חלק 2- במקום הנכון, בזמן הלא נכון.

דמעה מלוחה זלגה על לחייה, משאירה שובל חמים. הזיכרונות מאתמול נראו כל כך רחוקים אבל בהישג ידה, רק עוד מעט ותוכל לגעת בהם באצבעותיה הקטנות והעדינות. "אתמול.." המילים מהדהדות בחום, "אתמול.. את זוכרת?" אותו הקול ששמעה פעם לחש באזנה.
"רוקסי," הקול החמים שעפף את ליבה דיבר במוחה, "בואי.." הקול נשמע עייף וחסר סבלנות, "נלך הבייתה."

ג'יין צחקה, "רוקסי, את נראת נהדר, הרגעי." הנערה בעלת השיער השחור הקצר, העיניים הכחולות והקומה הקטנה עמדה ליד הספה, לבושה בשמלה קצרה וכחולה שהתאימה לה מאוד למרות שהייתה מלאה מעט. בשנה הזו, שנת 3013, קשה היה למצוא בגדים ליופי לבני אדם שאינם חלק מהקונספירציה הממשלתית. למרות זאת, לשתיים היו דרכים מופלאות להשיג את כל אשר רצו – האחת, רוקסי, הייתה דוגמנית צעירה ונראתה כאדם עם עור ועצמות בלבד. חיוורת ושבירה – המדיה אהבה אותה. השניה, ג'יין, הייתה קולינרית מעולה; מסעדות, מטבחים, קווי כלי מטבח – הכל שלה. הכסף והעושר לא חסר להן.
רוקסי נאנחה, "אני ממש דואגת, את יודעת?" היא התיישבה על הספה באנחה נוספת ושרבוט שפתיים, "אני ממש דואגת שהכל לא יעבוד." היא הוציאה מראה קטנה מכיסה והסתכלה על עצמה: שפתיים משוחות באודם שחור, שהלכה איתו מאז שהחלה בעיית השתייה, אולי אפילו עוד לפני – כשהייתה ילדה. היא הסתכלה על העיניים שלה, על הצבע הוורוד של העיניים שלה, צבע לא רגיל. "לא קת'ולי", כמו שנאמר לה פעמים רבות בילדותה.
ג'יין התיישבה לידה, מניחה את ידה על כתפה של רוקסי, "הם מגיעים עוד מעט, אני בטוחה שדירק התגעגע אלייך."

דירק? השם מצלצל כל כך …