חליל מילל בואדי

נורית שושני

"בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים י"ז 6)

פרולוג

חולות המדבר צרבו את כפות רגלי היחפות, רץ הייתי אל האוהל בו שכבה נעימה שותקת את ציריה, ואילמותה מכבידה את מצוקתה. לחות מלוחה חדרה אל עיני וזיעתי נמהלה בדמעות החרדה והבהלה, שניגרו על פני. מסונוור הייתי מן החולות הלבנים ומן השמש הצורבת את גופי ואת קרבי, לשוני יבשה ושפתי חרבו. כל עוד נפשי בי פרצתי אל האוהל, אל זעקת עיניה של נעימה ואל אילמות שפתיה הפצועות הרוטטות בכאב. הנער שהזעיקני מן השדה אמר שקרובה שעת הלידה, כך אמרה לו המיילדת, אך שעות רבות חלפו, וכבר ירד הערב כאשר נשמעה פעייתו הנרגזת של הילוד. נעימה עצמה את עיניה בתשישות וידי המלטפת דיברה אליה ניחומים.
דויד נולד אל השקט, אל הכאב, אל החולות הלבנים ואל השמש החורכת, שאין ממנה מנוס.
מאז שנגמל משדי אימו, היה מהדס באוהל בשתיקה, מושך בשובל שמלתה של נעימה כשנצרך לה, יודע אילמותה, מכיר את דממתה ופוצח בבכי קולני ונרגש רק ברגע שהיה רואה את דמותי מופיעה בפתח. פעמים רבות הייתה נעימה בוכה עימו חרש בראותה את דמעותיו. את דויד הייתי מרגיע במילים, שצלילן מביא שקט, ואת אימו בשפת ידי המלטפות.
כשהרתה נעימה בשנית היה דויד תינוק בן שנה ומחצה, שערו מקורזל, עיניו החומות רכות מחד ודרוכות מאידך, שפתי הדובדבן שלו מוצצות בשקיקה פיסת בד, שהפכה לחלק בלתי נפרד ממנו. בפיסת בד זו מצא ניחומים ומרגוע בעוד אימו עוסקת בעבודת יומה.
נעימה הייתה שולחת בו עיניים מצועפות וחרדות כל אימת שנגע בשמלתה, ידה הסורקת את שערו וזרועותיה החובקות אותו היו לדידו גן עדן שאין מִשְׁלוֹ. שתקן היה דויד ומלותיו הראשונות יצאו מפיו משובשות ומרוסקות. הרבה טרחתי על דיבורו ולא עלה בידי לשפרו, שכן רוב ימי עברו עלי במרעה ובשדות. רק בשבת יכולתי להתפנות לצרכיו; ללמדו ולפנקו מעט.
ער, בננו השני, נולד בשנת הבצורת הגדולה. נודדים היינו צפונה, מחפשים איי ירק – מחייה לצאן. הבארות יבשו כמעט כולן כשכרעה נעימה ללדת. המיילדת, תבוא עליה ברכה, אגרה מים בקנקניה ושמרה עליהם צחים ונקיים, כשהיא מצפה לשעת הלידה של נעימה ומכינה את כל הדרוש ליום המיועד.
שלא כמו בלידתו של דוד, זינק ער לאוויר העולם תוך זמן קצר, צירי הלידה של נעימה החלו כאשר עמדה השמש במרום הרקיע ועוד בטרם בואה הימה נשמעה צווחתו של התינוק, שנולד גדול ובריא.
ער החל יונק בשקיקה, כמה שעות לאחר הלידה ונדמה היה שכל החלב שבעולם אין בו כדי להשביעו. הוא תבע את מזונו ביום ובלילה בקול בכי חזק ורם. נעימה נענתה לו והייתה מחזיקה אותו בחיקה ומיניקה אותו עוד ועוד כשדויד מביט בה, מתנחם בפיסת הבד הצמודה אל פיו ובכף ידה של נעימה הסורקת את שערו.
מבלי שחשנו בכך, החלו אילמותה של נעימה ותובענותו של ער לערער את בטחונו של דויד. הוא היה מתכנס בפינת אוהל נסתרת או תחת שיח מדולדל, אשר צמח בסביבת האוהל, מוצץ חרישית את פיסת הבד ובוהה עד שנעימה, שהרגישה בחסרונו, הייתה יוצאת מבוהלת לחפשו. גם דויד וגם ער לא זכו מעולם לשמוע את קולה של נעימה. כל שיחתם עמה הייתה דרך המגע המבורך שלה. דויד למד מהר מאד לבטא את עצמו דרך מבט עיניו ודומה היה שבינו לבין נעימה התפתח קשר שאין בו צורך במילים. לא כן ער, הוא היה זקוק נואשות לקול מנחם כשהיה במצוקה כלשהי ונעימה – קצרה ידה מלהושיע. בייאושה ניסתה להעניק לו עוד מגע, עוד חיבוק או ליטוף. שוב ושוב הייתה דוחקת את פיטמת שדה לפיו כדי להרגיעו והוא היה יונק את השפע, הבלתי נדלה, גדל וצומח במהירות.
דויד וער בני הראשונים, אשר אהבתי – אייכם? נעימה האילמת, אישתי המופלאה, שעיניה וידיה הביאו לכולנו צרי ומרפא ונוחם, למה עזבתיני? באילו עולמות נדה עכשיו נפשך הקורנת, אשר ידעה כל-כך הרבה כאב בעולם הזה? איך אוכל למצוא נחמה ואתם לא איתי?
את סיפורכם, שהוא סיפורי, אני מספר כדי לנסות ולמצוא מרגוע מן הכאב והבכי.

חלק ראשון
פרק א
הייתי בן למשפחה אמידה ומיוחסת ואלוהים ברך את מעשי ידינו.
אותה שנה שרתה השמחה בבתינו עם בוא האביב, השדות הוריקו וכבר אפשר היה לראות שהשיבולים מתמלאות יפה. הרחלות בעדרינו נראו מפוטמות ושבעות וצמרן סמיך. הימים הלכו והתארכו ונעשו חמימים, אפילו יום אחד של שרב כבר ידענו.
כדרכנו, בעונה זו של השנה, ערכנו משתה זבח לכבוד ראשית הגז. יצאנו אל הגוזזים יחד עם רבים מקרובינו וידידינו. במקום הגז הכנו שתי רחלות בריאות ויפות לקָרְבָּן וגם יין לא חסר. מכל עבר עלה הפטפוט הצוהל של הנשים המכינות את הסעודה.
יהוא הזקן, שהיה קרוב רחוק שלנו, הגיע עם הקרואים למשתה הזבח כשזרועו חובקת את בִּתוֹ הצעירה. נכבד היה בעינינו מאד בגלל חכמתו וטוב לבו, אך את בִּתו לא הכרנו, הייתה זו הפעם הראשונה שהיא נלוותה אליו למשתה זה. למראה הבת נשתררה דממה בין החוגגים; כל-כך יפה הייתה וכל-כך דוממת. יהוא הציגה בפני הנוכחים ואמר: "זו בתי נעימה השומעת יותר מן השומעים והמסוגלת להגיד את מה שהמדברים אינם יכולים לומר למרות שלכאורה אינה שומעת ואינה מדברת".
סקרנותי התעוררה והצצתי בסתר לתוך עיניה, לתדהמתי גיליתי שמבטה נעוץ במבטי ואכן עיניה דובבות ומדברות עמי. יפות מאד היו עיניה של נעימה, הירוק שלט בהן ומתוכו נצנצו נקודות זהובות שהאירו את מבטה. נעימה חייכה חיוך קורן ואני, לבי נמס פתאום.
משתה הגז כולו עבר עלי במין ריחוף מוזר. שרתי, רקדתי, תופפתי בתוף יחד עם כולם אבל לבי ורוחי היו במקום אחר.
בלילה התכנסנו בכמה אוהלים להסתר מן הקור הלילי החודר. הנשים הביאו לנו את שמיכות הצמר אשר טוו ונרדמנו שיכורים מיין ומשמחה.
ראיתי את נעימה בחלומי, עיניה קראו לי ואני הלכתי אחריהן, ניסיתי לגעת בה והיא חמקה ונעלמה, התעוררתי בידיעה ששוב שִׁיחתִּי זרעי ארצה, הרגשתי נכלם כל-כך ויצאתי לטהר עצמי מן החטא. המים, התפילה והאוויר הצח טיהרוני מן המצוקה.
נמלאתי מרץ והייתי להוט להתחיל בעבודת הגז, בכל שבע עשרה שנותיי לא חשתי להט כזה וצורך לפעול, כפי שחשתי באותו בוקר.
כל היום עסקנו בגז; רחצנו את הכבשים, כדי שצמרן יהיה נקי, רך ונוח לגזיזה, כשעלה עדר הכבשים מן הרחצה תפס כל אחד מאתנו אחת מהן, עקד אותה, שלף את המגזזה שברשותו והחל גוזז את צמרה. כמנהגנו מדי שנה גזזנו גז גס וכמו תמיד השארנו צמר על קודקוד הכבש כדי לשמרה מחום השמש ביום ומן הצינה בלילה. לטליות השארנו גם פס צמר על גחונן כדי שלא יצטננו בשעת רביצתן. כאשר סיימנו לגוז את האחת פנינו מיד לבאה אחריה. הילדים התרוצצו בינינו ודאגו שכולנו נשתה מים. עבדתי כמשוגע כבשה אחר כבשה נכפתה על-ידי, הונחה בין רגלי והופשטה מצמרה כשאני מתחיל באַלְיָה וממשיך כלפי מעלה עד שיצאה הגִּזָּה כמעט שלמה מתחת ידי.
יום הגז הזה נחרת בזיכרוני משום שהיה זה היום הראשון בחיי בו עבדתי בשביל נעימה. הייתה לי כל הזמן הרגשה שהיא מתבוננת בי לכן עבדתי ללא לאות, כאילו הפגנתי בפניה את חריצותי וזריזותי.
למחרת נעצה בי אמי את עיניה בדאגה ושאלה מה קרה לי? חושיה האימהיים אמרו לה שנפל דבר אצלי, אך היא לא יכלה לפענח מהו אותו דבר. שלא כדרכי שמרתי רגשותיי בלבי ולא הזדרזתי לספר לה את מה שעדיין לי עצמי לא היה ברור.
כששבנו הביתה, לאחר הגז, התחלתי מחשב את מהלכי. עבדתי כרגיל בשדה, בכרם ובמרעה וציפיתי כל הזמן לדבר שליחות כל שהיא, שתוטל עלי, אבל ימי הקציר הגיעו ובכרם בשלו הענבים, ואני, גופי בעשייה הבלתי פוסקת ורוחי רודפת את נעימה.
יום אחד גילינו שנעלם אחד החמורים ממכלאת חיות הבית. הנחנו ששוב הייתה ידם של המדיינים במעל. אבי ביקשני לצאת ולנסות לאתרם בדרכים ובשדות. שנינו הנחנו שהגנבים לא הרחיקו נדוד וניתן עדיין לתפסם ולהשיב את הגזלה.
הייתי מודאג מחידוש ההצקות של המדיינים אך לבי התרונן, הנה שלחו לי משמים הזדמנות. לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה וכמעט נמצאתי מברך את המדיינים במקום לקללם.
באמתחתי, צררה לי אימא ככר לחם, שהיה עדיין חם מן התנור, כמה חריצי גבינה ודבלים במספר רב כאשר אהבתי. את חמת המים מלאנו עד גדותיה וכך, כשהורי מלווים אותי בברכת הדרך, יצאתי לחפש את החמור לכאורה, כי בסתר לבי ידעתי, שמטרתי האמיתית היא להגיע לבית אביה של נעימה ולבקש ממנו את ידה. זו לא הייתה דרכי עם הורי עד היום והם סמכו עלי כי היו בטוחים שאני, אשכול בנם, נער ישר דרך ותמים.
מרחק ההליכה מכפרנו לכפרו של יהוא הזקן היה כמחצית היום, אך כיון שאצה לי הדרך הגעתי אל יהוא עוד לפני הצהרים.
למרות תמיהתו על הופעתי הפתאומית לא שאלני יהוא דבר, כדרכו ערך לי הכנסת אורחים מכובדת והסב עמי על המרבדים. נעימה נכנסה והביאה מים וכיבוד. כשראיתיה החל לבי להלום בפראות ולא הבנתי כיצד ידעה שיש אורח בביתם, שהרי אינה שומעת. יהוא קרא את מחשבותיי ואמר: "נעימה אינה זקוקה לדיבור היא מודעת למתרחש מסביב יותר מכל אחד מאתנו השומעים."
השתדלתי להתנהג בנימוס ושעה ארוכה שוחחתי עם יהוא שיחת חולין על היבולים, על בעיית הגנבות של המדיינים, ועל המשפחה. יהוא בחכמתו הוביל את השיחה בעדינות עד ששאלני: "ואתה חביבי מה אתך?" שתקתי שעה ארוכה ויהוא ישב והקשיב לשתיקתי. לפתע נכנסה נעימה ולעיני אביה שמה ידה על כתפי, הרגשתי שאני צועק חרש מציפורני רגלַי והעמקתי הבט בעיניה של נעימה, עיניים שסיפרו לי כמה כמהה וצמאה אלי, עיני מלאו דמעות ויהוא אמר חרש: "בני, החיבור הזה ביניכם נכתב כנראה בשמים ומי אני שאעמוד בדרככם, אבל המכשולים העומדים בפניך בדרך הזאת גדולים מאד, אינני חושב שהוריך יברכו על החיבור הזה. אילמותה של נעימה תהווה מכשול שקשה יהיה לך להתגבר עליו."
סיפרתי ליהוא כיצד הצלחתי להגיע אליו וכמה אני מרגיש אשם ויהוא, בתגובה, האיץ בי לצאת לדרך ולנסות, למרות הזמן שחלף, למצוא את החמור. "בני", אמר לי יהוא, "חשוּב מאד שתעשה הכל בדרכי שלום ונועם. אני מקווה שאת מה שעוללת היום עוד ניתן לתקן, אך בעתיד זכור שעליך לחיות עם האמת שלך מבלי שתוליך את הוריך שולל. חשוּב שכל דרכיך אמת יהיו גם אם מעכשיו תהיה דרך האמת שלך קשה". יהוא ברכני ונעימה אחזה בי והעמיקה מבטה בעיני, עיניה סיפרו לי את שידעתי גם לפני אותה שיחת העיניים.
יצאתי מביתם, ולמרות החום הכבד, האצתי צעדי בכיוון מזרח. חשבתי שאם אכן ידם של המדיינים הייתה בגנבת החמור זה יהיה הכיוון המתאים.
החום שלט עדיין במלוא עוזו, למרות זאת הלכתי מהר מאד, האשמה כלפי הורי דרבנה אותי והאהבה טשטשה את חושי. מעדתי פעם אחת, קמתי ונדמה היה לי כי אבן קטנה פגעה בראשי ואז מעדתי שוב. הכרתי התערפלה וצנחתי על הדרך. הרגשתי רוח קרירה מלטפת את מצחי שוב ושוב, ראיתי דמות עוטה לבן רוכנת עלי ומעין לחות נעימה אפפה את אברי, שמעתי שירת חליל ובושם נפלא דגדג את אפי. נעימה, לחשתי, מה נעמת לי נעימה, שרוי הייתי בעולם שכולו רוך ועדנה. "מה הוא ממלמל?" שאל אבי ואמי קראה: "אשכול, אשכול בני פקח את עיניך. אנא אֲדונָי אלוהינו ואלוהי אבותינו השב לו את רוחו". שוב חשתי בניחוח הבושם והפעם זיהיתיו כבושם היסמין, התעטשתי פעם ופעמיים ומצאתי עצמי שרוע על המרבד בבית הורי, גופי העירום מכוסה ביריעה רכה ולחה ואימי מנפנפת מעל ראשי במניפה, מבחוץ נשמעה נגינת החליל הנהדרת של אחד מהרועים אשר לנו.
אבי סיפר לי, מאוחר יותר, שעם שקיעת החמה הוא חדל מן החמור והחל דואג לי מאד, גם באימי אחזה חרדה. הוא והנערים אשר לו יצאו בעקבותיי ומצאוני שוכב מעולף על הדרך. הרגשתי אי נוחות בחלק האחורי של ראשי וכשמיששתי את המקום חשתי בחבּוּרה שצמחה שם, הנחתי שאת האשמה יש לתלות באבן שבה פגע ראשי כשנפלתי.
כאשר ראה אבי שהחלמתי הוא נרגע והסיח דעתו מן העניין, לעומתו אימי המשיכה לדאוג לי. היא טענה שתקרית ההתעלפות על הדרך אינה תחילתו של הסיפור וגם לא סופו. היא דרשה שאספר לה מה עובר עלי, אמרתי לה שעדיין אינני יכול והבטחתי לה שכשאהיה מוכן אספר לה הכל. זכרתי כל הזמן את עצתו של יהוא בדבר דרכי שלום, נועם ואמת ובחרתי בינתיים לחשוף טפח ולשמור לעצמי טפחיים עד שאחליט איך לנתב את דרכי. אימי, אשר אהבתי כל-כך, הייתה עמוּד הרוך, החמלה והחכמה בביתנו וידעתי שלא אוכל להסתר ממנה זמן רב. מי יודע, אולי אם הייתי מספר לה הכל בזמן שדרשה זאת ממני, היו נמנעות כל הצרות שנחתו עלי אחר-כך.
חזרתי לשגרת ימי הקיץ הלוהטים כשבמשך כל יום אני נכסף אל הלילה בו אוכל לחלום על נעימה. נכספתי אל עיניה, אל גופה התמיר, אל מסתרי אילמותה.
שיגרת ימי ולילותיי נקטעה באחת כשהגיע שליח מכפרו של יהוא וסיפר שיהוא מת משאיפת עשן כששרפו המדיינים את ביתו ואת שדהו ובזזו את רכושו. כעת, סיפר, מחפשים כל יושבי הכפר את בתו נעימה האילמת ויש חשש שהיא נחטפה ע"י המדיינים. לא הייתי בין האנשים שהקיפו את השליח, עסוק הייתי בחליבת הכבשים אבל הבחנתי שיש התרחשות חריגה בחצר ביתנו ויצאתי לברר מה קרה. שמעתי את אבי אומר בקול רועד: "עלינו לצאת מיד ולהצטרף אל המחפשים" ניגשתי אליו ושאלתי: "מה קרה?" למשמע תשובתו נאלמתי דום, הייתי כמשותק. אבא ניער אותי שוב ושוב וצעק: "חזור לעשתונותיך אשכול, עלינו לצאת לדרך" ואני לבושתי פרצתי בבכי תמרורים.
לולא התערבותה המהירה של אימא הייתי מתבזה כפל כפליים אבל אימא, בחכמתה, הודיעה לאבא שהיא זקוקה לי באופן דחוף בבית, "צא", היא אמרה, "עם האנשים שברשותך ואשכול יעזור לי להכין את הבית לקראת בואה של נעימה, אם תימצא".
כשאימא ואני נותרנו לבדנו היא אספה אותי אל חיקה ואמרה ברוך: "למה לא סיפרת לי על אהבתך לנעימה?" נרעדתי כולי, לא הבנתי כיצד ידעה, עניתי לה: "לא יכולתי, לא יכולתי, הולכתי אתכם שולל כששלחתם אותי למצוא את החמור ונכלמתי מאד, הלכתי אז ליהוא לבקש את ידה של נעימה. יהוא הסכים, אך הזהירני ממעשי שולל והשביעני שכל דרכי יהיו אמת, חוץ מזה חששתי שלא תסכימו בגלל אילמותה", "הו אימא", לחשתי, "בלי נעימה אין לי חיים, איפה היא, מה עובר עליה?" אפילו אימי הרחומה והחכמה לא מצאה דרך לנחמני, היא אמרה לי שעדיין יש תקווה וצריך לצפות לטוב.
הצפיה לטוב הסתיימה במפח נפש, אבא ואנשיו חזרו בלילה בידיים ריקות.

פרק ב
אני הצעיר בבית אבי, אֶחי שַׁמָּא וחִיאֵל חיים עם נשותיהם וילדיהם באחוזת אבי היושבת מדרום לבית-אל. אורי, אחי הבכור, הלך אחרי אשתו צפונה לאזור שבט אשר. אביטל אחותי גרה בכפר קרוב לכפרו עם בעלה ושלושת ילדיהם.
כשנעלמה נעימה נידכדכה רוחי מאד, שנתי נדדה, תאבוני פג והייתי כאיש שאיבד את עולמו בחייו. איש בביתנו לא דיבר על הפרשה אפילו אבי, שבימים אחרים היה כועס מאד על מעללי, לא הזכיר את העניין, אך נדמה היה לי, שהוא מפגין קרירות כלפי, אחרי הכל שברתי את כל המוסכמות: גם הולכתיו שולל וגם פעלתי על דעת עצמי בעניין האישה המיועדת לי ואין לי ספק שגם בחירתי בנעימה לא נראתה לו.
אימי, שראתה אותי רזה והולך, הציעה שאעבור לגור תקופת מה אצל אביטל אחותי, היא טענה בפני אבי, שאם אתרחק ממקום האירועים יהיה לי קל יותר להסיח דעתי מהם. אני לא התנגדתי, אמרתי לעצמי שבלי נעימה ממילא אין זה משנה לי היכן אגור.
ביתה של אחותי שכן בצפון הארץ ליד חוף הים הגדול. היא ובעלה גידלו עצי זית ועסקו גם בדיג, בחלק המזרחי של נחלתם היו להם שדות דגן. הם מצאו ברכה בעמלם כך שגם הם וגם אנשי ביתם חיו בשלום עם עצמם ועם סביבתם.
כשהגעתי אליהם קיבלוני בלבביות רבה, אחותי ליטפה את ידי ואמרה ביתי ביתך הוא, בעלה, עמיאל, הוסיף ואמר: "אשכול אחי, נוּחַ לך כמה ימים ואחרי כן תחליט מה ברצונך לעשות".
חלק מדרכי אליהם עשיתי בעגלה רתומה לפרד וחלק גדול יותר של הדרך עשיתי ברגל. הימים האלה של המסע היטיבו עמי, ראיתי נופים נפתחים לפני, פגשתי אנשים שלא הכרתי, אך בעיקר עשיתי עם עצמי חשבון נפש, הנה אני קרוב כבר לגיל שמונה עשרה וחשבתי שעלי לצאת לחיים עצמאיים בקרוב מאד. לחזור לבית אימי ואבי לא רציתי למרות שכבר בדרך החילותי מתגעגע אליהם מאד, בעיקר לאימא. את דמותה של נעימה שמרתי בלבי והחלטתי שעד ליום בו אמצאנה לא אדבר עליה. הביטחון בכך שהיא חיה התחזק בי מפני שבאחד הלילות כשהייתי בדרך חלמתי עליה. בחלום היא דיברה ואמרה לי מפורשות לא להתייאש ולהמשיך בחיפושים אחריה, התעוררתי מתוך תובנה שנעימה האילמת דיברה אלי בחלום, למרות אילמותה, וזה חיזק את אמונתי בכך שהיא חיה. התעוררתי מאושר, ידעתי שדרכי הקשר ביני ובין נעימה אינן רגילות ובכל זאת אני מבין אותה והיא מבינה אותי לכן הייתי בטוח, שלא חשוב לאן אתגלגל, אני אמשיך לחפש ואני אמצא את נעימה.
יומיים נחתי, הלכתי לאיטי בסביבה והוקסמתי מן הנוף, משפע הירוק, מן ההרים הגבוהים הנראים כחולים ממרחק, הים קסם לי בגליו, בצבעיו המשתנים, בריח המלח שלו, כל זה היה חדש לי, אצלנו בדרום הכל פתוח ומישורי והצבע השולט עד האופק הוא הצהוב במשך רוב השנה. ביום השלישי ביקשתי להצטרף לעבודה, כפי שהייתי רגיל בבית הורי. עמיאל שמח לשמוע זאת, הוא קיווה שאוכל לעזור לו בעבודתו ובהשגחה על עובדיו. הפכתי לחלק בלתי נפרד ממשפחתם של אביטל ועמיאל. שיגרת הימים והעבודה הקשה היטיבו עמי, התחזקתי בגוף וברוח וכולם הניחו, שנעימה הולכת ומשתכחת ממני. אני בגרתי, למדתי להסתיר היטב את רגשותיי ולמרות ששקעתי בחיי המעשה ערגה נפשי אל נעימה.
בתקופת האביב הייתי עדיין ילד של אימא ואבא. כעת מסתיימת כבר תקופת הקיץ, ירח האיתנים הגיע, כבר ציינו את כניסת השנה החדשה בתקיעת שופר, צמנו והתפללנו ביום הכיפורים וכעת משפחת עמיאל ואביטל מכינים עצמם יחד איתי לחג הגדול, חג ה', חג האסיף. הייתה להם תכנית לעלות השנה לבמה בשילה, אך התברר שאביטל מצפה לילדה הרביעי ובמצב זה של הריון הדרך לשילה קשה וארוכה מידי בשבילה, לכן עשינו את החג כאן בביתם. התאכזבתי מאד מביטול העלייה לבמה, שם התכוונתי לשטוח תפילתי לאלוהים ולבקש על נפשה של נעימה. בכל זאת אחזתני התרגשות, לקראת החג.
עמיאל, אני וכל האנשים אשר עמנו, חרשנו את השדות והכנו אותם לזריעה, כי תם הקציר והיבול נאסף אל האסמים, ידענו שגם את מסיק הזיתים נסיים עד החג . נזכרתי שבבית, אצל הורי, היו מזדרזים בעונה זו להעביר את כל היין, שנותר בבורות, אל הכלים, מחשש שירד גשם מוקדם, יתערב ביין ויקלקלו, אך ידעתי שאני שוב אינני ילד ולא בבית הורי אחוג את החג. בלתי אפשרי היה ששמחת החג תהיה שלמה כל-כך אצלי כפי שהייתה בימי ילדותי, משא של עצב נשאתי בלבי ויחד עם זאת השתדלתי לקיים את המצווה "והיית אך שמח" ככל יכולתי.
עמיאל הפריש מעשר ומיד אחר-כך הקמנו סוכה גדולה ויפה שתוכל להכיל את כולנו במשך שבעה ימים ולילות, עשינו קירות מעץ, למעלה הנחנו סכך שהיה עירוב של ענפי דקל עם ענפים אחרים, אביטל הוציאה מרבדים יפים, חלקם תלינו על קירות העץ בתוך הסוכה וחלקם נפרשו על הקרקע. כשסיימנו החלה אביטל להכין סעודת חג גדולה ואנחנו יצאנו בדרכנו לנחל כזיב כדי לכרות שם ענפי ערבה ולולבים. אתרוגים הביא לנו אורי אחי, שיחי הדס צמחו סביב הבית כך שמיד, כששבנו מנחל כזיב, יכולנו לצרור את ארבעת המינים בצרור אחד כנהוג.
בערב החג לבשו כל בני הבית בגדי חג וכן עשו העובדים עמנו, התכנסנו בסוכה, בירכנו על ארבעת המינים, הודינו לאלוהים על השנה ברוכת הגשם שחלפה והתפללנו על הגשם לשנה הבאה מתוך כוונה גדולה. יצקנו מים זה על זה כנהוג וחגגנו במאכל ובמשתה, בנגינות ובריקודים כמעט עד אור הבוקר. מבין ענפי הסכך הציצו אלינו הכוכבים מנצנצים וכאילו משתתפים עמנו בשמחה.
את ימי חול המועד ולילותיו בילינו בסוכה. למרות שצילתה של סוכתנו מרובה הייתה מחמתה, חם היה לנו מאד במשך היום, כי שרב כבד פקד אותנו, אך בעִצומו של הלילה האחרון התעוררנו כולנו כשטיפות גדולות של גשם החלו לחדור דרך הסכך ולהרטיב אותנו ואת המצעים עליהם ישנו.
הגשם הלך וגבר וכולנו נסנו בצחוק צוהל לתוך הבית.
אחרי החג כשיבשה האדמה, התחלנו לזרוע בזריזות את שדה הדגן, חששנו כל הזמן שמא ישיגנו הגשם. מרגע שסיימנו את הזריעה ציפינו לו לגשם שיבוא, יום-יום נשאנו עיניים כלות אל השמיים הצחים מענן והתפללנו.
באותם ימים של צפייה לא יכולתי להשתחרר מנעימה, הרגשתי את נוכחותה ביום ובלילה. ראיתי את עיניה מביטות בי אוהבות ושואלות, ידעתי שהיא קרובה אלי, לא הבנתי כיצד היא מיידעת אותי, אבל אביה הרי אמר לי, שלנעימה יש דרכים משלה לדעת דברים, הנחתי שיש לה גם דרכים משלה לידע את האחרים בדברים אותם נבצר מהם לדעת וממנה נבצר לומר אותם בקולה.
מצאתי את עצמי משוחח איתה, מספר לה את מצוקותיי והיא הייתה עונה לי מרגיעה, מייעצת והרגשתי את עיניה היפות מביטות בי באהבה. באחת מן השיחות המוזרות בינינו יעצה לי נעימה לשוחח עם אחותי ועם עמיאל ולהתייעץ אתם מה עלי לעשות.
השיחה עם אביטל ועמיאל התנהלה על מי מנוחות, למרות שאביטל הייתה מודאגת כשהתברר לה שעניין נעימה עדיין בוער בעצמותיי. עמיאל הרגיש שאני מוכרח לעשות משהו. הוא הציע שאלך לבמה בשילה, אעלה מנחה ואתפלל ותוך כך אקשיב לשיחות האנשים סביבי אולי אשמע משהו על גורלה. עצתו התקבלה על דעתי והחלטתי שכך אעשה ובהזדמנות אבקר אצל הורי שביתם אינו רחוק משילה.
הבאתי מנחה לכהן בשילה ואחר-כך התפללתי ארוכות. התחננתי לאל שיעזור לי למצוא את הדרך אל נעימה. שיעזור לנעימה למצוא את הדרך אלי. אחרי התפילה הרגשתי מעודד ויצאתי בדרכי לבית הורי.
מרחוק ראיתי אדם נוהג בחמור עמוס לעייפה, הקדמתי לו שלום וענה לי שלום. שאלתיו מאין ולאן? התברר שמכפרה של נעימה הוא בא ולשילה הוא הולך, ראיתיו עייף ויגע והצעתי לו שנשב שנינו לנוח תחת עץ האלה שבצד הדרך. ישבנו שם שעה ארוכה ומתוך השיחה עמו למדתי, שנחלת יהוא נגאלה על-ידי קרוב משפחה והוא יושב בה עם בני ביתו. עוד סיפר שפעמיים הגיעו לכפר שמועות על כך שנעימה נראתה במקומות שונים, אך ה'גואל' ביטל את השמועות ואמר שנעימה מתה ושאנשים מדברים סתם כך מהגיגי ליבם.
תקווה גדולה הציתו דבריו בלבי וגם דאגה גדולה, כשהקשבתי לסיפורו עלה בי פקפוק; האמנם אמת הייתה בסיפור על המדיינים שהציתו אש, גרמו למותו של יהוא וחטפו את נעימה? או שמא ידם של אחרים הייתה במעל, ואם חשדותיי נכונים, מי היו האחרים הללו ומה היו מניעיהם?

פרק ג'
המשכתי בדרכי לבית הורי כשאני מהרהר בדברים ששמעתי, הלכתי לאיטי כדי להניח למחשבותיי לדהור. קצה חוט היה בידי אלא שלא ידעתי לאן מוליך החוט הזה. דווקא בשלב זה נותק הקשר המוזר ביני לבין נעימה. כל-כך רציתי לספר לה את שנודע לי ולהתייעץ, אך היא נעלמה לי שוב.
עברתי את בית-אל ובית הורי כבר נגלה לעיני, ראיתי את אימי אוספת כביסה לסל, מרימה אותו בקושי ונכנסת הביתה. עברו רק שישה חודשים מאז לכתי ממנה ונראה היה לי שקפצה עליה זקנה בבת אחת. הדאגה לה הריצה את רגלי, הגעתי הביתה מתנשם ומתנשף. כשראתה אותי אימא היא הניחה את שתי ידיה על חזהּ ואמרה בקול רפה: "אשכול שלי, ילדי" והתיישבה. חיוורונה הפחיד אותי, שאלתי: "מה קורה לך אימא?" גחנתי אליה, נשקתי לה והיא לקחה את ידי, הצמידה אותה אל לחיה ואמרה: "חשבתי שכבר לא אזכה לראותך". רציתי לבקש את מחילתה על היעדרותי הממושכת, אך היא השתיקה אותי ולחשה: "דברים רעים קרו כאן, ויש לחקור ולדרוש מי גרם להם. בני, אתה ודאי תאַמֵּת את חשדותיי, אם כך יהיה הריני מצווה עליך להיות סבלני וסולח כלפי משפחתך, חוששני שהם חטאו חטא גדול ולי לא נותר זמן רב לחיות ולאחות קרעים, שאני יודעת שיתהוו בינך לבין אביך". ואז הוסיפה ואמרה: "אשכול, לפעמים עומדות בפניך שתי ברירות: אחת, להיות חכם והשניה, להיות צודק – בבוא היום, בני, בחר בחכמה", אימי התנשמה בכבדות ואני מבולבל ומבוהל מיהרתי להגיש לה מים. בחוץ נשמעו צעדים כבדים, ידעתי שאבא הגיע ויצאתי לקראתו, "אשכול", קרא אבא בהפתעה, "גש אלי ואחבקך", חיבוקו של אבא היה חיבוק אמיץ וממושך, חשתי שמשהו מטריד אותו, מעולם לא חיבקני כך, מעולם לא ליטף את פני, כפי שעשה עכשיו כשעיניו, הנעוצות בי, דומעות.
בלילה לא יכולתי להירדם, לא ידעתי את נפשי מרוב דאגה לאימא, והתהיות למה התכוונה בדבריה, הדירו שינה מעיני.
חומה של השמש העירני, הייתי מופתע כשהתברר לי שכבר מזמן עלה הבוקר, אימא חסה עלי ולא העירתני. לאחר שהנחתי תפילין והתפללתי, אכלתי ממטעמיה של אימא ואמרתי לה שאני יוצא לדרך ואשתדל לחזור בערב. אימא לא שאלה לאן פני? שערתי לעצמי שהיא מבינה.
בכפרו של יהוא, זכר צדיק לברכה, היו לי כמה חברי ילדות ואל אחד מהם היו מועדות פני .
הגעתי לביתו של חובב חברי הטוב. בניגוד לאבי שנשא רק את אימי לאישה ולא היו לו נשים אחרות, לאביו של חובב היו שלוש נשים וכל השלוש לא הכירוני, למרות שביקרתי בביתם פעמים רבות, אבל אורח זה אורח והן הכניסוני הביתה, השקוני והניחו לי לנוח. כשנכנס יוֹעֶזֶר, אביו של חובב וראה אותי מסב על הכריות פרץ בצחוק ואמר: "אשכול חביבי, חובב נמצא בכרם, הוא ישוב עוד מעט. אתה יודע שהנשים לא הכירוך?" חייכתי אליו ואמרתי לו, שלמרות שלא הכירוני, נהגו בי מנהג הכנסת אורחים וכמו תמיד אני מרגיש אצלו בבית. אהבתי את אביו של חובב, שהיה אדם חייכן ונוח לבריות, תכונה שאפיינה גם את בנו.
לקראת הצהרים הגיע חובב והתרגש מאד כשראה אותי, הוא צחק וטפח על כתפי, ואני החזרתי לו באותו מטבע וסוף סוף מזה ימים רבים הרגשתי משוחרר ושמח.
אחרי שסעדנו את ליבנו עזב אותנו יועזר והלך לענייניו באומרו לחובב: "אל תמהר לשוב לעבודה, אני אסתדר בלעדיך, אשכול זקוק לך יותר ממני".
יצאנו, חובב ואני, לטייל. חובב שאלני: "מה קורה אתך? למה נעלמת זמן רב כל-כך?" סיפרתי לחובב את כל המוצאות אותי, דיברתי שעה ארוכה והוא שתק והקשיב כשפניו מתעננות והולכות מרוב דאגה. כשחדלתי לדבר נשתררה שתיקה ארוכה בינינו, לבסוף אמר חובב: "ראיתי את ה'גואל' כמה פעמים מאז התיישב כאן, אין הוא אדם מעורר אמון, כבר מזמן אני חושד שמשהו נעשה כאן שלא כַּמנהג במקומותינו, שכן מימי לא ראיתיו לפני שבא לגור כאן. אני רוצה מאד לעזור לך". הוא שקל רגע בדעתו ואמר: "לדעתי עליך לראות אותו, אבל מרחוק, מבלי שיבחין בכך שאתה מסתכל בו. כדאי שתעיף מבט גם במתרחש בנחלה, בה הוא יושב עם משפחתו. עשה זאת חרש, אל תתגלה אליהם".
החלטנו שניפגש מדי פעם ושאני אהיה יוזם הפגישות. הייתה בינינו הבנה, שטוב נעשה אם לא נראה יחדיו בזמן הקרוב.
כששבתי הביתה כבר שקעה השמש, אמא הכינה לי ארוחה חמה, שוחחנו שיחת חולין ואימא נמנעה מלשאלני היכן הייתי. הרגשתי שנכרתה ברית חשאית ביני לבין אמא ושמתי לב שהיא סומכת עלי, זה חיזק את בטחוני בתכניותיי.
בלילה סיכמתי לעצמי מסקנות ושאלות שחשבתי עליהן עד עכשיו כדי להבין מה מניע אותי וכיצד עלי לפעול.
מקובל היה אצלנו, שמִצווה על קרובי משפחה של בעל נחלה, שמת ואין לו יורשים, לגאול את נחלתו, כלומר לקנותה בכסף, הזכות לקניה ניתנה קודם כל לקרוב ביותר. נעימה לא יכלה לרשת את אביה בגלל היותה חרשת ואילמת, אך הכסף ששולם על ידי ה'גואל' על הנחלה יכול היה לעזור לה לשרוד. היעלמותה הוציאה אותה מכלל היורשים אפילו לגבי הכסף ששולם על הנחלה, זו הייתה התובנה הראשונה שלי.
יהוא היה קרוב משפחה רחוק שלנו וראינו אותו פעמים רבות בהתכנסויות של משפחתנו בראשי חודשים ובחגים. לא פעם היה חובב מתארח אצלי באירועים אלה ואם הוא מימיו לא ראה את ה'גואל', איך יתכן שהאיש הזה הוא קרוב המשפחה הקרוב ביותר ליהוא, זו הייתה שאלה שהציקה לי ועוררה אצלי תהיות רבות.
שאלה נוספת שלא נתנה לי מנוח הייתה מי היו העדים, שהעידו, כנהוג, בפני הזקנים בשער העיר, על-כך שהאיש הזה הוא הקרוב ביותר ולו זכות הקניה של נחלת יהוא?
החלטתי שלבוקר פתרונים ונרדמתי. חלמתי שוב על נעימה, ראיתיה בחלומי עולה בדרך לבמה בשילה, הייתי קרוב אליה והתחלתי לרוץ, אך למרות שהיא לא החישה צעדיה לא הצטמצם המרחק בינינו, ראיתיה עולה לבמת הזבח ורצתי לשם, כשהגעתי לבמה מצאתי עצמי עומד באמצע שדה ריק. התעוררתי והרגשתי מחנק, ראשי היה טמון בכר שלמראשותיי, התרוממתי וגיליתי שכולי מכוסה זיעה. יצאתי החוצה, היה עדיין לילה והיה קר למדי, כרגיל בלילות של העונה הזו בשנה.
ישבתי על אבן וניסיתי לפתור את חלומי. האם נעימה העבירה לי מסר בחלום הזה? למה הריצה אותי לשילה? אמרתי לעצמי שסביר מאד שעניין גאולת הקרקע של יהוא נדון על ידי הזקנים שבשער העיר שילה ולשם הגיעו ה'גואל' והעדים שלו. על פי שניים עדים יקום דבר לפי החוק אצלנו, חזרתי לשאלה המטרידה: מי היו שני העדים?
לפני שאני רואה את ה'גואל', אמרתי לעצמי, אינני יכול להמשיך ולהתחקות אחר מהלך האירועים. חזרתי לכפרו של יהוא כשאני לבוש בגלימה שחורה וארוכה ופני מכוסים עד לעיני בבד שחור, רבים מן הסוחרים הנודדים, שאינם מישראל, היו לבושים כך, לכן לא חששתי.
ידעתי שסמוך לבית בו גר עכשיו 'הגואל' יש תלולית קרקע, שממנה אפשר להשקיף על הנחלה כולה, עליתי עליה וישבתי בין הקוצים והדרדרים שכיסו אותה. עננים כבדים כיסו את השמים ורוח קרירה החלה נושבת, שמחתי על בגדי ההסוואה שלי, שמנעו מן הרוח לחדור אל גופי. ישבתי על סלע וצפיתי שעות ארוכות בנעשה בתוך הנחלה. יכולתי לראות בבירור את ה'גואל' ואת מעשיו בתוך הבית. נשותיו עמלו בפרך גם בבית וגם מחוצה לו בעוד הוא יושב עם נעריו, אוכל ושותה. לא יכולתי לשמוע מה היה תוכן שיחתם כי הרוח נשבה ממני והלאה, אבל הם נראו כחורשי מזימות וראיתי את ה'גואל' סוטר פעם לנער זה ופעם לנער אחר.
לא מצאתי שום דמיון בין ה'גואל' לבין מי ממשפחתנו. שמחתי על כך, למרות שידעתי שאין זה אומר שהוא אינו קרוב שלנו. מראהו היה רגיל אבל כל התנהגותו נראתה אכזרית, אלימה ומפחידה. נזכרתי באבא, בחיבוקו הנרגש והמוזר כשפגשני ובדמעותיו וחשד התחיל לחלחל במוחי שיש קשר בין הדברים. בלבי צצה השאלה: האם האיש הרשע הזה מאיים איך שהוא על אבא? האם על זה רמזה לי אימא?
יהיה עלי לחזור לשילה, אמרתי לעצמי, שם כנראה נמצאות התשובות לשאלותיי, החלטתי שמחר עם שחר אצא לדרך.
שבתי הביתה ומצאתי את אימא ואת אבא יושבים ביחד שותקים ונרגזים.
אמא הייתה חיוורת מאד ושפתיו של אבא היו חשוקות כאילו החליט משהו והוא אינו מתכוון לחזור בו. לקריאת השלום שלי ענה אבא: "שב אשכול, עלי לדבר אתך", התברר שמישהי הציעה לאבא שידוך בשבילי ואבא התכוון להיענות לשידוך הזה. אבא היה עקשן גדול ולא תפס שאני דומה לו במידת עקשנותי. אמרתי לו שמחר אני יוצא שוב לדרך ואינני יודע מתי אשוב, על זה ענה לי אבא בפסקנות: "אתה נשאר בבית ואינך יוצא לשום דרך". ראיתי את חיוורונה של אמא והתאפקתי, אמרתי לו בשקט: "אל תכעס אבא, אני אוהב אותך ואני לא רוצה לריב אתך, אבל בגרתי ואני מסתדר מצוין בכל מקום בזכות החינוך הטוב שהענקת לי, אל תנסה בבקשה לכפות עלי נישואים מפני שכרגע אין זה מתאים לי", אבא פתח את פיו לענות לי ובאותו רגע צנחה אימא והתעלפה.
אבא צעק בבהלה: "תביא מים, מהר!" הבאתי מים ורצתי לקרוא לשַׁמָּא וחיאל אֶחי. רצנו לבית ההורים וכשהגענו לדלת שמענו את אבא אומר: "אני נשבע לך, לא אכפה עליו מאומה!" מצאנו את אימא מתאוששת בזרועותיו של אבא וחיוך קטן נסוך על פניה.

פרק ד'
שבתי לשילה כשאני מתקשה להבין מה קרה ליהוא ולנעימה, אבל לפחות ידעתי כעת מה עלי לשאול ומה אני רוצה לברר.
ישבתי שני ימים בשער העיר, הקשבתי לקולות השוק מצד אחד ולקולות המתדיינים אצל זקני העיר מצד שני. התעניינתי מאד בדרכים השונות בהן הציגו המתדיינים את טענתם או תלונתם והקשבתי היטב לשיחת הזקנים, לויכוחים ביניהם ולצורת הסיכומים וההסכמות, שהביאו אותם לידי החלטה. הדברים ששמעתי היו מעניינים מאד ואם לא הייתה לי משימה לבצע הייתי יושב שם עוד ימים אחדים. קמתי במטרה להתערב בקהל, שמילא את השוק, כששמעתי מישהו אומר: "גם בעניין ה'גואל' של נחלת יהוא לא ביררתם מספיק ואני אומר לכם שטעיתם בפסיקתכם באותו עניין", הסתכלתי על האיש, שאמר את הדברים, בהתרגשות שהתקשיתי להסתירה. מאותו רגע עקבתי אחריו כשאני מקפיד שלא יבחין בכך. הלכתי אחריו לכל מקום שהלך כשאני שומר מרחק ממנו, הבנתי שהוא עשה קניות בשוק, כי הוא החזיק בידיו סל נצרים מלא במצרכי מזון. הוא נכנס לבית קטן, שנראה מוזנח מאד. עמדתי בפינה מוצלת ואפלולית ולא התקתי עיני מן הדלת של אותו בית, ראיתיו יוצא כעבור זמן מה וסל הנצרים בידו. שמתי לב שהסל פחות עמוס. המשכתי לעקוב אחריו, הוא נכנס לבית אחר, שמצבו לא היה טוב מן הבית הראשון, שוב נעצתי עיני בדלת, גם הפעם יצא ובסלו פחות מצרכים, כשיצא מן הבית השלישי היה הסל ריק. הוא עמד רגע, מחה את מצחו מן הזיעה ופנה לשוב לשוק ואני אחריו. שוב קנה מצרכי מזון והחל עושה דרכו לכיוון שכונה קטנה ומהודרת. כשהיה קרוב אצל הדלת החל שר שיר ילדים משעשע ומיד פרץ מן הדלת ילד כבן שלוש או ארבע כשהוא קורא: אבא, אבא, האיש הניח את הסל תפס את הילד והניפו גבוה כשהילד מצווח בשמחה. לאחר מכן נכנסו שניהם הביתה. אמרתי לעצמי שלפחות אני יודע כעת איפה גר האיש, שיכול לספר לי מה קרה ואולי, כפי שקיוויתי, יידע לספר לי משהו על מקום הִמצאה של נעימה. חשבתי ביני לביני, שאם הייתי נעימה והייתי במצוקה, אל איש כזה הייתי פונה.
קניתי ירקות ופֵרות יפים כדי להביאם מנחה לכהן ושמתי פעמי לבמה הגדולה. התפללתי שם בכוונה גדולה ונשארתי לישון שם. אנשים נדיבים, שהיו במקום הזמינוני להתחמם אצל האש שהבעירו לעצמם והחום הנעים הרדימני. התעוררתי כשאני רועד מקור שכן האש כבתה באין מי שישגיח עליה. הודיתי לאלוהים על התעוררות זו כי לא רציתי לאחר אל ביתו של איש החסד, כפי שכיניתיו בלבי. החלטתי להתוודע אליו ולנסות לדלות ממנו פרטים על מה שקרה.
ישבתי על מפתן ביתו של האיש כשאני רועד מקור, אך אינני זז ממקומי. כל-כך הרבה תקוות תליתי בו, שגם אם הייתי סובל יותר לא הייתי זז. כשעלה הבוקר נפתחה הדלת ואיש החסד עמד מופתע והסתכל בי. "אנא", אמרתי כששיני נוקשות, "אני מוכרח לדבר אתך". "קום והִכנס הביתה" אמר לי, "קודם כל אחמם אותך קצת, אאכיל ואשקה ואחר-כך אשמע את דבריך". נכנסתי בעקבותיו לביתו. יחסו החם אלי, איש זר, שאין הוא מכיר, העיד שהכינוי בו כיניתיו: "איש החסד", הולם אותו מאד. סיפרתי לו ששמעתי אתמול את דבריו אל הזקנים בשער העיר לגבי נחלת יהוא. סיפרתי לו מי הם יהוא ונעימה בשבילי ותיארתי לו בקיצור מה עבר עלי תוך שאני תר ומחפש את נעימה. הוא שאל בקול ענייני: "התכוונת לשאת את נעימה לאישה?" עניתי לו: "אני עדיין מתכוון לעשות זאת, אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי", "מנין לך הביטחון שהיא חיה?" שאלני. שקלתי במהירות אם לספר לו על הקשר המוזר ביני לבינה והחלטתי שאין לי ברירה, אמרתי: "אני יודע שהיא חיה, היא מדברת איתי מידי פעם, יש בינינו קשר שאינני יודע להסבירו" לתדהמתי אורו פניו והוא שאל: "שמך אשכול?" קפאתי במקומי ולחשתי: "כן, איש החסד", הוא חייך אלי ואמר: "שמי עזריהו, מה פתאום כינית אותי 'איש החסד'?'" סיפרתי לו איך עקבתי אחריו אתמול ומה ראיתי, "תוך כדי המעקב אחריך נולד אצלי הכינוי הזה", אמרתי, "וגם ההחלטה לבקש את עזרתך", ואז שאלתי בתמיהה: "איך ידעת מה שמי?" "את התשובה לשאלה זאת נדחה לשלב מאוחר יותר" ענה לי ושאל, שוב באופן ענייני לחלוטין: "יהוא לימד אותך איך לדבר עם נעימה שלא בדרכי חשיבה, כפי שאתה עושה עכשיו?" עניתי לו, שאני אינני עושה כלום, היוזמה לכל שיחה כזאת היא של נעימה ואני רק מגיב, "אם כך", אמר לי, "נעימה חושבת, כנראה, שאינך בשל עדיין להיכנס עמה לחיי נישואין. העזרה הראשונה שאתן לך, תדרוש ממך הרבה ריכוז והתמדה בלמידה" חשתי שאבן נגולה מלבי, אני יושב עם אדם שיודע כמוני שנעימה חיה והוא מוכן לעזור לי, הייתה זאת הקלה גדולה מאד והוא, כמי שקורא מחשבות אמר לי: "השתכנעתי בכנותך ובכנות כוונותיך, אבל הדרך להשגת מטרתך עוד ארוכה ויהיה עליך לעבוד קשה, אני מבין שהוקל לך מאד ואני שמח". הוא הבהיר לי שנעימה ואביה היו מדברים ביניהם בעזרת כתיבת סימנים מוסכמים על האדמה ובמשך השנים הם פיתחו שיטת כתיבה, שאִפשרה להם לשוחח ביניהם אפילו על מחשבותיהם ורגשותיהם. "כדי להתחבר לנעימה עליך ללמוד שיטה זו" אמר לי והוסיף: "האם תסכים לגור תקופת מה בביתי כדי שאוכל ללמד אותך את שיטת הכתיבה המיוחדת הזאת?" הסתכלתי עליו בתדהמה ואמרתי: "אני הייתי צריך לבקש זאת ממך ואני לא יודע איך להודות לך" ואחר-כך הוספתי ושאלתי: "ידיד היית ליהוא?" להפתעתי ענה לי: "אכן ידיד וגם קרוב, סב משותף היה לנו, אני רואה כבר את סקרנותך מתעוררת, אך מעבר למה שסיפרתי לך עד כה לא אספר דבר לפני שתלמד את שפתה של נעימה".
עזריהו היה ממשפחת כוהנים וניהל את ענייני הכספים של במת הזבח בשילה, היו לו ארבעה בנים, כל אחד מהגדולים שבהם כבר הקים לו משפחה משלו. בבית התגוררו רק עזריהו, אשתו ובנו הקטן. גרתי בביתם כמעט כל ימות החורף.
תחילה לימדני עזריהו את יסודות השפה, היא הייתה בנויה מסמלים, סמל לכל מילה: אני, אתה, הוא, הולך, עומד, שוכב, ישן, יושב
(כאן מופיעים הסמלים אך אי אפשר להעבירם לאתר זה)

בראשית תהליך הלמידה לא הבנתי מה הקושי בלימוד השפה הזאת, אך עזריהו אמר לי חכה ותראה. ככל שהתקדמנו התברר לי שצריך לזכור סמלים הרבה ואם לא די בכך, צריך היה ללמוד גם את כל השילובים שבין הסמלים, רק כך יכלה השפה להביא לביטוי גם דברים שמעבר לסמל שהוא מילה. השילובים אִפשרו משפטים שלמים – שפה שלמה. למדתי בשקדנות רבה, תרגלתי ותרגלתי והגעתי לרמה כזאת, שיכולתי כבר לשוחח עם עזריהו שיחה פשוטה בלי להוציא הגה מפי. הימים החלו להתחמם והחלטתי שאני מוכרח לראות מה שלום אימי, רציתי גם לחוג עם בני משפחתי את חג הפסח. עזריהו אמר שלדעתו אכן כך עלי לעשות, הוא הוסיף ואמר שדלתו פתוחה לפני תמיד ואם אחליט לחזור הוא ישמח לארחני שוב.

פרק ה'
שבוע לפני פסח יצאתי לדרך כשרוחי טובה עלי למרות שעננים כבדים כיסו את הרקיע. כל הדרך עד בית-אל צעדתי בגשם שוטף, אבל כשהגעתי לשם פסק הגשם ושמש חמימה ונעימה זרחה עלי, קיוויתי שזו אות לטובה וזירזתי צעדי. האוויר, אחרי הגשם, היה שקוף וריחני, יכולתי לראות כבר מרחוק את בית הורי, את המכלאות, את בתי אחי והרגשתי פתאום כמה אני מתגעגע.
שקט מוזר קידם את פני כשהגעתי, לא שמעתי את לחני הזמזום של אבא, לא שמעתי את צהלות הילדים של אחי ולא שמעתי את שקשוק כלי הבישול העולה בדרך-כלל מן הכירה של אימא. פתחתי את דלת הבית בשקט ומצאתי את כולם ניצבים שותקים סביב יצועה של אימא. איש לא הבחין בי חוץ מאימא, עיניה הכבויות אורו והיא לחשה: "אשכול בני, סוף סוף אוכל להיאסף אל אבותיי" גרוני נחנק מדמעות ואימא לחשה: "אל תבכה, אשכול, שְׂמח שהגעת בזמן ונוכל להיפרד" אחר-כך ביקשה להישאר עמי ביחידות. כרעתי ליד יצועה משתדל ככל יכולתי לעצור את הדמעות, נשקתי לה והיא הרימה, בקושי רב, את ידה, ליטפה את ראשי ולחשה: "כשתמצא את נעימה שא אותה לאישה ובנה לך ולה בית במקום אחר, אבא יודע למה הלכת, אני סיפרתי לו", היא השתעלה שיעול ממושך וראיתי שהיא נחנקת, הרמתי את ראשה בזרועותיי וצעקתי: "אבא, בוא מהר", כולם חזרו ונכנסו אך אימא כבר איבדה את הכרתה וכך, כשהיא בזרועותיי גוועה ומתה.
פסח עגום מאד עבר עלינו, הייתה לי הרגשה שכל הרוך, כל החמלה, כל הרחמים והחוכמה נגוזו מן העולם יחד עם אימא, ראיתי על פניהם של אחי שהם חשים כמוני. קומתו של אבא שחה ונראה היה שהזדקן בבת אחת. כולנו דאגנו לו מאד. אורי ואביטל, שהגיעו להלוויה ול"שבעה", נשארו גם במשך כל ימי החג, שניהם היו חזקים מכולנו והם טיפלו בכל. כשתם החג חזרו לבתיהם. אני נשארתי בבית עם אבא, לא ראיתי כל אפשרות להמשיך בימים אלה את תכניותיי. רציתי לוודא קודם שאבא מתאושש. חמישים ימי ספירת העומר עברו עלינו בעצב רב, אבל כולנו חזרנו לשגרת ימי העבודה. את חג השבועות חגגנו רק כמצוות אנשים מלומדה, לא יכולנו לשמוח. כשגזזנו את הצאן נזכרתי בשמחת הגז של השנה שעברה, נזכרתי במבט הראשון שנתתי בנעימה. רק שנה חלפה וחיי, אחרי שנה זו, נראו שונים כל-כך.
ערב אחד, אחרי הסעודה, אמרתי לאבא: "הישאר איתי קצת, אני רוצה לשוחח אתך" אבא הביט בי במבט מודאג ואמר: "אשכול, אני מוכן לשוחח אתך על כל נושא, רק על נעימה ויהוא אסרב לדבר אתך" שאלתיו: "למה?" והוא ענה לי: "כי שיחה שלי אתך בנושא זה תסכן את חייך" למראה מבטי המבוהל אמר לי אבא: "אשכול בני, זה חודשים רובצת עננה על הבית, עננה שקיצרה את ימיה של אימא שלך, ואני לא אתן שעננה זו תקצר גם את חייך. אני ואמך החלטנו, כמה שבועות לפני מותה, להציע לך שתתרחק מהבית ותבחר לך מקום מגורים אחר, שנינו העדפנו פרידה ממך על פני העמדת חייך בסכנה בקרבתנו, האם אימא הספיקה לומר לך זאת לפני מותה?" "כן", אמרתי, "אבל בפיה של אימא זה לא נשמע מאיים כל-כך". אבא אמר בעצב: "כן, אימא ידעה איך לדבר אתך והיא הייתה אמורה להסביר לך הכל. עכשיו כשאיבדנו אותה אני נאלץ לעשות זאת בעצמי ואני לא חכם כמוה, לא רך כמוה וגם לא גיבור כמוה, הנה נתתי לך להישאר כאן ולא אמרתי מילה כי קשה היה לי להיפרד ממך, אבל הגיע הזמן שאתגבר, ארוז מחר את מטלטליך וצא לדרך, המשך במשימתך והאלוהים יצליח דרכך". הייתי המום, ביקשתי לשוחח עמו כי חשבתי שעלי להסביר לו למה עלי לצאת שוב לדרך והנה התהפכו הדברים. שתקתי זמן רב עד שאבא ניגש אלי, חיבקני ואמר: "לעולם אל תישכח כמה אני אוהב אותך. האהבה היא המאפשרת לי לשלֵחַ אותך בני, זכור זאת". אמרתי לאבא, שעלי לגשת לחובב לפני צאתי לדרך, אבל אבא נבהל מאד מהרעיון שאלך לכפרו של חובב, הוא התחנן שאוותר על ביקור זה והבטיח, שהוא ידאג שחובב יידע שרציתי לבקרו. סמכתי על מילתו של אבא וויתרתי. הלכתי להיפרד מאחי, מנשותיהם ומבניהם, לא הייתי בטוח אם אזכה לראותם שוב.

פרק ו'
עם שחר יצאתי בדרכי חזרה לשילה. שלא כדרכי לא הסתכלתי ימין ושמאל ראשי היה רכון אל אדמת הדרך בה הלכתי, הייתי עצוב כל-כך והרגשתי בדידות, שלא ידעתי כמותה מעולם. רוח קלה נשבה בשערי וסרקה אותו שוב ושוב, נעימה דיברה אלי בדרכה המיוחדת, פניתי והתיישבתי לצד הדרך וסוף סוף פרצו הדמעות שחנקתי כבר זמן רב, הרגשתי כאילו נעימה מחבקת את כולי, מרגיעה ומנחמת עד שיבשו דמעותיי וחזרה התקווה לפעם בי. קמתי והמשכתי בדרכי.
הגעתי לביתו של עזריהו כשנטתה השמש לערוב, עזריהו שמח לראותני ובשמעו את המוצאות אותי חיבקני ברוך ואמר לי: "ראה בביתי את ביתך עד שתמצא את דרכך" ואני אמרתי: "תודה 'איש החסד' אני מקווה שלעולם לא אאכזב אותך". חזרתי לשקוד על לימודֵי שפתה של נעימה. מהר מאד קניתי לעצמי מיומנות מספקת לשיחה על כל נושא.
יום אחד בשעת שיחתי עם עזריהו בשפתה של נעימה רשמתי שאלה על האדמה, שאלתי הייתה: "מי היו העדים בשעה שהזקנים בשער דנו בעניין נחלת יהוא?" עזריהו הביט בי שעה ארוכה, ראיתי שהוא נועץ עם עצמו מה לענות לי. בסופו של דבר הוא אמר: "יבוא יום ואספר לך, כרגע זה מוקדם מדי". התפרצתי בכעס ואמרתי דברים שלא הייתי צריך לומר, תשובתו של עזריהו הייתה מתונה, הוא נתן לי להבין שהוא יודע מנין נובעת ההתפרצות שלי ואחר-כך סיכם, ענייני כתמיד: "יהיה עליך להתאפק, לא אקבל התפרצות כזאת שוב." הבושה שחשתי הכאיבה לי ממש וחוץ מ"סלח לי" לא יכולתי להוציא הגה. רק עתה הבנתי עד כמה מרטו האירועים האחרונים את עצבי. גם געגועי לנעימה היו קשים מנשוא. גופי כמה אליה, נפשי צמאה אליה, רכנתי אל האדמה ורשמתי נעימה, נעימה, נעימה, בשפתה. עזריהו הסתכל במה שרשמתי ואמר: "אשכול, לא רחוק היום בו יתבררו לך דברים רבים, חלקם יגרמו לך צער רב וחלקם יסופרו לך על-ידי נעימה עצמה", קפצתי ממקומי ושאלתי אותו בלחש: "אתה יודע איפה היא?" הוא הנהן בראשו. ניסיתי לומר משהו, אך במקום דיבור יצאה נהמה מגרוני. עזריהו צחק ואמר: "אלה מילים כדרבנות" ואני לראשונה מזה חודשים רבים צחקתי מעומק לבי.

פרק ז'
איש לוי היה בשכם ושמו אַדָּר ודרכו הייתה כדרך הלוי "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע"* איש ריב ומדון היה מנעוריו. מהיר לכעוס ומהיר להרים יד על רעהו. כבר בנערותו היה מציק לבעלי האדמות שבסביבה, שכן משפחתו, כמשפחה לשבט לוי, לא זכתה בנחלה והוא ראה זאת כעלבון גדול. הוא היה דורש ממשפחתו לצאת ולהשתלט על נחלתו של מי מישראל בכוח וסירב לקבל הסברים בדבר מעמדו הרם של שבט לוי במסורת ישראל. בן סורר ומורה היה אדר להוריו, אבל הם אהבוהו ולא עלה בידם לתקן את הפגום בו. כשבגר עזב את משפחתו במטרה למצוא דרך להסיר מעל עצמו את מה שנראה היה לו כקללה, הוא לא היה מסוגל לשכוח את קללת יעקב אבינו על שבטו.* אפילו ברכת משה רבנו לשבט לוי*, לא פייסה אותו. פגע רע היה האיש, בכל מקום אליו הגיע. אנשים ריקים ופוחזים התלקטו אליו והיו יוצאים עמו במטרה להערים על הבריות, לשדוד ואפילו מרצח לא משכו ידם. בקרב חבורת הריקים נקרא אדר בשם: בֶּכֶר הָאֶפְרָתִי, כפי שהציג עצמו בפניהם. חבורתו של בכר האפרתי מצאה לעצמה כר נרחב לפשעיה ולזדונה בבית-אל ובסביבתה.
יום אחד עבר בדרכם אדם בשם יגאל, חבורת הריקים החלה צועדת בעקבותיו תוך שהם מלגלגים לו ושמים אותו לצחוק. יגאל זירז צעדיו והגיע עד פאתי בית-אל שם תפס אותו בֶּכֶר ושאלו לשמו ולמקום מגוריו. יגאל ביקש ממנו שיניח לו, כי אישה לו וילדים ועליו למהר ולחזור אליהם. "שמי בכר האפרתי", אמר לו אדר, "הנה הצגתי עצמי בפניך, למה לא תציג גם אתה את עצמך בפני?" יגאל, שהיה מבוהל מאד, שאל: "במה אוכל להפיס דעתך כדי שתשחררני?" והוסיף: "הנה קח את כל כספי והנח לי ללכת לדרכי", בכר צחק ואמר לו: "חלק בנחלתך אני רוצה, אמור לי היכן אתה גר וָלא, אתה שם נפשך בכפך". יגאל, שחשש לבני משפחתו, סירב ואנשיו של בכר כפתו את ידיו ושלשלו אותו לתוך בור עמוק בשדה, הרחק מכל עין רואה או אוזן שומעת. יום רדף לילה ולילה רדף יום ויגאל שוכב בבור ללא מים וללא מזון. ביום השלישי איבד את הכרתו.
כשהתעורר יגאל מצא עצמו בביתו, ואשתו ובניו הגדולים יושבים סביבו. בניו סיפרו לו שכאשר בושש לשוב הביתה החלו דואגים לו ובמשך שלושה ימים ולילות חיפשו אחריו עד שהגיעו לבית-אל, שם חלף על פניהם בחור צעיר והפטיר בלחישה: "חפשו בבורות שבשדות" וכך מצאו אותו מתעלף בבור והביאוהו הביתה. מאז חלפו יומיים והם שמחים לראותו מתעורר ושב להכרתו כעת. יגאל שאל: "מישהו ראה אתכם נושאים אותי הביתה?" על כך ענו לו בניו שאדם בשם בכר האפרתי פגשם ושאלם מה קרה והם סיפרו לו. יגאל אמר לבניו לצאת מיד ולגדר כל חלקה פרוצה, לתמיהתם אמר להם: "אנחנו כולנו וגם נחלתנו נמצאים בסכנה גדולה." לפני שיצאו למלא אחר דבריו אמר להם: "אל תגידו מילה לאיש על מה שאמרתי לכם כרגע וגם אם תפגשו את אחיכם הצעיר הימנעו מלדבר איתו על-כך כי עדיין צעיר הוא ופזיז". אחר הדברים האלה היו בני המשפחה שומרים ביום ובלילה על נחלתם עד שעבר זמן רב. הרוחות נרגעו והדריכות התפוגגה.
בוקר אחד השכים יגאל קום ויצא מביתו כדי לבדוק את הרחלות שנשאו ברחמן טליים. החשכה עדיין כיסתה על הכל והנה, מבין הכבשים הרובצות, קם אדם, ניגש אליו ואמר: "אני רואה שניצלת מהבור, אל תנסה לצעוק כי הנה הסכין בידי וממנה לא תינצל. הקשב לי היטב, אני רוצה לגאול את נחלת יהוא ואתה תעזור לי בכך כי קרוב הוא לך. אם לא תשתף עמי פעולה גורל נחלתך יהיה כגורל נחלתו וגורל בניך ובנותיך יהיה כגורלו וכגורל בִּתו". יגאל לא ניסה להימלט, גורל אשתו, בניו, בנותיו ונחלתו היו לנגד עיניו ואז הוסיף בכר ודיבר: "אני יודע על אהבת בנך לנעימה, אינני חושב שהיא נותרה בחיים, אבל אם אכן כך קרה ובנך ימצאנה וינסה להינשא לה, ובכך לקנות לעצמו זכות על נחלת יהוא, אדאג לקצר את ימיו ואת ימי אהובתו, אל תחשוב שיקשה עלי הדבר, הן מצאת כבר פעם אחת את בנך מתעלף על הדרך, לא החום והצימאון גרמו לכך, אחד מאנשי הטיל אבן בראשו, לכן התעלף". יגאל הנחרד לא ראה דרך להציל את משפחתו מאימתו של בכר ואמר: "אשתף עמך פעולה בתנאי שתישבע לי שלא תיפול שערה משערות ראשם של ילדי ואיש לא יפגע באישתי, ותוסיף ותישבע שלעולם לא תיפגע בנחלתי", "יהא כך, הריני נשבע", אמר בכר, "אם תעיד בפני הזקנים, אשר בשער העיר שילה, שקרוב אני מכל אדם אחר ליהוא ותַקנה לי בכך את הזכות לגאול את אדמתו, לא אגע בך או במשפחתך לרעה ואני וכל אנשי נדאג שאיש לא יזיק לנחלתך". יגאל הניח, שממילא לא תהיה עדותו בעלת ערך כי נחוצה עדות של שני עדים, אבל התברר שהאדם הצעיר, ששלח את בניו להצילו מהבור, אחד מחבורת הריקים הוא וגם הוא קרוב משפחה של יהוא. זקני העיר, שהאזינו לעדות השקר של שני העדים, לא חקרו יותר מידי ולא דרשו ופסקו שבכר האפרתי הוא בעל הזכות הראשונה לגאול את אדמת יהוא. עזריהו, שהיה נוכח במקום והכיר היטב את יגאל, הבין שמשהו נורא קרה אם יגאל מעיד עדות שקר, לכן העדיף לשתוק תוך שהוא נשבע לעצמו לרדת לחקר האמת מאוחר יותר.

פרק ח'
בוקר אחד יצאתי, כהרגלי בזמן האחרון, להתאמן בשפתה של נעימה, להפתעתי מצאתי שכל פיסת הקרקע שיועדה לאימונים מלאה בסמלי אותה שפה. למעלה היה כתוב: "קרא זאת אשכול", חשבתי שהדברים נכתבו לצורך אימון אבל כשהגעתי לשֵׁם יגאל הבנתי לחרדתי, שאין זה סתם סיפור אלא זה סיפורו של אבי ושזאת הדרך בה בחר עזריהו לספר לי את הדברים הקשים, שאכן, כפי שאמר, גרמו לי צער עמוק ואימה גדולה אחזתני. אם אבי העיד עדות שקר, אני יכול לתאר לעצמי מה רבה אימתו. חלק מתעלומות השנה האחרונה על אירועיה הקשים נפתרו כעת, אך לא רווח לי להפך, דאגותיי עָצְמוּ מאד. התחלתי מתכנן כיצד אוכל לעזור לאבא. במצב זה מצא אותי עזריהו. הוא אמר לי מיד, שלא אעלה בדעתי לחזור הביתה, "כל פעולה שלך כרגע יכולה רק להוסיף על מצוקות אביך" אמר לי והוסיף: "אני יודע שהוא הורה לך להקים לך בית ונחלה רחוק מביתך כדי להבטיח אותך מידו המאיימת של בכר האפרתי, וחוץ מזה חשוֹב על נעימה, אם אתה באמת ובתמים אוהב אותה, עליך לזנוח כל מחשבת נקם. השתדל להביט קדימה, אל חייכם המשותפים, זכור, לא יהיה לה מגן אחר מבלעדיך". נעימה, לא הייתי מאמין שיש בעולם משהו שעלול להסיח דעתי ממנה אפילו לרגע, והנה גברו עלי הזעזוע והדאגה למשפחתי ודעתי הוסחה. נאנחתי ואמרתי לעזריהו שאני מרגיש כאילו זקנתי בעשרים שנה. עזריהו טפח על כתפי ואמר בחיוך: "לא ירחק היום ונעוריך ישובו לפרוח, נפשה של נעימה יוצאת אליך ואתה כבר שולט בשפתה המיוחדת, ברור לי עכשיו, שרצונך לשאת את נעימה איננו רק גחמת נעורים. עלינו למצוא דרך להגיע אליה יחד אבל לחוד והעיקר, בסתר. אני, וגם אתה יודעים, שנשקפת לה ולך סכנה ברגע שתהיו באותו מקום, לכן כדאי שננהג בזהירות". בבוקר הלך עזריהו לשוק, הוא חזר עם סל מלא במצרכי מזון. לא יכולתי להתאפק ושאלתי: "ראית את נעימה?" עזריהו השתיקני ואמר: "אשכול, עליך להיזהר, אל תדבר עליה, אפילו לא איתי", הוא לחש לי: "כיון שהסכנה אורבת לשניכם אני רוצה לזרז את תהליך הנישואים שלכם כדי שתוכלו להתרחק מכאן יחדיו מהר ככל האפשר, אני אפגיש אתכם כשאגמור להכין את כל הנחוץ לנישואיכם ויום הפגישה שלכם יהיה גם יום החתונה אם זה מקובל עליך" אמרתי לו: "אני סומך עליך בעיניים עצומות ולקחת לי את נעימה לאישה זו משאת נפשי". המחשבה שעזריהו יודע איפה נעימה ופוגש בה לפעמים ריגשה אותי מאד וגעגועי גברו כמעט ללא נשוא, אך נאלצתי לכבוש רוחי ולתת לעזריהו להחליט מתי ואיך ניפגש, מתי ואיך נינשא. חלפו יומיים, שנראו לי ארוכים מאד וביום השלישי יצא עזריהו בבקר וחזר זמן קצר לאחר מכן ובידו קלף מגולגל, הוא אמר לי: "אתה זוכר כיצד עקבת אחרי משער העיר?" הנהנתי בראשי. הוא הוסיף ואמר לי: "אני יוצא עכשיו, עקוב אחרי עד שאצא מהשכונה ואז צא מהבית והמשך לעקוב אחרי ממרחק, חשוּב שאיש לא יבחין שיש קשר בינינו. כשאעצור עצור גם אתה ועקוב ממרחק אחר מעשי, ברגע שאעלם גש לאותו מקום ועשה בדיוק מה שאני עשיתי, אל תשתהה אבל גם אל תרוץ, לך בנחת". עזריהו יצא כשסל המצרכים והקלף המגולגל בידו. עקבתי אחריו, כפי שהורני, להפתעתי הוא הגיע אל בית קטן ומוזנח, שאותו הכרתי מהמעקב הקודם שלי אחריו, ראיתיו ניגש לדלת הבית השלישי ומושך שתי משיכות בְּסרט, שהיה נעוץ בדלת, מפסיק ומושך שוב, רק פעם אחת. הדלת נפתחה והוא נכנס פנימה במהירות כזאת שלא הצלחתי לראות מי פתח לו את הדלת. יצאתי בעקבותיו, הגעתי לדלת ונהגתי כמותו. הדלת נפתחה ונעימה עמדה שם, יפה משזכרתי, היא תפסה בידי, משכה אותי פנימה וסגרה את הדלת במהירות. מצמצתי בעיני בעברי מן האור המסנוור אל החדר המוצל. כשעיני הסתגלו לצללים ראיתי ארגז מלבני עומד על ארבע רגליים באמצע החדר והוא מלא גרגרי עפר דקים ובו כתוב בשפתה של נעימה: "אשכול-הכופר* אתה לי אהובי. אל תעוררו את האהבה עד שתחפָּץ", שמתי ידי הרועדת בידה של נעימה ורשמתי: "מים רבים לא יוכלו לכבות את אהבתי לך". עזריהו הוציא את השטר המגולגל וקרא בלחש את הכתוב עליו: "הרי את נעימה בת יהוא מקודשת לי אשכול בן יגאל בשטר זה", הוא נתן לי את השטר ואמר: "אני הולך להביא עֵד שני" ויצא. הוא חזר כעבור זמן קצר עם ידיד קרוב שלו, שניהם חתמו שמותיהם על השטר ועזריהו לחש לי: "מסור לנעימה את השטר כך ששנינו נראה אותך עושה זאת ואמור לה הרי את מקודשת לי בשטר זה. אחרי כן רשוֹם זאת בשפתה על שולחן העפר", כך עשיתי כשקולי רועד מהתרגשות אבל ידי הרושמת יציבה ובטוחה. חיוך גדול היה נסוך על פניה של נעימה ועיניה היפות זרחו, נשקתי לה וסוף סוף זכיתי לחבקה ולקבל ממנה חיבוק. זמן מה עמדנו כך חבוקים עד שעזריהו וחברו החלו שרים חרש שירי חתונה, פתחנו קנקן יין מִסלו של עזריהו, שתינו כולנו ונעימה הפתיעה אותנו במיני ממתקים. שמחה גדולה וחרישית שרתה על חתונתנו בבית הקטן, ששימש זמן רב מסתור לנעימה. כשעזריהו וידידו הלכו, קירבתני נעימה אל מצע השינה שלה וזמן רב התוודענו זה לזה בקרבת נפש וגוף, שלא ידענוה מעולם. כשנרגענו מעט קמה נעימה, החליפה את מצע הדמים שמתחתיה וחזרה אלי סמוקה כולה, ליטפתיה ברוך ואהבתי אותה לאט ובנחת כך, למרות שהייתה זו כמעט שעת צהרים, נרדמנו לבסוף כשידינו ורגלינו מלופפות אלה באלה. כשהתעוררנו החלה כבר השמש לשקוע, שוב אהבנו זה את זה בדממה ושנינו יחד ניגשנו עירומים, כמות שהיינו, לשולחן העפר, נעימה רשמה במהירות: אהבתיך אשכול, עד מה אהבתיך ואני רשמתי: מהיום אהבתי לך מבצר.
שבעה ימים שהינו לבדנו בבית הקטן, שלמרות דלותו נראה היה לנו כארמון אהבתנו. עזריהו ביקר אותנו פעמיים ביקורים קצרים, כדי לוודא שלא חסר לנו אוכל ומים, אך ביום השמיני בא לביקור ממושך, עמדנו שלושתנו ליד שולחן העפר, שכעת כבר קראנו לו: "שולחן השיחות" ונועצנו לאן כדאי לנו לפנות כדי להתחיל בחיי שיגרה של נישואים. אני רציתי מאד להצטרף אל הרועים בעבר הירדן, בנחלת ראובן. נעימה רשמה שאלה: "אשכול, האם אתה מודע לכך שאין אלה חיים של קבע אלא חיי נדודים כשהמגורים הם באוהל המתנייד בקלות?" רשמתי לנעימה שאני מודע לכך והדבר היחיד שיכול לעצור בעדי הוא סירובה לחיים שכאלה. נעימה רשמה: "אני אלך אחריך לכל מקום שתלך", רשמתי לה שחשוב לי לדעת איך היא מרגישה לגבי שינוי כל-כך גדול בחייה והיא רשמה: "אני מאושרת, כל דבר שיוציאני מארבעת הקירות אל המרחב, הוא נפלא בעיני בעיקר אם בחברתך אצא". שנינו חייכנו לנו בינינו לבין עצמנו. נדברתי עם עזריהו שמחר בבוקר אצא בזהירות מהבית, אבדוק היטב שאין עוקבים אחרי ואבוא לביתו כדי לעשות את ההכנות הדרושות ליציאתנו אל העבר המזרחי של הירדן. על שולחן השיחות רשמתי: "נעימה נצלי את היעדרותי ורשמי לי את סיפור חייך ואת סיפור הישרדותך, אנא, זה חשוב לי מאד."

פרק ט' (סיפורה של נעימה)
היום בו נולדתי היה היום האחרון בחייה של אימי, היא ילדה אותי בייסורים גדולים, שגרמו למותה. אבי הביא מינקת הביתה. הוא סיפר לי שהיא אהבה אותי מאד והיא הראשונה שהבחינה שאינני שומעת. היא החלה להביא את תינוקה לביתנו בתקווה שדרכו אלמד ליצור קשר עם ילדים. אבי סיפר לי שהמשחק עם התינוק הזה באמת גרם להתפתחות מהירה של יכולותיי, שאינן קשורות בשמיעה. המינקת הסבה את תשומת ליבו של אבי לכך שאני מגיבה לדברים שאינם בתחומי הראיה שלי למרות שאינני שומעת. יום אחד כדי לבדוק את התופעה המוזרה הניחה את תינוקה מעבר לדלת של חדר אחר בבית כך שלא יכולתי לראותו, היא סיפרה לאבי שכאשר ראיתי אותה התחלתי לחפש את תינוקה בעיני ומיד זחלתי אל אותה הדלת והתחלתי להלום בה ולבכות עד שפתחה את הדלת ואפשרה לי לזחול אליו.
אינני זוכרת את המינקת הזאת כי כאשר הייתי בת כשנתיים נאלצה משפחתה לעבור למקום אחר. אבי סיפר שהפרֵידה שלה ממני הייתה קורעת לב. הוא אמר שאני עצמי ישבתי ימים רבים ליד הדלת מחכה לה בעיניים עצובות. אבי הביא משרתת בשם ימימה שתטפל בי אבל, הוא החליט לעשות משהו כדי לשוחח איתי, הוא פינה שטח קטן ליד הבית והחליק את האדמה שבו. מידי יום כשחזר מעבודת יומו היה שולח את המשרתת ימימה, לטיול ומתיישב ליד שטח האדמה הזה ובעזרת מקל היה מצייר בו ציורים. הוא סיפר שאני תמיד התקרבתי אליו במהירות כדי לראות מה הוא עושה והייתי לוקחת מקל ומחקה את מעשיו בשמחה רבה. כך התחלנו לגבש את שפת הסימנים. תחילה אבא היה היוזם למה שנראה לי אז כמשחק, אבל מהר מאד התחלתי לגלות יוזמה משלי ולהפתעתו של אבא המצאתי סימנים והצלחתי בעזרת תנועות ומגע להסביר לו למה אני מתכוונת. אני זוכרת את עצמי בגיל ארבע בערך, יושבת ליד אותו משטח ומספרת לאבא מה קרה לי במשך היום. אבא היה בא, קורא, מחבק ומנשק ורושם על המשטח סיפורים על אנשים שפגש ועל דברים מוזרים שכאילו קרו לו ותמיד הוסיף סיפור קטן מצחיק. ימימה, הצליחה ללמוד רק את הבסיס של השפה הזו, כי היא נעזרה בה רק כשקצרה רוחה. בדרך כלל הבנו שתינו אחת את השניה גם בלי הסיוע הזה. היא אהבה אותי ואני אהבתי אותה כפי שרק ילד יכול לאהוב. ימימה לא הייתה נשואה ולא היו לה ילדים, היא הייתה לי לאם ואני שימשתי לה פיצוי על הילדים שלא היו לה. כשהייתי בת עשר שנים פרצה בכפר מגפה של מחלת ילדים קשה וגם אני חליתי. ימימה לא משה מיצועי, היא פרשה לעצמה מצע לידי ושכבה עליו בלילה כדי להשגיח עלי. כאשר התחלתי להתאושש חלתה ימימה באותה מחלת ילדים. אבא הביא אישה מְרַפאה, שטיפלה בה במסירות, אך ימימה לא התאוששה ופעם שניה בחיי איבדתי אֵם ובאשמתי, כך לפחות חשבתי. לא יכולתי להפסיק לבכות ואבא לא ידע את נפשו מצער עלי ועל אובדנה של ימימה.
בחלוף חודש מיום מותה של ימימה הביא אבא משרתת חדשה, היא עסקה בעיקר בעבודות הבית, ניקתה, בישלה, כיבסה. אני התכנסתי בעצמי ולא נוצר בינינו קשר. היא ניסתה לגשת אלי והראתה לי חיבה, אבל אני התמרדתי נגדה והפגנתי עוינות ברורה כלפיה. אבא, בחכמתו וברגישותו הרבה, הבין לרוחי והניח לי עד שיום אחד, בתסכולי הרב העפתי את סל הכביסה הנקיה והתפלשתי בחול. המשרתת רצה לשדה וקראה לאבא. כשראיתי את אבא ברחתי מפניו, הוא רדף אחרי השיג אותי, לקחני בזרועותיו ואימצני אל ליבו. הוא הניח לי לבכות בזרועותיו שעה ארוכה ואחר-כך ניגש למשטח העפר ורשם: "נעימה שלי, רשמי את מצוקותיך ויוקל לך, כשאחזור מהעבודה נוכל לשוחח" הוא הוסיף: "האם תהיי בסדר עד שאחזור?" ואני רשמתי: "כן, אבא".
רשימת מצוקות: כולם שומעים ומדברים רק אני לא, אין לי אימא היא מתה באשמתי, גם ימימה מתה באשמתי, אני מחבבת את חמוטל המשרתת החדשה, אבל אני אציק לה עד שתברח כי אחרת גם היא תמות. אני כל-כך לבד כל היום. עד שאתה, אבא, חוזר מהשדה, עצוב לי מאד. אני מאד אוהבת אותך אז אולי גם אתה תמות בגללי. למה אסור לי לאהוב מישהו?
זו הייתה הרשימה שאבא מצא על משטח העפר כשחזר מן העבודה. הוא ניגש אלי, לקח את ידי והוליך אותי אל המשטח, הוא רשם: "את מרשה לי לדבר עם חמוטל על הרשימה שלך?" רשמתי: "לא יודעת, אני צריכה לחשוב". "בסדר" רשם אבא, "בואי נאכל ארוחת ערב ואחר-כך נדבר, את מסכימה?" "כן" רשמתי. נכנסנו הביתה, חמוטל חיכתה לנו בפנים מודאגות מאד, ראיתי שאבא אומר לה משהו, היא חייכה והלכה להביא את האוכל.
אבא לקח אותי ואת חמוטל אל משטח השיחות שלנו מיד אחרי שסיימנו את הארוחה. הוא רשם: "נעימה התאזרי רגע בסבלנות, אני רוצה להסביר לחמוטל מה זה" הנהנתי בהסכמה. ראיתי שאבא מסביר וחמוטל עושה תנועות של פליאה, מחייכת ואומרת משהו לאבא. אבא רשם מה היא אומרת: "לא יאומן, לא יאומן, האם תוכלו ללמדני את שפתכם?" אבא הביט בי ורשם: "את מסכימה ילדתי?" הייתי כבר עייפה מאד, עייפה מלהתנגד ורשמתי: "אני מסכימה, אבל עכשיו אני רוצה לישון", אבא אמר לחמוטל מה אמרתי ולקח אותי על ידיו למצע שלי. נרדמתי מיד וישנתי שינה עמוקה עד הבוקר.
חמוטל למדה את הכתב מהר מאד, היא הייתה חכמה וטובה. ברגע שיכולנו להידבר בינינו הכל נעשה יותר קל. חמוטל זכרה את רשימת המצוקות שלי והייתה מרבה לדבר על-כך ולהקשיב לי. הייתי עונה לכל שאלה שרשמה לי ורושמת לה מה אני מרגישה. היא שכנעה אותי לאט ובחכמה שמותם של אנשים אינו יכול בשום אופן להתרחש בגלל קשר איתי או בגלל שאהבתי אותם. כל הזמן היא הייתה רושמת ומספרת לי כמה אני יפה, כמה אני חכמה וכמה אני חזקה. בחברתה של חמוטל התחזק בטחוני העצמי. היא לימדה אותי לבשל, לארוג, לרקום, להיות עצמאית ולהסתדר למרות חירשותי ואילמותי. בזכותה התחלתי לצאת מהבית לבדי, לטייל, להביט לאנשים בעיניים ולנסות להעביר להם את מחשבותיי. יותר מפעם אחת הצלחתי להעביר מחשבות והרביתי להתאמן בכך.
כשמלאו לי שש עשרה שנים שוחחה איתי חמוטל והסבירה לי שעליה לעבור אל משפחה אחרת הזקוקה לשירותיה היא רשמה על משטח החול: "אני בוטחת בך, אני בוטחת בכישורייך, באומץ לבך, בחכמתך ואני אמשיך ואתפלל להצלחתך יום יום, אם תתרכזי היטב אולי תצליחי לשמוע את תפילותיי", הסתכלתי בה וחייכתי. לא היה לי פשוט להיפרד ממנה, אבל ידעתי שכך צריך להיות, אני כבר בוגרת דיי בשביל לעמוד על רגלי בכוחות עצמי.
באותה שנה, כשאבא יצא אליכם כדי להשתתף בחג הגז, הוא צירף אותי אליו. הוא חשב שעלי להתרגל לחברת אנשים, להתרגל לחיים כפי שהם מבלי שיגנו עלי. מהר מאד גיליתי בחור אחד, מכל האנשים שהיו שם, שיודע להסתכל ישר בעיניים ולהבין ומאז אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי, כן אשכול, אהבתי אותך במבט מהרגע הראשון. אחרי שהגעת אלינו ואבא נענה לך כשביקשת את ידי, נדמה היה לי שמפה ואילך אדע רק אושר.
יום אחד, שלח אותי אבא לחלקת הגזר ושני סלים בידי, הייתי אמורה לעקור גזרים לחתוך את עליהם, למלא את שני הסלים ולהביאם הביתה, העבודה הזו העסיקה אותי זמן רב. כשסיימתי יצאתי בדרכי הביתה כשאני עמוסה בשני הסלים הכבדים. צעדתי לאיטי ומידי פעם נשאתי מבטי בכיוון הבית, פתאום ראיתי עשן סמיך ושחור עולה מאותו כיוון. עצרתי, הנחתי את הסלים והתכוונתי לרוץ הביתה, הנחתי שאבא כבר חזר מן השדה והוא מחכה לי שם, אבל חשתי שמישהו תופס בשמלתי ואינו נותן לי לזוז. הרגשתי שאבא מסמן לי לברוח. תמיד ידעתי שיש משמעות לסימנים המוזרים, שאני רואה או חשה לפעמים, משמעות שאותה הייתי מגלה בדרך כלל לאחר מעשה, אבל דאגתי לאבא. שוב ניסיתי לרוץ ושוב חזרה התחושה שמישהו עוצר אותי ושוב הרגשתי את אבא מסמן לי לברוח והפעם ביתר תוקף. הסתרתי את הסלים בין הקוצים ורצתי במהירות בדרך העוקפת את הכפר. ידעתי שיש מקום בצד הדרך הזאת, שבו יש מין מחילה, שכל הפתח שלה מכוסה קוצים ודרדרים. רצתי אליה ובמהירות פילסתי לי דרך בתוך הקוצים, התיישבתי שם כשכולי רועדת, שרוטה ופצועה. חיכיתי עד שירד הלילה והתגנבתי אל ביתו של יועזר, אביו של חובב. בבית זה ביקרתי עם אבי כמה פעמים והכרתי את הבית ואת יושביו. נכנסתי לאט לאט אל תוך הבית, הגעתי אל מצעו של יועזר ונגעתי בו בזהירות, הוא נאנח, הסתובב והמשיך לישון, נגעתי בו שוב והוא עשה בידו תנועה כמי שמגרש זבוב, בפעם השלישית הוא התעורר ותפס בידי, היה ליל ירח מלא ואורו חדר דרך החלון. יועזר הביט בי בבהלה, אבל קם בשקט והוביל אותי החוצה. מאחורי הבית היה קרפיף מלא קש ותבן לחיות הבית, הוא פינה שם מקום וסימן לי לשבת אחר-כך עשה תנועה שלא הבנתיה ועזבני. הוא חזר כעבור זמן קצר ובידיו מצע של נצרים, אוכל ומים. קמתי ממקומי והוא פרש את המצע, סימן לי לשבת ושם על ידי את האוכל והמים. אחר-כך ליטף את ראשי וראיתי שהוא בוכה, הבנתי שמשהו נורא קרה בביתי והתחלתי לחשוש לחייו של אבא. יועזר ערם את הקש והתבן סביבי כך שאי אפשר היה לראותני מבחוץ והלך. שתיתי ובכיתי, אכלתי ובכיתי, הייתי מבוהלת, מבולבלת ועייפה עד מוות ונרדמתי. אימא של חובב העירה אותי, הייתה כבר שעה מאוחרת של בוקר ומסביב היה רִיק מוזר. לא ראיתי איש; לא בחצר ולא בבית. נכנסנו הביתה והאישה הנפלאה הזאת עזרה לי להתרחץ, מַשחָה את שריטותי ופצעי במִשחה מרגיעה, הביאה לי בגדים נקיים ואחר-כך סימנה לי לשבת על המרבד הפרוש על הרצפה, היא ישבה על-ידי, משכה אותי אל חיקה ושעה ארוכה ליטפה את ראשי ובכתה. הבנתי שאבא אבד לי ולא יכולתי לבכות, הרגשתי מאובנת. לקראת הצהרים חזרתי למסתור שלי ואימא של חובב סידרה שוב את הקש והתבן כך שלא יראוני. היא השאירה לי מים ואוכל ושמה על-ידי צרור, היא סימנה לי לא לפתוח אותו. ישבתי במסתור משמימה, עטופת יגון ומפוחדת. מבעד אניצי הקש ראיתי כל פעם מישהו אחר מבני המשפחה חוזר מעבודת יומו. הבחנתי שכולם עצובים ומודאגים. שוב נמנמתי. יועזר העיר אותי, השעה הייתה כבר שעת לילה כל בני הבית ישנו, הוא סימן לי לקום, לקחת את הצרור ולצאת אליו. הוא הראה לי בידו שעלי ללכת אחריו.
דרך ארוכה הלכנו, שמתי לב שזו הדרך בה הייתי הולכת עם אבא לבמה בשילה, ההליכה בדרך הזאת עם אבא הייתה תמיד משעשעת ולקח לנו לפחות יומיים להגיע לשם, הפעם, עם יועזר, צעדנו בחשיכה ללא הפסקה ובמהירות ועם שחר הגענו לביתו של עזריהו, שם כבר חיכו לנו. את עזריהו הכרתי היטב כי הוא הִרבה לבקר אצלנו וגם הכיר במעט את שפתנו המיוחדת. אשתו של עזריהו הכינה מראש ארוחה גדולה. כשנכנסנו חיבקני עזריהו חיבוק אמיץ וראיתי שאין הוא יכול לעצור את הדמעות ובכל זאת לא הצלחתי לבכות. אחרי שאכלנו יצא יועזר בדרכו חזרה ועזריהו הוציאני החוצה ורשם על הקרקע: "נעימה מסכנה שלי, אביך מת". רשמתי: "אני יודעת" ורק אז פרצתי בבכי, כאילו רק הסימנים הברורים, הסימנים שלי ושל אבא, יכלו לפרוץ את הקיפאון שלתוכו צללתי.
חייתי אצל עזריהו כשלושים יום, הוא ישב איתי "שבעה" על אבא ואחר כך הקדיש לי את כל שעות הפנאי שלו, אפילו את ילדו הקטן הזניח. לימדתי אותו את שפת הסימנים שלי ושל אבא בצורה יסודית וכפי שראית, אשכול אהובי, הוא שולט בשפה עד כדי כך שהוא הצליח ללמד גם אותך.
לעזריהו יש כמה בתים קטנים, בשילה, הם אמנם מוזנחים, אבל מאפשרים קורת גג והוא מעמיד אותם לשרוּת אנשים הנזקקים לעזרה. לאחד מהבתים האלה הוא הביא אותי ומאז אני גרה בו. אינני יוצאת ממנו כמעט אף פעם, עזריהו דואג שלא יחסר לי כלום. מדי פעם כשכבר יורדת החשיכה הוא בא ומוציא אותי לטיול. הוא רושם לי מדי פעם, שעלי ללכת איתו לטיול כדי שלא אשכח איך הולכים. אנשים כמוהו יכולים להחזיר תקווה אפילו למי ששוכב על ערש דווי, לי הוא החזיר את הרצון לחיות ואת התקווה שעוד אזכה לראותך. היום, אחרי שהלכת, נזכרתי ופתחתי לראשונה את הצרור, שנתנה לי אימא של חובב, מצאתי שם שני מקלות מגולפים יפהפיים שאבא הכין כהפתעה בשבילי והשאיר אותם אצל יועזר. הם מיועדים לרישום על הקרקע. אני מתרגשת מהמחשבה שזו בעצם מתנת החתונה שאבא השאיר לי ולך, אנחנו נשתמש רק בהם כשנדבר בינינו וככה נזכור תמיד את אבא שלי.

פרק י'
שבתי מביתו של עזריהו שמח וטוב לב, היה ברור לי שאיש לא ראני בדרך ועזריהו כבר הכין לנו הכל. הוא מצא אפילו עגלה רתומה לצמד פרדות וכבר למחרת בלילה יכולנו לצאת לדרך. הייתי נרגש מאד. כשנכנסתי נשקתי לנעימה וניגשתי מיד לשולחן השיחות כדי לספר לה את החדשות, מצאתי שולחן מלא בסיפורה של נעימה. רציתי לקרוא כשאני מרגיש אותה צמודה אלי אבל נעימה הניעה בראשה: "לא" ורשמה באחת הפינות שנותרו פנויות: "קרא אשכול, אחר-כך נשוחח", היא התקפלה על מצע השינה שלנו ואני עמדתי וקראתי. עמדתי בגבי אליה כך שיכולתי לבכות, הייתי מזועזע מאד ונשארתי לעמוד כך גם כאשר סיימתי. הרגשתי שאני צריך לעכל את הסיפור הנורא לפני שאוכל לפנות אליה. נעימה חשה את מבוכתי, ניגשה אלי בשקט ונצמדה אל גבי, פניתי אליה ולחשתי נעימה, נעימה שלי, ידעתי שהיא איננה שומעת אבל הדיבור פרץ ממני, היא הבחינה שאמרתי משהו והגישה לי את אחד מהמקלות המגולפים, נטלתי אותו ביד רועדת, פניתי אל השולחן אך לא הייתי מסוגל למחוק את הרשום בו. נעימה מחקה הכל בכף ידה ורשמה: "הסיפור שלי רשום עכשיו בלבך ודי לי בכך" רשמתי: "אני אוהב אותך ולא אתן שיפגעו בך שוב". נעימה רשמה: "בוא נשתה קצת מים ונאכל אחר-כך תספר לי מה עומד בפנינו". זה היה צד באופייה של נעימה, שרק עכשיו גיליתי אותו, היא הייתה מעשית, מין מעשיות מרגיעה, גם כשאתה נסער מאד. שתִינו ואכלנו, אחר-כך סיפרתי לה מה הן התכניות. כשהיא קראה שעומדת לרשותנו עגלה רתומה לפרדות היא מחאה כפים בשמחה, רשמתי: "את מתנהגת כמו ילדה" וצחקתי, היא רשמה: "מותר לי להיות עוד קצת ילדה". התחלנו לארוז את מעט המטלטלים שהיו לנו ואחר-כך התפנינו שוב לאהבה. הפעם הייתה לנו הרגשה שהפכנו לגוף אחד, לנשמה אחת.
למחרת בלילה הגיעה העגלה ועצרה במרחק של כמה בתים מאתנו. לקחנו את צרורותינו, עלינו על העגלה ויצאנו בדרך אל החיים החדשים המצפים לנו.

חלק שני

פרק י"א

יצאנו משילה ופנינו מזרחה, העגלה הִטלטלה בדרך הלילית, כשירח עגול ומלא מאיר את הנוף המדברי באור רך, חשנו את צביטת הצינה המדברית והתעטפנו שנינו יחד בגלימה חמימה שנתן לנו העגלון. עם בוקר הגענו לאחת ממעברות הירדן ועברנו דרכה אל המחוזות המזרחיים של הירדן. משם הדרמנו עד שהגענו לעיר בֶּצֶר. ידיד של עזריהו קיבל את פנינו ואירח אותנו בביתו. בערב הגיעו כמה מרועי הסביבה אל הבית. הם לנו בבצר ובבוקר יצאנו איתם אל אזור המאהל שלהם, שניצב בראש גבעה קטנה.

אזור בצר, בדומה לאזור בית הורי, הוא אזור מדבר והצמחים פזורים בו בדלילות על פני כל השטח, עליהם קטנים וצבעם ירוק אפרפר, אבל כל רועה צאן יודע, שהכבשים יודעות לבור להן, מתוך הצמחייה הזאת, את הצמחים המתאימים כמזון בשבילן. הקיץ שחון ובמשך החורף יש מעט מאד גשם באזור, אך לצמחים האלה, המעט הזה מספיק כדי לשרוד. יושבי המאהל סיפרו לנו על כמה שנות בצורת תכופות, שבהן לא ירד גשם כלל, כך שאפילו הצמחים האלה נעלמו והם נאלצו לנדוד צפונה למקומות פחות שחונים, אבל, הם אמרו, שבשנה רגילה הם נוטים בקיץ את אוהליהם, על ראש הגבעה הזאת או גבעה סמוכה לה, כי כך האהלים מאוּוררים יותר. בחורף, הם משנים את מקומם ונוטים את אוהליהם החורפיים, העשויים מיריעות שאינן מעבירות מים, בתחתית המדרון של הגבעה. הם מחפשים בדרך כלל נקיקים וקפלי קרקע המצמצמים את פגיעתן של הרוחות החזקות. עמדנו ללמוד על בשרנו כמה חשוב, שהמאהל יהיה במרחק סביר מערוצי מים זורמים לצורך הגנה משטפונות.
עוד בהיותי ילד ידעתי, שהצמחייה הדלילה במדבר מספקת מזון לעדר, ידעתי כיצד להשתמש בטל לאיסוף מים, שמתי לב כיצד נעזרים צמחי המדבר בַּטַּל, סודות רבים, השמורים אצל מי שרגיל לחיים במדבר היו ידועים לי ולא היה לי ספק שהניסיון, שקניתי לי בבית אבי, יביא לי תועלת כאן במקום החדש.
נעימה ואני נטינו אוהל קיצי, וכפי שלימדו אותנו הרועים, דאגנו שפתחו יפנה למזרח, אל השמש העולה בבוקר. את יריעות האוהל קנה לנו עזריהו בשילה, אך נעימה התכוונה לטוות יריעות טובות מאלה במשך הזמן, בינתיים היא ארגנה את האוהל ואת כל הדרוש ואני התחלתי לעבוד כשכיר יום אצל אחד הרועים. כשחזרתי מיום העבודה הראשון כבר מצאתי "משטח שיחות" מאורגן יפה ומסודר ועליו רשום: "ברוך השב לאוהל אהבתנו, בתוך האוהל מחכים לך אהבה ומזון" נכנסתי לאוהל כשאני צוחק ושמח. על כרית רקומה, יפָה מאד, ישבה נעימה מחייכת ומסמנת לי על פינה בה ניצב כד חרס מלא מים ועל ידו קערת חרס. התרחצתי, נטלתי ידי וישבתי על כרית סמוכה לשל נעימה, נשקנו זה לזו, אכלנו, שתינו וניגשנו אל משטח השיחות שם סיפרה לי נעימה, שבמשך שהותה הממושכת בבית המסתור בשילה היא רקמה וארגה הרבה מאד "וכעת" רשמה: "אנחנו נהנה מכל מה שהכנתי אז" סיפרתי לה על אנשים חדשים שהכרתי, על להט השמש בחוץ ובסוף רשמתי: "רק בעיית הגעגועים אליך נותרה ללא פתרון". כשנעשה חשוך לא יכולנו להמשיך בשיחה וגם היינו עייפים מאד, ניגשנו לפינת השינה והתכסינו בשמיכות צמר, שהשאילו לנו שכנינו, שכן במדבר עצמת החום ביום אינה מלמדת על הלילה להפך, הלילה במדבר צונן מאד. נעימה הבטיחה לי, עוד כשהיינו ליד משטח השיחות, שתוך זמן קצר היא תעשה לנו שמיכות משלנו.
תוך ימים ספורים לקחה נעימה את הפלך והחלה לטוות חוטים משער עיזים וגמלים. כשנערמו חוטים רבים בפינה בה עבדה, היא לקחה נוּל וארגה את החוטים באריגה צפופה. היא יצרה פיסות אריג בשביל היריעות לאוהל החורף. מדי יום, בשובי מן המרעה, ראיתי אותה מסיימת שלב נוסף בתהליך הכנת פסי האריג לאוהל. ראיתי בהתפעלות כיצד היא תופרת ומחברת את פסי האריג ליריעות. כשסיימה את כל עבודות הטוויה, האריגה והתפירה היה האוהל מוכן להקמה. בימי הסתו כשהחורף התקרב, ירדתי למדרון, מצאתי קפל קרקע גדול למדי, תקעתי שם תשעה עמודים מעץ, סידרתי אותם בשלוש שורות, וכפי שראיתי אצל שכני, תקעתי שלושה עמודים גבוהים וחזקים בשורה האמצעית. בשורה הקדמית ובשורה האחורית תקעתי עמודים קטנים ודקים יותר. מתחנו יחד את יריעת הגג, שממנה השתרכו שתי יריעות צדדיות, אחת מהן ירדה בשיפוע והייתה צמודה לאגף, שנקרא בפי שכנינו: אגף הגברים, היריעה השניה ירדה בשיפוע מוארך יותר שיצר אגף גדול יותר, אגף זה נקרא בפי שכנינו: אגף הנשים. לימים כשראיתי את נעימה מאכסנת שם כלי בישול, מצרכי מזון ודברים הנחוצים לשמירת האוהל נקי ומוגן הבנתי את יתרון הגודל של אגף הנשים. את היריעה הקדמית חיברנו אל הגג בעזרת סיכות עץ כך שבימים יבשים וחמים של החורף אפשר היה להוריד אותה והאוהל היה מתאוורר מחד ונראה מזמין כל עובר אורח שנטה להתארח אצלנו מאידך. נהגנו לתלות את היריעה הזאת שוב ולסגור אותה כשראינו שמתקרבים גשם או סופה. היריעה אטמה את האוהל ושמרה עלינו מפני הקור, הרוח והגשם, ששטף אותנו לעתים רחוקות.
הקדמתי את המאוחר וסיפרתי על החורף, שבשלב זה עדיין לא הגיע, אשוב כעת ואספר דבר דבור על אופניו.
חודש אחרי שהגענו סיפרה לי נעימה, שהיא חושבת שהיא הרה ללדת. אי אפשר לתאר במילים את ההתרגשות והשמחה שאחזו בי. כשנרגעתי מן ההתרגשות הראשונה רשמתי לנעימה את שאלתי: "מי יעזור לך? מי ייעץ לך? איך נסתדר?" נעימה צחקה ורשמה: "יש לי כאן כבר כמה ידידות, אנחנו משוחחות בידיים, בהבעות פנים ובכל דרך אפשרית, לפעמים זה מאד מצחיק ודווקא משום כך הן אוהבות לבוא אלי. הצחוק נעים לכולנו ומחזק בינינו את הקשר. אחת מידידותי החדשות היא מילדת ואתה יכול להיות שקט".
אחרי שנולדו לנו דוד ואחריו ער, היינו עסוקים בחיזוק הקן המשפחתי שלנו. אלו היו שנים בהן כל דאגה או מועקה הייתה קשורה רק בילדינו בבריאותם, בחינוכם ובכלכלתם. אפילו כשנדדנו צפונה, בשנת הבצורת הנוראה, היה דוד עיקר דאגתנו וכשנעימה ילדה את ער, תוך כדי הנדודים ההם, הפך גם הוא מקור לדאגה גדולה. חיינו סבבו סביב הילדים והצאן.
אחרי דוד וער נולדה לנו בתנו היפה תרצה, שדמותה כדמות אימהּ. לבקשתי, קראנו לתינוק שנולד אחריה, חובב, רציתי שיהיה מישהו שאני אוהב, שאוכל לקרוא לו בשם חברי הטוב מימי הילדות.
באותו זמן כבר היה לי עדר קטן משלי ונעימה כבר הספיקה לעבד חלקה קטנה של ירקות ליד האוהל. את המים מהבאר הרחוקה הבאתי אני, אבל האחראית לשימוש הנכון בהם, הייתה נעימה. מים לשתיה ומים לרחצת הגוף, ששימשו אחר-כך לניקיון. מה שנשאר מהם היה מיועד להשקיית גינתה הקטנה של נעימה. אפשר לומר, שבמשך שנים זרמו חיינו על מי מנוחות.
כשמלאו לדוד שמונה שנים התחלתי לצרף אותו אלי למרעה והוא למד מהי כבשה ומהו עדר תוך כדי משחק. הוא היה ילד חולמני וראיתיו כמה פעמים הולך אחרי אחד הרועים שהיטיב לנגן בחליל. ביקשתי את המנגן ללמד את דוד כיצד יוצרים חליל וכיצד מנגנים בו, המנגן נענה בשמחה ומאז היה דוד מבלה כל רגע פנוי ביצירת חלילים ובאימוני נגינה. תוך זמן קצר הוא שלט בחליל והחל מיצר, בעזרת סכין חדה שקיבל מן הרועה, חלילים מצמחי הקנה היבשים והחלולים שבערוץ הואדי. ראיתי אותו מרכיב צמד חלילים זהים בצורתם ובאורכם, שאותם עשה מצמח הקנה. בכל אחד הוא ניקב ששה חורים ועיצב בהם פיות ובתוכן לשוניות. כאשר ניגן בכלי הזה שמעתי צליל עשיר כאילו מספר כלים מנגנים בעת ובעונה אחת. דוד הסביר לי, שאת גובה הצליל קובע אורך הלשונית בַּפִּיָה. בזאת בעלת הצליל הגבוה, אמר, הלשונית קצת יותר ארוכה מאשר בפיה בעלת הצליל הנמוך כך נוצר הבדל בגובה הצלילים בשני החלילים וכשנושפים בשתי הפיות יחדיו והאצבעות נעות על הנקבים בשני החלילים נדמה שמספר כלים מנגנים בעת ובעונה אחת. פעם ניגשתי להסתכל בדוד בשעה שישב ליד הרועה ועשה לעצמו חליל. ראיתי שהוא קבע את אורך הכלי לפי אמת ידו של הרועה המנגן ואת אורך הפיה הוא מדד לפי הזרת. את הנקבים הוא חורר במרחקים שווים לפי חוט מדוּד שנתן לו הרועה. את מרחק הנקב האחרון מהקצה התחתון של הכלי הוא מדד לפי כף ידו של הרועה, הוא מדד משרש כף היד עד האצבעות. את מקומות החיבור והקשירה בין חלקיו של כל חליל ובין שני החלילים הוא חיזק בדונג שנתן לו הרועה. הדונג, כפי שהסביר לי, מייצב את הכלי ומונע את תזוזת חלקיו. דוד והרועה המנגן בילו שעות אושר רבות יחדיו ואני נהניתי מאד מנגינתו המופלאה של בני. נעימה, שראתה עד כמה קשור דוד לחליל, הכינה סלילי בד רקומים וקלועים, ותפרה אותם יחדיו למין שקית בדמות תלי של חצים, היא הוסיפה לו רצועה יפהפייה כדי שדוד יוכל לתלות את התלי, כשהחליל בתוכו, על שכמו ולשאתו עמו תמיד.
כעבור קצת יותר משנה הצטרף גם ער למרעה. שמחתי לראות כמה הוא אוהב את הכבשים, כמה הוא מבין ללבן, כמה הוא חרוץ וחזק.
מה שציער אותי באותם ימים היו היחסים המתוחים בין דוד לער. יכולתי רק לקוות, שאהבתם זה לזה תגבר בסופו של דבר על המתח ביניהם. המריבות, שהיו אלימות למדי, לא פסקו במשך היום ונאלצתי לתת לכל אחד מהם תפקיד שהרחיק אותו מאחיו.
יום אחד גילה דוד נחש צפע מפותל סביב עצמו ליד אבן גדולה בשדה. הוא קפא על מקומו, כפי שלימדתי אותו, ולא זז עד שראה את ער מתקרב למקום, דוד הרים את ידו לאט וסימן הזהרה לער, אבל ער לעג לו והמשיך להתקרב מבלי שיבחין בנחש, שהזדקף והתכונן להקשה, דוד, שהבחין בכך, שלח ידו במהירות ותפס את הנחש בשורש ראשו כך שהלוע שלו נשאר פתוח. הנחש התפתל בכוח וער המבוהל רץ כל עוד נפשו בו וקרא לי, רצתי אל דוד, שתפיסתו בשורש ראש הנחש הלכה ונחלשה, לקחתי ממנו את הנחש בתפיסת שרש הראש, כפי שעשה הוא עצמו והשלכתי אותו הרחק מאתנו, ראינו אותו מתפתל לדרכו ואז תפסתי את שני בני, חיבקתי אותם והודיתי לאלוהים על הצלתם. ער לחש לי בדמעות: "גם לדוד צריך להגיד תודה ואני רוצה לבקש ממנו סליחה" דוד צחק ואמר: "עוד מעט נהיה ידידים-הה?" וער אמר: "הלוואי". נדמה לי שזה היה הרגע בו תפסו שניהם כמה אהבה מוסווית בקנאה שיצרה מריבות ביניהם.
כששבנו לאוהל מצאנו את נעימה עומדת בחוץ ופניה מודאגות מאד. כשראתה אותנו פנתה מיד אל משטח השיחות ושאלה אותי: "מה קרה היום לבנים?" לא הייתי מופתע, זו לא הייתה פעם ראשונה שנעימה ידעה משהו שהתרחש אצל ילדיה מבלי שראתה אותם.
את דוד לימדתי לקרוא עוד לפני שהחל לצאת עמי למרעה וגם על שפת הסמלים של נעימה הוא השתלט במהירות. הנחתי שהצורך שלו למצוא קשר ממשי איתה עומד מאחרי תפיסתו המהירה. ער, בניגוד לזריזותו במרעה, היה איטי בלימוד הקריאה ואת שפתה של נעימה התקשה מאד להבין. אחרי אירוע הנחש מצאתי אותם פעמים רבות לומדים ביחד כשדוד מחפש דרכים לקדם את ער, הוא היה מלמד מוכשר ממני וער החל מתקדם במהירות יחסית בזכותו. יותר מששמחתי על התקדמותו של ער שמחתי על מרקם היחסים החדש בין בנינו ונעימה רשמה לי: "ראה איך מרגע אחד של סכנה צמחה אהבה".

פרק י"ב
מידי פעם נהגתי ללכת לעיר בּצר, שם מכרתי את צמר הכבשים או את חלבן והייתי קונה מצרכים למשפחה. באותו יום הייתי מבקש מאחד הרועים שבמאהל לדאוג גם לעדר שלי ודוד וער היו יוצאים איתו למרעה. נהגתי לנצל את שהותי שם והייתי ניגש אל ידידו של עזריהו. הוא היה מספר לי על עזריהו ועל משפחתי, אשר הותרתי מאחרי, ואני הייתי מוסר לו ידיעות על משפחתנו. איש זה היה הקשר היחיד בינינו לבין עֲבָרֵנו, בינינו לבין משפחתנו.
ביום חורף בהיר אחד הגעתי, כהרגלי לעיר בצר. מכרתי את הסחורה שהייתה לי ועוד לפני שהספקתי לחשוב על מה שנעימה ביקשה שאקנה, נתקלה עיני באדם, שנראה לי מוכר מימי עברי הרחוקים. לא הצלחתי לזהות מיהו לכן הסתלקתי משם מיד והלכתי אל בית ידידו של עזריהו. היה ברור לי שהאיש הזה איננו מתושביה הקבועים של בצר, שאת רובם הכרתי במשך השנים. אנשים זרים היו מגיעים מידי פעם לבצר, רובם היו אנשים, שהרגו מישהו בשגגה ובאו לבצר למצוא הגנה מנקמת דם של קרובי ההרוג, כי בצר הייתה אחת משש ערי המקלט, שבהן שהו אנשים כאלה עד למשפטם. שש הערים האלה היו חלק מ-48 ערי הלוויים, כך שזקני עיר המקלט היו בדרך כלל כוהנים ולוויים המכירים היטב את תורתנו ואת חוקיה. הנוהג חייב את הרוצח להוכיח, בזמן משפטו אצל זקני העיר, שהרג בשגגה, אם הצליח בכך ניתנה לו האפשרות להמשיך ולהתגורר בעיר ובסביבותיה, עצם הגלות לעיר מקלט כבר נחשבה עונש מספיק לגבי ההורג בשגגה. איש לא יכול היה לפגוע באדם כזה כל זמן ששהה בתחומי העיר. עם מותו של הכהן הגדול יכול היה לשוב למקומו כי מאותו רגע אסור היה לקרובי ההרוג לפגוע בו.
אם לא הצליח הרוצח להוכיח חפותו, הוא היה נשלח להישפט בפני בית דין.
כשהגעתי לביתו של 'הידיד', כפי שכינינו אותו נעימה ואני, הוא הכניסני הביתה ולחש: "היה זהיר", לשאלתי: "מה קרה?" סיפר לי בלחש, שאחד מחבורתו של בכר האפרתי נמצא בעיר כיון שרצח אדם. הוא נמלט לבצר ועדיין לא נשפט על ידי הזקנים. "עזריהו חושד" אמר לי "שהאיש נשלח על ידי בכר האפרתי במסווה של רוצח כדי לחפש אחריכם". "אבל מאין יודע בכר האפרתי עלינו?" שאלתי, "הרי עברו כל כך הרבה שנים, איזה עניין יש לו לחפש אחרינו כעת?" "עזריהו חושד שנודע לבכר האפרתי על נישואיכם" אמר לי 'הידיד' "וכפי שאתה יודע אתם 'גואלים' בקרבה ראשונה של נחלת יהוא, שהוא הפכהּ לנחלתו במרמה וכנראה ברצח". "ברצח?" תמהתי "כן" ענה לי 'הידיד' "עזריהו חושב שבכר וחבורתו הם ששרפו את נחלת יהוא וגרמו למותו, הם ולא המדיינים, כפי שסברתם אתם מיד לאחר האסון". סיפרתי ל'ידיד' על האדם שראיתי בשוק ואמרתי לו: "אינני יודע מי זה, אבל אני בטוח שראיתי אותו פעם, אני מנסה ומנסה להיזכר היכן ומתי ראיתיו ואינני מצליח, יחד עם זאת ברגע שקלטתי את דמותו הרגשתי אימה וברחתי אליך, ממש ברחתי".
נשארתי בביתו של ה'ידיד' והוא יצא לשוק וקנה את כל המצרכים, שציוותה עלי נעימה לקנות. כשחזר הציע שאחכה עד רדת החשיכה ורק אז אצא מן העיר בדרכי אל המאהל שלנו. כך עשיתי, כשהחשיך היום יצאתי בדרכי הביתה, טפטוף קל של גשם ליווני כל הדרך וממש לפני שהגעתי אל המדרון, בו נטינו את אוהלי החורף שלנו, הפך הטפטוף לגשם זלעפות. הגעתי לאוהל רטוב מכף רגל ועד ראש ורועד מקור ומצאתי את נעימה מחכה לי, יושבת ליד המדורה הקטנה והמחממת, כשהיא ערה ודואגת. נטלתי את המקל המגולף ורשמתי על קרקע האוהל: "אני בסדר, אחליף את בגדי ואתפנה לספר לך מדוע הגעתי מאוחר כל-כך". נעימה אימצה את עיניה וקראה את אשר כתבתי לאור המדורה, היא נטלה את המקל שלה ורשמה: "אני מבוהלת מאד, יש לי הרגשה שמשהו רע עומד לקרות לנו". הייתה לנעימה סיבה לפחד מנבואות הלב שלה, היא ידעה שיש בהן משהו אמיתי וגם אני, כמוה, ידעתי זאת. עוד לפני שהחלפתי את בגדי שמעתי רעש אדיר של מים, שבא מכיוון הואדי. רשמתי לנעימה במהירות: "שיטפון בואדי" והיא רשמה: "אני מרגישה אותו בכל גופי".
ויתרתי על החלפת הבגדים ויצאתי לבדוק מה עם העדר. כל הכבשים והטליים רבצו תחת היריעה המיוחדת, שהוספנו לאוהל בשבילן. בדקתי ומצאתי, שהיתדות של היריעה ושל כל האוהל חוזקו כהלכה והיתרים נמתחו וחוזקו גם הם. הבנים לא שכחו לנקות את תעלת הניקוז, שחפרנו במרחק מה משולי האוהל, והמים זרמו בה ללא הפרעה, אל הואדי. גם התעלה המיוחדת שחפרנו כדי שתקלוט את המים הניגרים מיריעות האוהל נוקתה וכך נמנע החשש שהמים יכנסו פנימה, לתוך האוהל. ילדי, דוד וער ראו שמזג האוויר סגרירי והכינו ובדקו הכל. הרוח הפכה לסופה, אך האוהל ניצב איתן. הרגשתי גאווה רבה על היותי אב לבנים כאלה. שבתי לאוהל, הסרתי את בגדי הנוטפים מים ויבשתי את גופי בפיסת הבד שהגישה לי נעימה. כשסיימתי ללבוש את בגדי היבשים ניגשתי אל הילדים הישנים. הנשיקות שהרעפתי על דוד וער כמעט העירו אותם ונעימה משכה אותי מהם בכעס ורשמה על הקרקע: "הם עבדו כל-כך קשה, הנח להם לישון" חייכתי אליה והיא, כרגיל, התרצתה והשיבה לי חיוך גדול ומבין.
חששתי להירדם, חשבתי שבמזג אויר כזה עלי לשמור על ערנות אבל כבלי השינה היו חזקים ממני אחרי היום הארוך והמתיש שעבר עלי. בחלומי עבר לפני שוב האיש המפחיד, המוּכָּר, שראיתי בבצר. הרגשתי שהוא רודף אחרי, ואני בורח ממנו, רץ במהירות הגדולה ביותר שיכולתי ובכל זאת נשאר באותו מקום והאיש מתקרב ומתקרב אלי ובידו מנצנצת חרב ארוכה, נשימתי נעצרה הרגשתי כבר את הבל פיו על מצחי וידו עברה בשערי שוב ושוב. התעוררתי בבעתה, נעימה ליטפה את שערי והבל פיה חימם את מצחי. כשנרגעה נשימתי, אספה נעימה את ראשי אל חיקה וכך, כשמנגינת לבה האוהב של נעימה באזני, שבתי ונרדמתי.
הבוקר קידם את פני כולנו בשמים צחים מענן. השיטפון, כפי שהופיע בפתאומיות כך גם נעלם ולא היה עוד. תוך ימים כוסו אדמת הואדי וקירותיו בירק, זמן לא רב אחר-כך הופיעו פרחים בגווני צהוב, אדום, כחול, סגול מרהיבים, הם פרחו גם בואדי וגם בסביבותיו. לזמן קצר מאד כאילו נעלם המדבר. נדמה היה שהמאהל לבש חג הייתה שמחה בטבע ושמחה בלב אנשי המאהל.
אין כמו שמחה להשכיח צרות. נעימה ואני, כמו כולם, היינו נרגשים מן השינוי הנפלא בטבע ושכחנו את דאגות ליל השיטפון.

פרק י"ג
באחד הבקרים הירוקים, הפורחים, ביקש ממני דוד לשחרר אותו מתפקידיו, הוא אמר לי: "אבא אני מוכרח לנגן את מה שאני רואה מסביב", הבנתי ללבו והתרתי לו לטייל בסביבה ולנגן. הוא יצא לואדי ויכולנו לשמוע מרחוק את צלילי חלילו הנפלא, שקירות הואדי ענו להם בהד. עבר זמן עד שהבחנתי שנדמו הצלילים. דאגה גדולה אחזתני, רצתי לואדי ולא מצאתי את דוד. חזרתי למרעה, גם שם לא מצאתיו. ער רץ למאהל והזעיק עזרה. אני וכל אנשי המאהל חיפשנו ותרנו אחרי דוד אך הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אחר הצהרים החלה רוח מנשבת, גששי המאהל ניסו לאתר ריח או קול. לפתע שמעתי חליל מילל, הלכתי בעקבות הקול ומצאתי את חלילו של דוד מונח על אבן והרוח מיללת בו, מיללת ומיללת. דויד, צרחתי, ויד – ויד – ויד, ענה ההד והילד איננו.
הרועה המנגן מצא את התלי, שתפרה נעימה לחליל, במרחק רב מן החליל עצמו. התלי הרקום והיפה היה מגואל כולו בדם.
באוהלנו נאספו המקוננות וקינתן הציפה את המאהל כולו. נעימה ישבה בוהה בחלל, חובקת בחיקה את שני ילדינו הקטנים, תרצה בת השש וחובב בן הארבע, ער לא הוציא הגה מפיו כל ימי "השבעה" ואני, אנא אני בא? הלוא באשמתי אבד דוד.
כשתמו ימי "השבעה" קמה נעימה, אחזה בידי ובידו של ער והובילה אותנו אל "משטח השיחות". היא רשמה: "אינכם אשמים, אני אוהבת אתכם ונצטרך עכשיו ללמוד לחיות למרות הכאב". ער התעמק בכתוב עד שהצליח לפענחו ואז פרץ בבכי מר, נעימה אספה אותו אל חיקה ובכתה עמו. אני ישבתי ליד "המשטח" וטמנתי ראשי בידי. לבסוף רשמתי: "אינני מבין איך את יכולה לסלוח לי", נעימה הגיבה מיד ורשמה במהירות: "אין לי על מה לסלוח, יש דברים שאינם בשליטתך. ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך". ער, ילדי, שעדיין לא מלאו לו עשר שנים, ניגש אלי ואמר: "אבא, אנחנו צריכים להוציא את הצאן למרעה" הסתכלתי בו כלא מאמין, איך בגר הילד הזה תוך שבוע ימים?
בזכותו של ער חזרתי לשגרת הימים, בזכותה של נעימה חזרו החיים באוהלנו לזרום. את התלי של דוד, שכובס ונוקה היטב על ידי נעימה, תלינו על יריעת האוהל, מול הכניסה ואת חלילו הנחנו על אבן בחוץ חשוף לרוח. נעימה הייתה מסתכלת בנו בעיניים מצועפות כאשר הבחינה שאנחנו מקשיבים לנגינת הרוח בחליל. תרצה וחובב שאלו על דוד שוב ושוב ואני חזרתי ואמרתי להם שהוא לא ישוב, אבל הוא איתנו כל הזמן כי אנחנו זוכרים אותו.
כשנאלצתי ללכת לבצר, הייתי מסיים שם את ענייני מהר ככל האפשר וחוזר למאהל, ידעתי שעד שובי ער וגם נעימה אינם יכולים להירגע לכן לא ניגשתי אל 'הידיד', ולא העברתי דרכו לעזריהו את הידיעה על מה שקרה לנו.
מידי פעם כשעֵר ואני יצאנו למרעה, היינו פוגשים את הרועה המנגן, ראינו אותו עוסק בעבודת יומו אך לא שמענו אותו מנגן. שתיקת החליל שלו נמשכה כבר כמה חודשים. יום אחד ניגשתי אליו ושאלתיו למה חדל לנגן, הוא שתק זמן מה ואחר-כך אמר: "אינני יכול לנגן בלי דוד". אמרתי לו שאני חושב, שלוּ דוד היה יודע על-כך, זה היה מצער אותו מאד. הרועה המנגן עמד מולי וראיתי שעיניו מוצפות דמעות, הוא דיבר בקושי ואמר בבכי: "אני מרגיש כל-כך אשם, בעטיי הוא ביקש לנגן את שהוא רואה בימים בהם הואדי הוריק ופרח. אני הצעתי לו לעשות זאת. אני לא מתכוון להרפות מחיפושי אחרי מי שהרג אותו, נדרתי נדר שלא אנגן עד שלא אמצא את האשם". דבריו של "הרועה" ניערו אותי מאיזה קיפאון, שאחז בי מאז אובדנו של דוד, ונזכרתי באיש המוּכר והמאיים שראיתי בשילה, נזכרתי פתאום איפה ראיתיו ונחרדתי מאד, הוא היה אחד מן החבורה של בכר האפרתי, שישבה עמו בבית כאשר עקבתי אחריהם. אמרתי ל"רועה": "הייתי רוצה מאד שתשוב ותנגן וגם אני כמוך מרגיש צורך דחוף למצוא את האדם שפגע בדוד".
בערב, לאחר שתרצה וחובב שכבו לישון, עמדנו, נעימה אני וער ליד משטח השיחות. סיפרתי לנעימה על השיחה עם הרועה המנגן והתייעצנו כיצד עלינו לפעול, ער עקב בהתעניינות רבה אחר השיחה. נעימה ביקשה ממנו לא להתרחק ממני במרעה או מהאוהל בשובנו משם. ער, שכבר קרא את הכתב המיוחד של נעימה לאט אבל בלי קושי, ביקש שאכתוב שהוא מבטיח לאימא לקיים את בקשתה. נעימה רשמה שהיא אינה מסירה את עיניה מן הקטנים אפילו לרגע במשך היום. רשמתי שיש בדעתי להתייעץ עם הרועה המנגן על האפשרויות העומדות בפנינו בחיפושינו אחר הרוצח. נעימה חששה שנֵחשף לצרות נוספות אם נתחיל לחפש. רשמתי שלדעתי אנחנו בצרות אם לא נחפש ונעימה, אחרי רגע של הרהור, הסכימה איתי. ער אמר: "אבא, תיזהר, אני מפחד מאד", רשמתי את דבריו לנעימה והיא ליטפה אותו ורשמה: "אין לנו ברירה, ער יקירי". החלטנו שאדבר עם "הרועה" ונראה מה נוכל לעשות. דאגנו למחות את כל שרשמנו ממשטח השיחות, כי שמנו לב שתרצה עקבה כנראה בשקט אחרי דוד וער כשלמדו יחדיו והיא כבר מפענחת את הכתב הזה די בקלות.
אותו לילה אף אחד מאתנו לא ישן כהלכה, העצבות והפחד אפפו את אוהלנו.
בבוקר, בדרכנו למרעה, פגשנו את "הרועה", הלכנו כברת דרך יחדיו ושוחחנו. סיפרתי לו על השיחה עם נעימה ועל מה שהחלטנו והוא אמר לי: "גם אני חשבתי ששנינו צריכים לשתף פעולה, אולי באמת טובים השנים מן האחד, אבל כדאי שהדברים יישארו בינינו" ער אמר מיד: "אני לא אספר לאף אחד, אתם לא צריכים לדאוג". קבענו להיפגש מיד כשתרד החשכה, ליד עץ השיטה הסלילנית, הניצב מעל הואדי.

כשהגעתי עם חשכה לעץ השיטה כבר חיכה לי "הרועה". השבעתי אותו שהדברים שעליהם אספר לו יישארו ביני לבינו, הוא נשבע באלוהים ובכל היקר לו שכך יהיה. סיפרתי לו בקיצור על מה שקרה לנעימה ולנחלת אביה, סיפרתי לו על האיום של בכר האפרתי ועל האדם שראיתי בשילה. "הרועה", כדרך הרועים, הקשיב בשתיקה ולא שאל מאומה עד שסיימתי את סיפורי. משסיימתי המהם בינו לבין עצמו תוך שהוא מכה בקצה מטהו המעוקל באדמה בקצב קבוע ומהרהר. שתקתי וחיכיתי לתגובתו, כעבור זמן שנראה לי כנצח אמר: "צריך לחקור בשילה ואתה אינך יכול לעשות זאת. אני חושב שאני האיש, שצריך עכשיו לבדוק את הדברים". "פירוש הדבר הוא להכניס גם אותך למעגל הסכנה" אמרתי, "אין זה נראה לי, הייתי רוצה מאד למצוא דרך לפעול מבלי לסכן אותך", "הרועה" טפח על שכמי ואמר: "מכאן ואילך, אין זה תלוי בך, אני מתכוון לפעול בדרכי ויש לי יתרון עליך, איש מן המעורבים בפרשה הזאת איננו מכיר אותי", נאלצתי להסכים עמו. סיכמנו, שאם יעלה בידו למצוא משהו, ולו הקטן ביותר, שיוכל להוליך אותנו לפענוח הפרשה הזאת, הוא יודיעני. אמרתי לו: "אם דוד אכן נרצח, נקמת דמו חלה עלי, לא עליך, זכור זאת ואל תפעל בפזיזות".
בתום השיחה הזאת פנינו איש לאוהלו ומכאן ואילך העמדנו פנים שאין בינינו קשר מלבד ענייני עבודה ומרעה, כפי שהיה תמיד.
יום אחד, כשיצאנו ער ואני למרעה, שמנו לב ש"הרועה" לא הגיע ועדרו צורף לעדר של בנו הגדול. חששתי לשאול את הבן היכן אביו למרות ששאלה זו בערה בפי.
כעבור שבוע שב "הרועה", נפגשנו בדרך למרעה והוא לחש: "עם חשכה ליד השיטה", הנהנתי והמשכנו איש לדרכו.
הגעתי אל עץ השיטה עם רדת החשיכה וחיכיתי ל"רועה", בינתיים הסתכלתי סביבי. שמתי לב שיש שביל עזים שעולה מן הואדי ומגיע כמעט עד העץ שתחתיו אני יושב. אמרתי לעצמי שעלי לבדוק לאן בדיוק מוביל שביל זה. עוד אני מהרהר בכך ו"הרועה" הגיע. הוא אמר לי: "אל תשאל אותי מאין אני יודע את מה שאני עומד לספר לך, רק תקשיב. בצדק חששת שהאיש שראית בבצר הוא שליח של בכר האפרתי, הוא גורש מן העיר כיון שלא הצליח להוכיח חפותו, הוא הועבר לבית הדין ואיני יודע מה עלה בגורלו, אך הוא הספיק, כנראה עוד לפני גירושו, להעביר לבכר ידיעות עליכם, ידיעות שידיד שלכם שחי בבצר, חשף אותן בתמימותו. הידיד הזה הוא משבט לוי כידוע לך, התרשמתי שהוא יודע עליכם כמעט הכל. התיידדתי איתו ושמתי אזני כאפרכסת. במשך השבוע התברר לי שהוא מאוּים על ידי אדם בשם אדר. הבנתי שהוא מכיר את אדר מאז נולד, מדבריו התברר לי, שכבר בילדותו היה אדר פגע רע. ידידכם מפחד ממנו פחד מוות, לכן לא תוכלו להיעזר בו. אדר נמצא בבצר, ידידכם הראה לי אותו בסתר. אם אני מבין נכון, גם מאדר עליכם להיזהר". התחלחלתי כולי ואמרתי לו: "אדר הוא, הוא בכר האפרתי ואם הוא בבצר עלינו לחשוב מהר מה לעשות, אין ספק שאנחנו בסכנה גדולה". הרועה קם מיד ואמר לי: "עוד הערב צריך להעביר את האוהל שלכם למרכז המאהל. מספיק שאוֹמָר שאתם בסכנה והדבר יֵעשה, אל תדאג, איש לא ישאל מה ולמה, פשוט ישימו עין עליכם ויגנו ככל שניתן.
תוך זמן קצר הגיעו ידידינו מן המאהל והעבירו את האוהל למרכז המאהל. נעימה ואני המשכנו עוד זמן מה להעביר אליו את כל הציוד שלנו. את העדר השארנו בינתיים במכלאה הקבועה. הרגענו את הילדים המבוהלים וכשהתכוננו לשינה שמנו לב שהגששים צופים ממקומות שונים במאהל על האוהל שלנו. "הרועה" אמר לי שכך יִמָשכו הדברים עד שנדע מה המצב.
היינו מבוהלים ויחד עם זאת ידענו שרבים הם ידידינו ושהם מוכנים לעשות הרבה מאד כדי לעזור לנו ולשמור עלינו. שנינו זכרנו את התקופה בה היה רק אדם אחד שיכול היה לעזור ושנינו התגעגענו אליו.

פרק י"ד

שוב חיינו בצל האיום והפעם איימה הסכנה לא רק עלינו אלא גם על ילדינו וכבר היה ברור לשנינו, שדוד נפל קורבן למלכודת,שהניח לנו בכר האפרתי. הבנו שהוא נחוש בדעתו להשמיד את משפחתנו. היציאה למרעה הפכה מסוכנת, ההליכה לבאר הפכה מסוכנת. אמנם ידענו שרועי המאהל כולו שומרים עלינו, אבל מי יודע אילו מזימות זומם בכר. מפני ערמומיותו פחדנו, מפני רשעותו הנוראה פחדנו.
למרות חששותיי החלטתי יום אחד לגשת ולבדוק את שביל העזים שראיתי כאשר ישבתי תחת עץ השיטה וחיכיתי ל"רועה", ביקשתי מאחד הרועים, שהיה ידיד לי, שישגיח על העדר שלי ועל ער עד שאחזור, ער התחנן לפני שלא אלך לבדי, אמרתי לו שאחזור מהר וביקשתי ממנו להיצמד לידידי עד שאשוב.
הגעתי אל עץ השיטה והפעם, באור יום, ראיתי את השביל בבירור, המוצא שלו היה בתחתית הואדי, הוא נמשך בעליה מזרחה עד סמוך לעץ השיטה ושם הייתה פניה שלו ימינה, ירדתי לשם וצעדתי בנתיב של השביל. מן הפניה הוא נמשך צמוד למדרגת קרקע בקיר הואדי. היה לי ברור, שאם עומד מישהו מעל הואדי אין הוא יכול לראות אותי מתקדם בקטע זה של השביל. צעדתי בזהירות, כשאני נתמך בקיר ובסלעים המשויפים מסחף, לאורך הנתיב שהותווה שם. ההליכה בשביל בקטע זה הייתה מפחידה ולמרות שהיה מוצל וקריר שם הזעתי מאד, שמתי לב שאני צועד בעליה כשלפתע נתקלה רגלי באבן, איבדתי את שיווי המשקל ואילו לא תפסתי בידי ענף של צלף, שצמח מתוך קיר הואדי, הייתי צונח כמו האבן מטה מטה, ייצבתי את עצמי ושמעתי את האבן מידרדרת ברעם עמום, תוך שהיא מְדָרְדֶרֶת עימה אבנים רבות עד תחתית הואדי, עמדתי נשען אל קיר הואדי כשליבי הולם ואני מתנשם ומתנשף כולי, ידי נשרטו ומלאו קוצים מעוקלים, שקשה לשלוף אותם, בכל זאת המשכתי, הגעתי כמעט עד פסגת הקיר ומשם פניתי שוב ימינה וירדתי בנתיב השביל אל תחתיתו של הואדי, במרחק ניכר מהמקום בו יצאתי לדרך. מן המקום בו עמדתי כעת יכולתי לראות את השביל נמתח במקביל לתחתית הואדי ישר ישר עד המקום בו הואדי התעקל. היה קיץ, הואדי היה יבש, היו בו גוונים של צהוב אדמדם ואפור. מחגיגת הפריחה והירק, שהייתה בואדי ביום שדוד נעלם, לא נותר מאומה. הצעידה בשביל הבהירה לי איך ניתן להעלם מן הואדי בצורה מוחלטת כל-כך כפי שנעלם דוד והחלטתי שעלי לספר לרועה המנגן על מסלולו של השביל הזה. חששתי שמישהו יכול לצעוד בואדי ולהגיע למאהל בדרך זו, מבלי שיבחינו בכך.
כשחזרתי למרעה מצאתי את ער כשהוא על סף הבכי והרועה, ששמר עליו ועל העדר, סיפר לי, שהוא היה מתוח ומבוהל מהרגע שנעלמתי מעיניו. חיבקתי את ער וביקשתי את סליחתו. ער הפך לילד מפוחד וחסר שקט וזה הכאיב לי מאד.
כשסיפרתי לרועה המנגן על השביל בואדי הוא שאל אותי: "איך הלכת שם?" והוסיף: "לא רבים אצלנו מעיזים לעבור בחלק השביל הצמוד לקיר הואדי, זה ממש מסוכן" עניתי לו, שאם אני הצלחתי ללכת שם הלוך וחזור, הסכנה היא שגם אנשים אחרים יוכלו לעשות זאת ואולי כדאי להציב שמירה גם ליד עץ השיטה, "הרועה" הסכים איתי.
הימים חלפו וכבר הרגשנו ריח של סתיו, במאהל החלו כבר ההכנות לקראת התזוזה אל המדרון של הואדי לקראת החורף. הנשים ישבו בפתחי האוהלים ובדקו את היריעות של אוהלי החורף. גם נעימה עשתה זאת, כפי שהמשיכה בשגרת הימים בכלל, אך החיוך הנפלא שלה כבה ועיניה הירוקות הנפלאות נראו לאות ואדומות מן הבכי שבכתה בלילות. עצב רב נמסך בחיינו והכל התנהל בכבדות, שלא הכרנוה לפני שאיבדנו את דוד שלנו.
לילה אחד התעוררנו, יחד עם כל אנשי המאהל, לשמע זעקת אימה, שהגיעה מכיוון עץ השיטה. כולנו רצנו לשם ומצאנו את הגשש ששמר שם כשצווארו משוסף והוא גוסס, הוא הצביע לכיוון המאהל ועצם את עיניו. רצתי כל עוד נפשי בי חזרה אל אוהלנו, הגששים השיגוני והגיעו לאוהל לפנָי שניים מהם אחזו בי ולא איפשרו לי לגשת. התפתלתי בידיהם בפראות, צרחתי והצלחתי להשתחרר מידיהם. נעימה הייתה מוטלת על קרקע האוהל כשחרב ארוכה נעוצה בגבה ומתחתיה שכב ער ללא תנועה, עיניו פקוחות לרווחה ומבען אימה ומוות. החרב, שננעצה בנעימה בכוח, חלפה דרך גופה ופילחה את ליבו של ער. ראיתי את ידה של נעימה נעה על קרקע האוהל ספוגת הדם. כרעתי על ברכי, אספתי בזהירות את ראשה אל חיקי וקראתי את שכתבה: "ער ניסה להצילני ולא הצלחתי לגונן עליו. שמור על הקטנים." הרגשתי איך כל גופה מתרופף ואז שמעתי שוב את החליל מילל בצליל עשיר ונפלא. מילל, מילל, מילל, מילל ברוח. דוד מנגן לאורחיו אי שם בעולמות המופלאים אליהם הגיעו.

אפילוג
תושבי המאהל תפסו את אדר, הוא בכר האפרתי, ועשו בו שפטים עד שנפח נשמתו.
תרצה שלי, שדמותה כדמות נעימה, איבדה את קולה מרוב אימה וחובב, בן זקוניי הקטן, צמוד אלי כל היום. אין הוא משחק, איננו צוחק. בשביל הקטנים האלה אני ממשיך לחיות. למענם אני מקווה להתגבר. עלי לשמור עליהם, כך ציוותה עלי נעימה.
אבי ואֶחָי עומדים להגיע יחד עם עזריהו. אני יודע, שזקני העיר שילה נאספו והחליטו, שנחלת יהוא שלי היא, אבל נחלה זו מקוללת בעיני, אינני רוצה בה, כמעט כל היקר לי נלקח ממני בגללה.
דויד וער בני הראשונים, אשר אהבתי – אייכם? נעימה האילמת, אישתי המופלאה, שעיניה וידיה הביאו לכולנו צרי ומרפא ונוחם, למה עזבתיני? באילו עולמות נדה עכשיו נפשך הקורנת, אשר ידעה כל-כך הרבה כאב בעולם הזה? איך אוכל למצוא נחמה ואתם לא איתי?
את סיפורכם, שהוא סיפורי, סיפרתי כאן כדי לנסות ולמצוא מרגוע מן הכאב והבכי.

נורית שושני