפים על המרצפות הלבנות שהתפרשו לאורך כל החדר.
אחרי שעשיתי את ענייני הבוקר המשעממים במיוחד שלי נכנסתי לחדר הלבן שלי, הבטתי בארון שלי שהיה מלא בבגדים, והתחלתי להתלבש.
הצצתי לכיוון המראה הרחבה והארוכה שהייתה תלויה על הקיר, לפתע שמתי לב לשיער הבלונדיני הארוך והחלק שלי, העיניים, קרות, בצבע כחול בהיר, כמעט כמו של כלב סיבירי, מעניין.
הייתי רזה, הבגדים ישבו עליי בדיוק, גינס קרעים לבן, אולסטאר לבנות וחולצה לבנה, אני כל כך מכוערת!
שמתי קצת מייקאפ ומסקרה, החלטתי לוותר על האודם הפעם.
תפסתי את התיק השחור שלי וירדתי בכיוון המדרגות החורקות למטבח.
לא היה שם אף אחד כרגיל, לקחתי את ארוחת הבוקר מהשולחן וזרקתי אותה בדרך לבית הספר.
צעדתי על המדרכה, משחקת את המשחק האהוב עליי מאז הילדות, לדרוך רק על האבנים הלבנות.
קפצתי מאבן לאבן כמו ילדה קטנה שנרגשת לקבל משהו שמאוד רצתה, רק שזה היה ממש ההפך.
בדרכי מעדתי על אחת האבנים ונפלתי, זה היה מאוד כואב, כל הכבוד משי.
קמתי בתקווה שאף אחד לא ראה את זה והמשכתי ללכת.
הגעתי לשער הגדול והחלוד של בית הספר, תמיד תהיתי למה הם לא משפצים אותו.
נכנסתי לחצר שלנו, שמלאה בהמון ספסלים ועצים, שגם היו מלאים בהמון ילדים, כולם היו שמחים, אולי אוכל למצוא מישהו אחד לפרוק את הכאב שלי? שאלתי את עצמי, לא נראלי.
המשכתי להתקדם לכיוון הכניסה למבנה, המורות עמדו מחוייכות וקורנות לקראת שנת הלימודים החדשה, למה לעזאזל כולם שמחים חוץ ממני? צעקתי במעמקי ליבי.
כאשר המשכתי להתקדם לכיוןן כיתתי ראיתי את טיילר והחבורה שלו, כמובן זואי נדבקת אליו כמו מסטיק לשולחן, טוב, אין פלא.
התפללתי לאלוהים שלא אתקל בהם, שלא אסבול מההצקות שלהם לפחות היום, אני ממשיכה ללכת בזהירות, מסתירה את פניי, עוד קצת אני ליד הדלת של הכיתה, מקווה שהם לא ישימו לב.
נשמתי לרווחה כאשר הייתי צעד אחד מלהיכנס לכיתה, כבר ראיתי את אותם הכיסאות הישנים מפלסטיק, מקושקשים בכל מיני ציורים, וכמובן השולחנות המלוכלכים העשויים מעץ.
ולפתע הרגשתי שגבי רטוב, הסתובבתי לאחור וראיתי את זואי שופכת את מיץ הענבים שלה על החולצה הלבנה שלי, המעשה מלווה בצחוק המגעיל שלה, היא פנתה אליי " נו נו תראו מי הגיעה, משי השמנה המכוערת, תיזהרי שלא תהיה רעידת אדמה בדרך" דילגתי במוחי על דבריה, לפתע באמת הרגשתי שאני שמנה, הרגליים שלי נוגעות זו בזו, יש לי שומן בידיים, אולי היא צודקת? טוב זה לא משנה, קטעתי את מחשבותיי, אני חייבת לרוץ לנקות את החולצה.
רצתי לאורך המסדרון שהיה מלא במאות תלמידים, נתקלתי בכמה בדרך אך לא היה לי אכפת, המשכתי לפלס את דרכי, הגעתי לשירותים.
הבטתי במראה המוכתמת והמלוכלכת, התחלתי לנקות את הכתם הסגול ממיץ הענבים שזואי שפכה עליי, לא פספסה אף לא טיפה אחת, בניסיונות רבים אך כושלים ניסיתי לנקות את החולצה, מיותר לציין שלא הצלחתי.
לבסוף התייאשתי ופניתי לכיוון דלת היציאה החורקת.
כאשר יצאתי מהשירותים נתקלתי ב..