חלום שהוביל למציאות , מיני פרק 29 .

התיישבתי על הכורסה שהייתה ליד המיטה שלו , הוא ישן , והיה לבד, לא הבנתי למה , איפה ההורים שלו … אספתי את רגלי על הכורסה וחיבקתי אותם , מנסה לבלוע את גוש הדמעות שיש לי בגרון , התעטפתי בסמכה שאמא הביא לי עד מעל הראש.
יבבות התחילו לפרוץ החוצה אירועי אמש פרצו את המחסום שניסיתי לבנות בראש, הכול חזר על עצמו כול הכאב הסבל המכות הבלתי פוסקות הצחוק הצעקות ההנחות , הכול חזר , המחסום נפרץ הכול חוזר על עצמו ,כול רגע , כול מגע , כול שניה ושניה של סבל של כאב של דמעות .
הדמעות יורדות עכשיו אחת אחרי השנייה התמונות רצות לנגד עיניי אני ממש יכולה להרגיש את זה , אני יכולה להרגיש את הלשון שלו מטיילת עלי הלוך ושוב ,את השפתיים שלו ..
" אריאל.." שמעתי קול קילומטרים ממני , "אריאל" הוא קרה שוב, הוא היה נשמע מוכר, חם ואוהב, זרועות חזקות תפסו את כתפי, הוא פה , הוא באה שוב , הוא רוצה עוד , הוא לא שבע, הוא השתחרר , ניסיתי לברוח להציל את עצמי .
" אריאל .." הקול החם קרה שוב, " אריאל זה אני תפסיקי להשתולל " הוא קרה ," אריאל את מכאיבה לי " הוא אמר שוב .
הידיים תפסו את שני כתפי , רגלי נחבטו ברצפה כאב חד וקטן פילח את זרועי הזרועות הקיפו אותי כלאו אותי בניהם.
" אריאל זה אני יישי תפסיקי, תצאי מזה את מכאיבה לי " הוא לחש לאוזני .
יישי ?! הפסקתי מיד ראייתי התבהרה יישי ישב מולי מודאג, הוא אסף את פני בידו , עיני ריצדו סביב מחפשות את האיום מחפשת ולא מוצאת .
" זה בסדר , הכול נגמר , הוא לא יגע בך יותר , הוא לא יכול , "יישי אמר ברוך מלטף את לחיי .
" באמת ? " לחשתי מפוחדת , " כן הוא לא יוכל לגעת בך, הוא לא יצא מהכלא לעוד מלא זמן אל תדאגי " הוא אמר מחבק אותי , מרגיע
ישבנו ככה מחובקים אני יושבת ישיבה מזרחית ,רגלי נשענות חלקית על הרגלים של יישי , ראשי מונח על חזהו ידיו עוטפות אותי שומרות עלי .
אחרי כמה דקות ככה יישי התרחק רק מעט כדי שנוכל להביט אחד בשני , " סיימת עם הפינוקי , פינוקי שלי ?" שאל עם חיוך גדול שהגיע עד לעיניים .
" אף פעם לא" אמרתי צוחקת מעט , הוא צחק גם וחיבק אותי שוב.
הרגשתי מוגנת , הרגשתי נאהבת , יישי פה , יישי שומר עלי .
" אני אוהב אותך , ואני מצטער " יישי אמר .
"אוף יישי , די!" קראתי .
" מה ? " שאל מבולבל .
" זה לא אשמתך , אתה לא ידעת שהוא יבוא אתה לא יכולתה לעשות כלום, אתה הייתה באותו מצב כמוני , קשור חבול .. לשנינו כואב עכשיו שנינו פגועים , שנינו צריכים להתגבר על זה ,אבל אם אתה כול הזמן תצטער ותבקש סליחה על מה שלא היה באשמתך זה לא יעזור , גם כי אתה לא זה שצריך לבקש את הסליחה כי לא אתה פגתה בי ,וגם בגלל שזה כול הזמן מזכיר לי את הכול , אני מבקשת ממך , זה לא אשמתך ואתה לא צריך לבקש סליחה " אמרתי ודמעות של תסכול התחילו לרדת , יישי מיהר למחות אותם לא משאיר זכר לדמעות .
" בסדר, בסדר, אני לא יצטער יותר , אני פשוט מרגיש שלא הייתי שם בשבילך , ולא יכולתי להוציא אותך מהמצב הנורא הזה , אני מתוסכל בעצמי " הוא הסביר את עצמו .
" אני מבינה אבל אתה לא צריך להצטער." אמרתי .
" טוב אפשר לקום מהרצפה קפא לי הישבן !" הוא אמר אחרי כמה שניות של שתיקה מנסה לשבור את האווירה הלא נעימה .
התרוממתי נענית לבקשתו ,רק עכשיו שמתי לב למוט של האינפוזיה שוכב על הרצפה ומעט דם זולג במורד זרועי , חלקו כבר הספק להיקרש .
יישי חזר למיטה מפנה לי מקום לידו נשכבתי מניחה את ראשי על חזהו , הוא ליטף את אוזני , החלק בגוף שלי שאף אחד אחר לא נגע בו .
"אני אוהבת את זה " מלמלתי נהנית מהרגע .
" את רואה אמרתי לך שיש לי מה לעשות עם האוזן שלך " הוא התחכם .
"מאאממ " המהמתי ישנונית , והוא בתגובה אסף אותי לחיבוק משנה את התנוחה שלנו , הוא חיבק אותי ראשי היה צמוד לחזהו ,שאפתי לאפי את הריח המשכר שלו , הריח הייחודי שלו.
ונרדמתי.