חלקת עצי המייפל

אתה זוכר את אותו היום?
שישבנו מתחת לעץ?
לפני עשרים שנה בסתיו?
וכל עלי העצים באזור הכתימו ונשרו על ראשינו.
ישבנו עם התיק בתור משענת ומדי פעם הסתובבנו כדי לקחת מים.
השמיים היו אפורים אך מבעד לענני הכבשה הרבים ניתן היה לראות את השמיים.
שמי השקיעה הכחולים שנהפכו לכתומים כמו עלי השלכת וכבר היה אפשר לראות את החושך בא.
הרוח הקרירה נשבה בעדינות בין עצי המייפל ושיחקה עם העלים הנותרים.
החזקנו ידיים ודיברנו שעות.
הרוח שבידרה את שיערי ככל יכולתה מכיוון שהכובע החזיק את רובו הביאה איתה ניחוחות של שאריות הגשם.
החיוך שלך, החיוך שלי.
היד שלך, היד שלי.
הלב שלך, הלב שלי.
כאילו נהפכו לאדם אחד.
כולך קרנת במעיל החום וכובע הצמר השחור, הג׳ינס הארוך והמגף השחור.
קצוות הפוני הקצרים שלך בצבצו מבעד לכובע בדיוק כמו מאחורי השיער.
שיערך החום ועיניך הירוקות, החיוך עם הגומות.
עורך הבהיר כנגד עורי השזוף, עינייך הבהירות מסתכלות אל תוך עיני החומות.
התחושה, עונג טהור, כמה מזל יש לי…
חיבוק, חם ואמיתי.
כבר ניהיה לי קר, לא הייתי צריכה ללבוש טייץ, ך המעיל וכפפות הצמר חיפו על כך.
שנינו מניחים את הראש על התיקים ונשכבים על האדמה.
מסתכלים אחד על השני וצוחקים.
וכך נשארנו דקות ארוכות עד צאת הכוכבים.
וכאשר הגיע הזמן לחזור הביתה.
רכנת אלי – החיוך שלך, החיוך שלי.
היד שלך, היד שלי.
הלב שלך, הלב שלי.
הפה שלך, הפה שלי.
כאילו נהפכנו לאדם אחד.
וכשפנינו ללכת כל אחד לכיוונו, נשקת על לחיי ואמרת ״אני אוהב אותך״
ולפני שהספקתי להגיב כבר הסתובבת והחלת ללכת.
עשרים שנה עברו מאז.
מאז גיל 16.
לא נפרדנו מאז, ולא ניפרד לעולם.
עכשיו כשיש לנו שלושה ילדים כבר הבנו, זה לנצח.
כי אנחנו באמת חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.