חלום- פרק 5- ריצ'יל

כשסגרתי את דלת הארונית שלי קפצה עליי קיילי וחייכה אליי חיוך גדול.
"ללוות אותך?" שאלה בזמן שהתרחקנו מהארוניות.
משכתי בכתפיי ואמרתי "בסדר".
—–
"אז מה היה אתמול?" הרכנתי את ראשי ואז מיהרתי לומר "זאבים". אלינור וקיילי ידעו שאני חולמת יום אחד להפוך גם לזאבה ובינתיים אני לומדת הכל עליהם, ואיך התאהבתי בזאבים האלה? מגיל קטן, כשהייתי עוד בגיל חמש וראיתי את הזאב בעל העיניים החומות והיפות האלה שהאירו את פניו, ישר הבנתי שאני רוצה להיות איתו, שהתאהבתי בו.
קיילי החטיפה לי מבט ונאנחה "מה קרה? שוב יש זאבים סביב הבית שלך?" עכשיו היססתי אם באמת לספר את האמת, ולרגע חשבתי שאי אפשר לסמוך על אף אחד בחיים האלה.
"כן אבל לא משנה" אמרתי במהירות, איזה שקר, איך רואים שזה שקר, אני שונאת לשקר.
"אהה אוקיי.. מזל ששום דבר לא פגע בך" היא בחנה אותי ואז החטיפה לי חיוך ואני הינהנתי "כן אה?" והיא פשוט הינהנה והגענו אליי הבייתה "אז אמ… ביי?" ואני ניפנפתי לה בידיי ונכנסתי הבייתה.
—–
כשנכנסתי שמעתי קול רשרוש שקית וידעתי שאמא בבית, אז רציתי להפתיע אותה, כמו שאני תמיד עושה לה. "בו!" קראתי מאחוריי גבה והיא הסתובבה בבהלה לדעת מי הבהיל אותה ואז צחקה "הו שלום לך ריצ'יל! תניחי את התיק ותתיישבי, האוכל יהיה עוד כמה דקות מוכן" הינהנתי ועשיתי כדבריה.
"מי ליווה אותך הבייתה?" שאלה בזמן שהוציאה מהמקרר בקבוק מים והניחה אותו על השולחן.
קירבתי אליי את הבקבוק "קיילי" אמא הינהנה ונתנה לי כוס "ומה קרה עם אלינור, איפה היא הייתה?" משכתי בכתפיי ומזגתי לי מים לכוס "אני לא יודעת, לא ראיתי אותה היום, אולי היא חלתה" אמא פלטה קול הבנה והינהנה "אוקיי".
"אז איך היה בבית הספר היום?" שאלה אותי ואני משכתי בכתפיי והבטתי איך היא נותנת לי את ארוחת הצהריים שלי ומתיישבת לידי.
"היה בסדר" אמרתי והכנסתי לפיי סלט ואמא שלי הביטה בי בכעס "את לא יכולה להיות צמחונית ריצ'יל, את חייבת לאכול גם בשר או משהו" היא דחפה לי את צלחת הבשר שממנה אכלה ואני החזרתי לה אותה בחיוך "לא תודה".
עד מהרה סיימתי את הסלט שלי והחטפתי מבט לאמא שלי לבדוק אם היא לא כועסת עליי, היא נראתה מודאגת אבל לא יכולתי לאכול בשר, פשוט לא יכולתי, אני כבר שלוש שנים צמחונית, אני לא יכולה פתאום לאכול בשר. עליתי למעלה לחדר שלי והתחלתי להכין את השיעורים, טוב לא ממש, חשבתי על הנער הזה ששאל מה שמי, וחשבתי על זה שאולי הוא הזאב, כי עיניו כל כך דומות לאלה שיש לזאב שלי…