חלומות שנפצתי (פרק 7)

"לאן זה?" שאל אביה של איב כאשר היא יצאה מן הבית ודהרה לעבר סוף הרחוב. איב לא טרחה לענות לאביה, היא משכה בכתפיה והמשיכה לרוץ. לא היה אכפת לה שאביה צועק שתחזור. לא היה אכפת לה שהולי מסתכלת עליה מאחור בבלבול ושאמה מנסה להרגיע את אביה ומקבלת ממנו צעקות ומכות בתמורה. לבסוף היא הגיעה לבית. היא לקחה נשימה עמוקה ופתחה את הדלת.
אישה כבת עשרים לבושה בכותנת לילה ונראית כאילו העירו אותה מן השינה פתחה לאיב את הדלת.
"אפשר לדעת את מי את מחפשת?" שאלה הבחורה בקול קר ובמבט משועמם וישנוני.
"את זואי, בבקשה" אמרה איב, ובפעם הראשונה הרגישה ביישנות.
"את זיינה? ממתי מישהו בא לבקר אותה? מי את?" שאלה הבחורה בהפתעה.
"האמ… היא אמרה לי שאני יכולה לבוא אם אני רוצה. אז באתי, תדעי לך שהיא מאד נחמדה."
אמרה איב במבוכה.
"זיינה?! נחמדה? אני מרחמת עליך. איך היא סדרה אותך? מה הפעם? מסכנה, אבל תכנסי, אני אשמור שתצאי מפה בשלום…" אמרה הבחורה ונתנה לאיב להיכנס.
"מאיפה את מכירה אותה כל כך?" שאלה איב בחוצפה.
"כאילו דא, אני אחותה הגדולה, ולמזלי אני שונה ממנה." אמרה הבחורה ולטפה את שערה הארוך והבלונדיני.
איב משכה בכתפיה אבל נכנסה לבית. לא לקח לה הרבה זמן להבין איפה נמצא חדרה של זואי.
היו בבית רק שלושה חדרים, וסלון קטן שלידו עמד מטבח קטן ומוזנח. שני החדרים הראשונים היו חשוכים, והשלישי מואר. חוץ מזה, על הדלת של השלישי היה תלוי שלט קטן ועליו כתוב את השם זואי.
איב נשמה עמוק ופתחה את הדלת. לעיניה נגלה חדר שונה לגמרי מן ההסלון והמטבח המוזנחים והאפלים שראתה לפני רגע. החדר היה מואר, ולא רק בגלל האור. הקירות היו צבועים בצבע ורד חלש, בצד נח שולחן כתיבה קטן בצבע לבן עם שתי מחברות בצבע כחול עליו ומנורה. על המיטה הקטנה אבל החמודה ישבו כמה בובות פרווה מתוקות שהוסיפו מתיקות לחדר. לא היה נראה שהוא שייך לנערה בת שש עשרה, אבל כנראה שזואי הייתה מיוחדת, וחוץ מזה, היא לא אהבה שאנשים שופטים אותה, היא אהבה לעשות מה שהיא רוצה, אז אין טעם שתטיפו לה על מראה חדרה.
"ידעתי שתבואי," קפצה איב למשמע קולה של זואי, שבקע ממתחת לשמיכה, במיטה. זואי הציצה מבעד לשמיכה, ואז יצאה מן המיטה.
"באתי להגיד לך שאני מצטערת על אתמול, זה הכול." אמרה איב בלי לחשוב פעמיים. זואי נראתה מאוכזבת.
"הא, טוב, אז אני סולחת. היה נעים לראות אותך…" אמרה זואי, לא מנסה להסתיר את האכזבה שנשמעה בקולה. איב, למרות שלא התכוונה ללכת בכלל, התקדמה לעבר הדלת וכבר הייתה מוכנה להגיד לאחותה של זואי שלום וללכת, עד שהיא תפסה את עצמה והסתובבה חזרה אל זואי. היא עשתה מספיק טעויות, ועכשיו היא חייבת לעצור ולהתחיל להיות הגיונית.
"אני רוצה לספר לך את הסיפור שלי. אחרי זה את תספרי לי את שלך," אמרה במהירות איב כדי לצאת מן המצב המביך בו הייתה שרויה. זואי משכה בכתפיה אבל חייכה. שתיהן התיישבו על המיטה ואיב התחילה לספר לזואי על החיים שלה. היא התחילה עם אביה, כי ידעה שאת העלבון עם החבורה תשמור לסוף.
"הפעם הראשונה שראיתי את אבא שותה הייתה לפני שלוש וחצי שנים, כשהייתי בת שתיים עשרה וחצי.
זה היה יום רביעי. ישבתי על הספה בשעמום וראיתי טלוויזיה. היה מרתון חוזר של הסדרה שאני הכי שונאת, ובאותו היום גם רבתי עם לורן, החברה שלי,
אז גם לא היה לי מצב רוח בלי שום קשר לטלוויזיה.
לפתע הבחנתי באבי יורד במדרגות מן חדרו ויוצא בחשאי מן הבית. למזלי, הוא לא ראה אותי. בגלל ששעמם אותי והייתי סקרנית לדעת לאן אבא הולך בכזאת חשאיות, החלטתי לעקוב אחריו. ובאמת, פתחתי את דלת הבית בזהירות ועקבתי אחרי אבי, שלא הבחין בשום דבר.
כעבור עשר דקות הגענו למועדון שלא נראה לי מוכר, ואבא נכנס אליו. אז נכנסתי גם אני. מולי התגלה מראה מרתיע ומפחיד. היו שם המון אנשים מגודלים וגבוהים, חלקם עם שרירים וחלקם בלי. חלק הצטופפו סביב הבר הגדול ששכן בצד המועדון, וכולם צעקו על המוכר שם שיכין להם משקה כלשהו.
חלק רקדו עם כל מיני בחורות, וחלק ישבו על הספה וצפו במשחק כדורגל שהתקיים על טלוויזיה קטנה ומוזנחת. אבל מה שהיה משותף לכולם היה שכולם נראו שיכורים מאד. התאפקתי שלא לפלוט קריאת הפתעה. לא הייתי מנחשת בחיים שאבי הולך לבר ולמועדונים ושותה ורוקד עם בחורות שהוא לא מכיר…
החזרתי את תשומת ליבי לאבי, שבנתיים נגש לאחד האנשים שישבו ליד הבר ולחש לו משהו. לפתע הוציא האיש בלי להגיד כלום כמה שטרות מכיסו ונתן לאבי טפיחה על השכם. אבי חייך והוציא גם הוא כמה שטרות. לא האמנתי. היו אלו דמי הכיס שהולי אחותי שאז הייתה בת עשר קבלה מן אמא השבוע, אחרי שחסכה שש מאות שקל בשביל לקנות לעצמה אייפוד. את השטרות שאבי החזיק הייתה צריכה הולי בשביל לקנות אייפוד, ועכשיו היא לא תוכל. עכשיו עמדו דמעות בעיני, אבל התאפקתי והמשכתי להביט באבי. בנתיים צעדו אבי והאיש שאיתו דיבר מקודם לעבר רחבה בצד עם הרבה אנשים, ומיד התפנה להם שביל בו יוכלו ללכת, ולי נגלה שולחן גדול מלא באנשים עם בירה לידם ששחקו אחד עם השני. כנראה פוקר או משהו דומה. נראה היה שהם מהמרים, ושאף אחד לא מרוצה מן התוצאות.
אבי והאיש התיישבו באמצע השולחן, כנראה כדי לעורר תשומת לב. הם התחילו לשחק, המשחק ערך בערך חצי שעה. לבסוף אבי נצח. הוא פנה לקחת את כל הכסף ולברך את האיש ששחק איתו לשלום, אבל האיש עצר אותו. הוא נראה כועס במיוחד. לא ממש הצלחתי לראות משהו, כי הכול קרה מהר מדי. פתאום עפו לעברי מליוני חתיכות זכוכית קטנות וחדות, פתאום ראיתי את אבא על הרצפה, פניו מלאות דם והוא מנפנף בידיו בחוסר אונים, ואת האיש הגדול מעליו, מאגרף את אגרופיו. כל שאר האנשים שעד עכשיו היו עסוקים בעניינם במועדון רחוק מן אבי ומן האיש הגדול, הצטופפו עכשיו סביב אבי והאיש ונסו לראות מה כל המהומה. כעבור חמש דקות של שקט שמעתי בכי וצעקות רמות, הכול נהיה סביבי חשוך והדבר היחיד שזכרתי לפני שאבדתי את ההכרה היה קולות של משטרה ושל אמבולנס, ואנשים רבים שהצטופפו סביבי.
התעוררתי בחדר לבן, בבית החולים. כנראה שחתיכות הזכוכית פגעו בפני, ומיד אחרי שמצאו אותי במועדון לקחו אותי לבית החולים. אבל הכאב בפנים ובכל הגוף לא הפריע לי, הלב כאב לי. פחדתי מן תגובתו של אבי על זה שעקבתי אחריו, פחדתי לראות אותו בכלל, פחדתי לשלומו.
את אבא ראיתי כשחזרתי הבייתה. הוא עדיין לא התאושש, ידו נשברה וצלקת ארוכה נחרטה על רגלו הימנית. הוא לא כעס, הוא נראה מודאג ומאוכזב, ולדעתי זה היה גרוע יותר מכל דבר אחר. הוא שתק במשך שבוע, ואז כולנו שכחנו מהכול והמשכנו הלאה, אבל הוא כמובן לא הפסיק ללכת לבר למרות המקרה ההוא. עד היום תוכלי לראות על רגלו הימנית צלקת ארוכה. הוא ספג את הכאב, הוא התגבר, אבל הוא עשה טעות שלדעתי כבר היה עדיף שלא יתגבר. מאז אותו מקרה, הוא השתנה. אולי הוא שמר את זה בפנים לפני זה, אני לא יודעת ולא אדע לעולם, אבל הוא התחיל ללכת כל יום לבר, ואתחיל להכות אותנו כל הזמן בגלל ההפסדים שלו, וסתם כי רצה לפרוק את כעסיו. הוא הלך בדרך הלא נכונה. בעצם, המקרה כן שנה אותו. הוא הלך לבר כדי לשכוח מן המקרה, בשביל להשכיח הכול. זאת גם הסיבה שהוא הכה אותנו. לא היה לו איפה לפרוק את כעסו, והוא בחר במקום הלא נכון בלי להבין זאת. רק עכשיו אני מבינה את זה בעצמי. במשך הזמן הכאב והכעס הללו חלפו, ואת מקום הכעס והכאב מילא כאב חדש, הכאב שהוא לא היה אבא טוב ואמיתי, כמו כל השאר. הוא לא הקשיב לעצמו, והמשיך לפרוק את כעסיו עלינו וללכת לבר כדי להשכיח הכול. הוא חשב שזה עושה לו טוב, הוא התמכר. הוא כבר לא היה עצמו, מאותו היום בבר. אולי עוד לפני זה, אין לדעת. הוא לא ידע איך לטפל בעצמו, ולא היה מתאים לו שיקרה לו כזה דבר. לא נראה לי שאי פעם הוא יודע שטעה." סיימה איב לספר על הפעם הראשונה והאחרונה שהיא ראתה את אביה בבר, ועל היום שבו הכול השתנה בחייה. היא המשיכה לספר על איך פתאום כדי למלא את החלק הריק וחסר החיים שנוצר בתוכה בגלל התנהגותו של אביה, היא התחילה לצאת עם חבורה אחת קצת מופרעת מבית הספר שלה. היא התחברה איתם, היא חשבה שהם במאת חברים שלה ושעכשיו היא תהיה שמחה. אבל היא הרגישה מזויפת. החבורה עשתה מעשים שלא היו מתאימים לאיב, היא לא רצתה להיות כמוהם אבל לא הודתה בכך.
"את צריכה לעזוב אותם." אמרה לבסוף זואי אחרי שאיב סיימה לספר על חייה. איב חייכה, היא שמחה שזואי לא נתנה לה ביקורת על זה שהיא הייתה חברה בחבורה פרועה ועשתה טעות גדולה. היא ידעה שזואי צודקת, שוב.
"את צודקת. אעשה זאת כבר היום, אזמין אותם לפגישה מאחורי בית הספר, ואגיד להם שאני עוזבת את החבורה. קצת חבל לי על לורן, היא הייתה חברה טובה בסך הכול." אמרה איב, ונסתה להשמע כאילו לעזוב את החבורה זה הדבר הכי קל בעולם.
"טוב, נדבר מחר, ואז אספר לך גם אני את הסיפור שלי, ואז גם נוכל לדבר בשקט במטבח ולאכול משהו כי אחותי לא תהיה… דרך הגב מצטערת על השיחה עם אחותי, אבין אם לא תרצי לראות אותה שוב." אמרה זואי וחייכה לשלום. איב הנהנה בשקט והתחילה ללכת לכיוון הדלת.
"ועוד משהו, רק שתדעי להבא. אף פעם לא מאוחר להבין שעשית טעות ושצריך לתקן אותה!"