חלומות שנפצתי (פרק 10) פרק אחרון

~אז ככה, זה הפרק האחרון… בטח לא הבנתם למה כל הסיפור היה בנושא סיפורים אהבה ולא היה רמז של אהבה חוץ מקצת עם דניאל ואיב. וגם זה, רק עלילת משנה קצרה. אז בפרק הזה… תבינו הכול, מה שנקרא :) מקווה שתהנו. דרך הגב, מחר או אפילו היום אני אעלה פרק ראשון בסיפור חדש, יש לי כבר רעיון בראש. אני חושבת שזה לא יהיה בסגנון של הסיפור הזה, זה יהיה בסגנון של הספר "כל הדרכים מובילות אליך" "את חידה לא פתורה, גם לא לעצמך" "היחידה" ועוד… זה כזה נוער וכ'ו… אני מניחה שמור ואנדריאנה ואוליב לא יאהבו את הסגנון של הסיפור החדש. אבל… אין מה לעשות, החיים לא הוגנים XD אבל יש חמישים אחוזים שאני עושה סיפור חדש בסגנון של זה ויש חמישים שלא בסגנון הזה…. נחיה ונראה :O~
~כעבור עשר שנים~
"זואי? מה את עושה פה?" קראה בהפתעה איב כשהבחינה בחברתה הטובה והישנה רצה לקראתה.
"אני גם בבית הספר הזה. או לפחות הייתי." אמרה זואי וחייכה. איב שלבה את זרועה בזרועה של זואי. היא שמחה לראות שוב את זואי. עברה שנה מאז ראתה את חברתה הטובה, מאז שעברה לגור עם בעלה רחוק מן השכונה של איב, הפכה לעובדת סוציאלית וטפלה בכולם חוץ מבחברתה הטובה, שבהחלט הייתה צריכה תרופה והצלה מן השעמום שהייתה שרויה בו. איב לא התחתנה כמו זואי. היא עוד לא מצאה מישהו מתאים. אביה הפסיק ללכת לבר, כי נמאס לו, הוא רצה שינוי. הוא עבר לגור לבד בבית השוכן מרחק של שעה מן הדירה של איב. איב גרה ביחד עם אחותה בדירה אחת. אמם התאבדה לפני חמש שנים, בגלל שלא יכלה לסבול יותר את יחסו של האב. היא כבר לא חשבה על הילדות שלה, על העתיד הצופן לה. כבר נמאס לה. נמאס לכולם. רוברט כבר לא מכה אף אחד. אין לו את מי להכות. לא, הוא לא נעשה אבא נחמד וטוב, הוא עדיין אדיש ומסתגר עם עצמו, אבל הוא לא מאשים אף אחד ולא משתכר. בקרוב ילך לבית אבות, ואז באמת לא יהיה לו סיכוי לעשות משהו חריג. הוא הזדקן, הבין, למד.
"בואי נלך לאכול משהו, אני מתה מרעב." העירה זואי. הן הלכו לאזור האוכל. לפתע הבחינה איב בבחורה צעירה עם שער חום חלק וארוך ושמלה צהובה שדברה עם איש בחליפה שחורה שנראה לה מוכר. הם שתו יין. האיש חייך. איב הכירה את החיוך הזה. פתאום זה הכה בה. היא הסתכלה על דניאל ועל לורן, וכבר לא היה לה אכפת מזואי או מפגישת המחזור. למזלה, הם לא שמו לב שהיא בוהה בהם. דניאל המשיך לחייך. הוא התקרב אל לורן ונשק אותה. איב הניחה שהם זוג. לפתע התקרב אל השניים בחור מגודל עם שער בלונדיני, נשען על שולחן האוכל שעמד ליד ותפח על שכמו של דניאל. הפעם איב זהתה את הבחור מיד. היה זה בריאן. מיד חזרו לה הזכרונות, הכול. לפתע היא הבחינה בבריאן לוחש משהו ללורן, והחיוך נמחק מפניו של דניאל. שלושתם הסתובבו אל איב ונעצו בה את מבטם. מבטם היה קר, הם לא נראו מרוצים. כולם נופפו לה בידם בשקט. הם לא נראו מאושרים לראותה, הם נראו כאילו חיכו שתלך מן האזור. איב הבינה שהפצע הזה בחיים לא יגליד. היא הבינה נחשלה. שלא הכול מושלם. היא נסתה לחזור לזואי, אבל לא ממש הצליחה.
הפגישה עברה בשלום. הכול הלך בסדר, איב לא ראתה יותר את החבורה שהייתה חברה בה בצעירותה. היא טיילה ביחד עם זואי בבית הספר, דברה עם אנשים. כולם התבגרו, חלק הפכו לאנשים מעניינים ביותר. איב אפילו פגשה בחור נחמד והחליפה איתו מספרי טלפון.

~כעבור חמש שנים~
"מאמי!" צעק דילן. איב יצאה מחדרה, לבושה בשמלת כלה לבנה וחיוך רחב שרוי על פניה.
"אני מוכנה," היא לחשה לבעלה לעתיד, שומרת על הרגע המיוחד הזה. הם יצאו מן הבית, הרחובות היו שקטים. זה היה רק הם והשקט. הם הגיעו למקום. לאט לאט הם צעדו לעבר החופה, בעוד כולם מניפים עליהם ממתקים ופרחים. איב התאפקה שלא לבכות. זאת הייתה פעם הראשונה שמישהו הריעה בשבילה, שמישהו באמת אהב אותה והוכיח זאת.
האירוע נגמר מהר. הכוס נשברה לחתיכות, הנשיקה נמשכה שעות והאורחים התנהגו כרגיל, הביאו מתנות, החמיאו, דברו. לקראת סוף האירוע ישבו דילן ואיב ביחד בספסל ליד ושתו יין. לפתע הרגישה איב שהיא צריכה לשירותים. דחוף. היא הרגישה שהיא צריכה להקיא. היא אמרה לדילן שהיא הולכת לשירותים לשנייה ונמלטה משם. היא רצה לעבר השירותים. בסוף לא יצא הקיא. היא הביטה אל הדמות שהשתקפה במראה. בחורה בת שלושים ואחד, בעלת תלתלים ארוכים ושחורים ועיניים כחולות בהירות. סוף סוף היא שמחה. סוף סוף כבדו אותה. היא הרגישה רצויה, אחרי שנים של התבודדות ואי הבנה. האם זה היה שווה את הכול? היא לא הצליחה למצוא תשובה. היא יצאה מן השירותים בסערה. מי היא? ומה היא רוצה? למה היא לא מצליחה להנות מהיום הזה, שאמור להיות היום המאושר בחייה? היא חשבה בתסכול. לבסוף נשמה עמוק, הניחה למחשבות לברוח ממנה וחייכה חיוך גדול. היא התחילה את דרכה חזרה אל בעלה הטרי, עד שלפתע נתקעה במישהו ונפלה. הוא נתן לה את ידה והיא קמה במבוכה. היד הייתה חמה.
"אני מצטער. רציתי רק להגיד לך שאני גאה בך. אני מצטער על השנים בהם לא הייתי אב טוב. אני לא אוכל להשתנות עכשיו, אני לא אוכל לתקן כלום. יש לי פשוט צורך לכעוס, להוכיח לכולם שאני הכי טוב. זה הורס אותי, זה הורס את חיי. הבנתי את זה לפני שנה. לא ידעתי מתי אגיד לך את זה. מאז ומתמיד רציתי להיות שותף לחייך, לתת לך אהבה כמו שאת רוצה. לא הצלחתי. כמעט שלא חשבתי על זה. לא חשבתי על כלום חוץ מעל עצמי. הכעס שלט בי, האלכוהול שגע אותי. אבל עכשיו אני פה, ואני רוצה לומר לך את מה שלא אמרתי לך במשך שלושים ואחת שנה. אני אוהב אותך, ואת לא יודעת כמה." קול מוכר לחש לה. היא הרימה את מבטה. אביה עמד מולה, נבוך וזקוף.
"אני יודע שגרמתי לך רק סבל. שאת זוכרת אותי בתור הגיהינום של חייך. אולי אני מגזים, אולי אני אפילו לא מתקרב לאמת. אני יודע שיהיה קשה לך להבין ולסלוח, אני גם לא מצפה ממך לעשות אף אחד מהדברים הללו. אני רק רוצה להגיד לך, שאני מצטער. וההוכחה שלי לזה, היא זה שבאתי לפה. רק בשבילך, רק בשביל לצפות אותך ברגע המאושר בחייך. אני שמח בשבילך שאת סוף סוף מאושרת. אני מצטער שאני לא זה שגרם לאושר הזה. פספסתי, פספסתי אותך, פספסתי את היכולת להיות אבא אמיתי. כמו כולם." הוסיף רוברט כשראה שבתו לא עונה. במשך רגע ארוך הסתכלה איב על אביה בתדהמה, ומיד אחרי זה חבקה אותו ולא אמרה מילה. הם לא ידעו כמה זמן עמדו שם מחובקים, ולא היה להם אכפת. אולי תחשבו שזה סוף מושלם ואולי גם קיטשי ומוזר, אבל… הרבה דברים אל התגשמו. הבת והאב לא חזרו להיות מה שהיו לפני שהאב השתנה. החבורה לא חזרה להיות בקשר עם איב. איב לא חזרה לראות את אמה. אבל מה שכן, היא למדה הרבה דברים אחרים, היא התבגרה, ויותר מכל, היא השיגה את מה שרצתה. אהבה, יחס, חברים ומשפחה.