חלומות שנפצתי (פרק 5)

רוברט נכנס לבית. הוא הוריד את כובעו השחור וזרק את המעיל העבה שלו על הספה. הוא התיישב על הספה ונאנח. עבר עליו יום קשה, לפחות לטענתו. הוא היה צריך להלחם על הכסף שלו נגד המוכר בבר, והצליח להשיג רק חצי מהסכום שהיה לו. הוא חזר הבייתה כועס, כמו תמיד. אבל הפעם היה זה כעס שונה. לא היה זה כעס של אי רצון, לא היה זה כעס בגלל ההפסד שלו. היה זה כעס מוזר, חדש. היה זה כעס הנובע מתוך חוסר סיפוק. רוברט הרגיש שהוא מפספס משהו. שהוא ממשיך בחייו אבל שצועד מאחוריו צל שמאיים עליו, צל בלתי נראה שמציק לו. הוא לא ממש יכל להסביר את ההרגשה שלו. הייתה זאת הרגשה של פספוס, חוסר סיפוק. כאילו עשה משהו לא נכון, כאילו פספס נקודה כלשהית. הוא קם מהספה, הטיח אגרוף אחד בקיר ועלה למעלה, ישר אל חדרה של איב.
"בואי הנה," רוברט לחש לאיב. איב צפתה שיכה אותה, שיצעק עליה, אבל קולו היה שונה, והוא לא נגע בה.
"תגידי לי למה אני מרגיש חוסר סיפוק." ציווה רוברט. איב הסתכלה על אביה בבלבול. היא לא הבינה מה הוא רוצה ממנה.
"תגידי לי למה אני מרגיש שפספסתי משהו, עכשיו – או שתצטערי שאת קיימת בכלל." לחש רוברט. הוא לא צעק, אבל קולו נשמע נורא יותר מכשהוא צועק. איב התכווצה בחשש.
"אני לא מבינה מה אתה רוצה," היא לחשה בפחד. "תמצא תשובה בעצמך." היא לחשה בחוצפה, למרות שאי אפשר לשפוט את איב בגלל דיבורה, אחרי שהיא עוברת בחייה דברים שגורמים לה לומר את הדברים החצופים שהיא אומרת.
"תגידי לי עכשיו את התשובה, ילדה טיפשה! את חייבת לדעת! את חייבת לומר לי! זה משגע אותי! אם לא תאמרי לי תשלמי על זה! ילדה חוצפנית! תעזרי לאביך!" שאג רוברט. הוא לא כעס. ממש לא. הוא השתגע בגלל הרגש שאכל אותו. הוא לא יכל לסבול את העובדה שמשהו מציק לו ושולט בו, אז הוא התחיל לא לשלוט בעצמו, ולא היה אפשר לעצור אותו.
"לא אעזוב לך עד שתגידי לי את התשובה! תגידי לי אותה!" צעק שוב רוברט. איב הסתכלה עליו חיוורת. היא ידעה שהוא לא באמת שולט בעצמו עכשיו, אבל לא יכלה להבין אותו ואת מעשיו.
"די! אני לא רוצה לסבול ככה!" צעק רוברט. "אני כועס, ואני אמשיך לכעוס עד שתאמרי לי את התשובה, ילדה חסרת תועלת שכמותך! את לא שייכת למשפחה הזאת!" התחיל רוברט לומר שטויות.
"לא, אבא. אתה לא כועס. אתה חסר אונים, ואתה יכול להתגבר על זה." אמרה איב בחוכמה. רוברט שתק.
"אבא, לא הצלחת להתגבר על הדברים האלו עד עכשיו, גרמת לכולנו לשנוא אותך. עכשיו אתה יכול להתגבר ולהתחיל להתנהג אחרת. אתה יכול לשנות את זה, אבל עד אז, אבא, אתה לא נחשב בשבילי באמת אבא, ואולי גם לא תחשב לעולם. אני לא מצליחה לאהוב אותך, בעיקר אחרי שאתה ממשיך להתנהג ככה ולא לשלוט בעצמך."
איב הוסיפה אחרי שראתה שאביה שותק. אולי תחשבו שהיא הגזימה בדבריה והתחצפה יותר מדי ( אנדריאנה, המשפט הזה מכוון אליך ) אבל אתם לא באמת חוויתם מה שהיא חוותה, ואין לכם באמת את היכולת להזדהות איתה אלא אם כן חוויתם את אותם חוויות שהיא חוותה, או חייתם חיים דומים לשל איב.
רוברט המשיך לשתוק. אבל הפעם, פניו, שהאדימו אחרי המשפט של איב, החווירו, ונראה שדבריה של בתו נגעו בו בצורה כלשהית. דבריה של איב פגעו ישר בנקודה הרגישה של רוברט. בעובדה שהוא לא אבא אמיתי. שהוא מלך חלקית. שהוא לא מתנהג באמת כפי שכל באנדם רגיל מתנהג. דבריה של איב רסקו אותו מבפנים, שוברים לאט לאט את החומה שעטפה אותו. כעבור חמש דקות הוא התעשת, בנה סביבו חומה חדשה, יציבה וטובה יותר, ויצא מהחדר.
רק אחרי שיצא, הבין רוברט למה הוא מרגיש שהוא פספס משהו.

איב נשכבה על מיטתה ועצמה את עיניה. שקט שרר בבית. אביה הסתגר בחדרו וצעק ואיים על כל מי שנסה להכנס לחדרו, הולי התגנבה מחוץ לבית וכנראה הלכה לדין, ואמה ישבה במטבח ותפרה מעיל חדש בשביל בעלה. איב העבירה את ידה על הקיר החשוף, נושמת בכבדות. היא שמעה את העכביש שהתמקם מעל לארונה מכין לעצמו בית חדש מקורים, היא שמעה את הציפורים שכל הזמן מפריעות לה בבוקר מצייצות ומדברות ביניהן מחוץ לחלון, היא שמעה את הזחל הקטן שמצאה הולי לפני שבוע ושמרה אותו בקופסא בחדרה זוחל ואוכל את מה שהולי הביאה לו, היא שמעה את נשימותיו של אביה מהחדר השני. נשמע שהוא מרוכז במשהו מסויים, ושהוא לא רגוע בכלל. היא שמעה את הטיפות זולגות מן הברז בחדר האמבטיה אחרי שאמה התקלחה וכמובן לא טרחה לסגור עד הסוף את המים כי מהרה להכין ארוחה לבעלה או לעשות משהו דומה. היא שמעה את פעימות ליבה פועמות בקצב מהיר. איב הרגישה רגועה, מנותקת מכל חייה הקשים ומחוברת רק לדברים הקטנים ביותר ולבעיות הקטנות ביותר של החיים. היא נשמה עמוק, ופתחה את עיניה. עיניה נחו על הגיטרה שלה. הגיטרה החומה שהיא קבלה ליום ההולדת אחת עשרה לפני חמש שנים. הגיטרה שקבלה עוד בזמן שאביה התנהג רגיל, והלך לבר רק פעם בחודשיים. היא נזכרה בימים הטובים, בימים ההם, כאשר אביה היה לוקח אותה לגן ולאחר מכן לבית הספר, נושק לה לפני שהיא הולכת ואומר שהוא אוהב אותה. הו, כמה פעמים הוא אמר לה פעם שהוא אוהב אותה, אבל גם כל הפעמים האלו לא מספיקות בשביל שתסלח לו על כל מה שעשה לה בשלוש השנים האחרונות. כמה פעמים הוא אמר לה את שלוש המילים הידועות האלו, ועכשיו הכול השתנה, ואי אפשר אפילו להאמין שפעם הם היו בת ואבא רגילים שאהבו אחד את השני ושהייתה להם משפחה ושהם חיו בטוב. היא נאנחה עמוקות וחזרה לחשוב עליה ועל אביה. היא רצתה אבא שינדנד אותה על הנדנדה וילמד אותה לרכב על אופניים, היא רצתה אבא שיעזור לה בשיעורים ויזמין אותה לראות איתו משחק כדורגל למרות שהוא יודע שהיא שונאת כדורגל. היא רצתה אבא שיקח אותה לפארק וישחק איתה ויקשיב לה ויסתכל עליה. היא רצתה אבא שיכין לה עוגת יום הולדת למרותש הוא בכלל לא יודע לבשל, היא רצתה אבא שיעודד אותה כשהיא עצובה ויקנה לה גלידה כשהיא מקבלת מכה. היא רצתה אבא אמיתי, רגיל, שיאהב אותה באמת וישים לב אליה.
היא מעולם לא ספרה למישהו על מה שקורה אצלה לבית. הסיפור שלהם לא יצא מן הבית אף פעם. אף אחד לא יודע שאביה הולך לבר כל יום ושהוא מכה את משפחתו. אף אחד לא יודע על הסבל שלה. הרבה פעמים שאלה את עצמה למה היא לא הולכת למשטרה ומספרת על אביה, או לפחות מספרת לחברה או למישהו. אבל תמיד הייתה מתעלמת וממשיכה לחיות בחייה. כל פעם מחדש היא דחתה את העניין. בתוך תוכה היא ידעה למה. היה זה אבא שלה, אחרי הכול, לא משנה מה הוא עושה או עשה, והיא לא הייתה מסוגלת אפילו לחשוב על זה שהיא תלך למשטרה ותגרום לאבא שלה לסבול יותר ממה שהיא סבלה כל חייה. אחרי הכול, למרות שלא הודתה בזה אף פעם, היא אהבה את אביה, גם אם זאת לא הייתה אהבה גדולה. לפעמים הייתה חולמת על היום בו אביה יבין שהוא עושה טעות, ואז היא לא תצטרך ללכת למשטרה ואף אחד לא יסבול יותר וכולם ישאירו את השלוש השנים הללו מאחור. אבל היא ידעה שזאת פנטזיה שלא תתגשם, כי אביה לעולם לא יבין באמת מה הוא עושה. היו לו שלוש שנים להבין את זה, והוא לא הבין את זה. גם לא עכשיו. היא תהתה אם השיחה שלו איתה אתמול בערב שנתה בו משהו, אבל מיד בטלה את המחשבה הזאת. היא ידעה שהוא לעולם לא ישתנה, ושהיא לא באמת תזכה לחופש עד גיל שמונה עשרה. היא ידעה שהיא יכולה ללכת למשטרה ולסיים את הסבל הזה, אבל המחשבה שהיא תגרום לאבא שלה לסבול, עצרה אותה מלעשות זאת. היא ידעה שזה יציל אותה, ושזה מגיע לאביה, אבל היא פשוט לא יכלה לעשות את זה. הלב שלה לא נתן לה, הוא עצר אותה. אבל הוא לא הסביר לה שיש דרכים אחרות להנצל מהסבל שהיא שרויה בו.

"בואו, הולכים לעשות קצת כיף." צעק דניאל ברגע שכל הרביעיה התאספו ליד ביתו של בריאן. איב הסתכלה על דניאל במבט מבולבל, לורן הסתכלה עליו בשעמום, ובריאן הסתכל עליו בציפייה.
"מה עושים?" שאל בריאן כמו ילד שמחכה שיגידו לו שהיום יש שיעור חופשי.
"הולכים לבית הספר," ענה דניאל בלי להסביר. לורן משכה בכתפיה באדישות, איב הסתכלה על מרססי הצבע שעמדו ליד דניאל בחשש, ובריאן חייך חיוך גדול.
לורן לקחה מרסס אדום אחד, בריאן לקח כחול, דניאל לקח ירוק ואיב, בהיסוס רב, לקחה מרסס סגול קטן. היא הייתה מודעת למעשיה, אבל ידעה שאם תלך היא תאבד את החברים היחידים שלה, ותחשב לפחדנית. היא הרגישה מזוייפת. היא הרגישה לא שייכת לסיטואציה. היא הרגישה שהיא עושה טעות גדולה, אבל היא התעלמה מהמחשבות המטרידות שהתרוצצו בראשה והלכה אחרי חבריה לכיוון בית הספר.
"טוב! סיימנו פה, אני חושב…" צעק בריאן אחרי שהביט אל קירות אולם הספורט ואל הלוקרים שעמדו בצד, מרוססים בצבע. דניאל חייך חיוך מרוצה ולורן גם חייכה בהנאה. רק איב נראתה מודאגת. היא אומנם לא רססה את הקירות ואת הלוקרים בהתלהבות ולא רססה הרבה, אבל היא כן רססה וכן הייתה שותפה לפשע הזה. היא נשמה עמוק, עצמה עיניה, ונסתה לשכנע את עצמה שאף אחד לא יגלה שזאת היא. ובעצם, היא יכולה להמציא תירוץ משכנע ולהתחמק מהעניין, הרי היא מלכת התירוצים. אחרי ששכנעה את עצמה איב שמעשיה הם מעשים רגילים ושלא יקרה כלום, חייכה חיוך קטן והלכה יחד עם חבריה חזרה אל ביתו של בריאן, ומשם חזרה אל ביתה. רק כשהגיעה לביתה, נמחק מפניה של איב החיוך הקטן, והיא הבינה מה גודלה של הטעות שעשתה לפני רגע. ובבהלה רבה, היא נכנסה לחדרה ונסתה להשלים עם העובדה שכרגע השחיתה את בית ספרה ועברה על החוקים. ושהכי גרוע, אין דרך חזרה, והיא לא יכולה לתקן ולשנות את מעשיה.