חלום משותף ~1~

תגידי קלייר, את זוכרת את הפעם הראשונה בה נפגשנו?
כשאני נזכרת ביום ההוא הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא גורל.
"מה את רושמת שם?", הסתרתי את הדף החגיגי בידי.
"אסור לך להציץ,זה חלק מהמתנה שלך",אמרתי לקלייר ברצינות אך עם חיוך.
היא צחקה והלכה לחדר המגורים כשהיא נושאת את קישוטי עץ חד המולד בידיה.
נשענתי על הכיסא קלות ,היא כמעט ולא השתנתה מאז, היא תמיד נשארה אותה קלייר. הסיפור שלנו התחיל לפני עשר שנים, אפילו מעט יותר מוקדם.
זאת היתה תחילת שנת הלימודים. היום הגדול התקרב יותר ויותר,תחרות הכישרונות הבית ספרית תחול בעוד חודשיים בדיוק.
"נטלי?", פקחתי את עיני לרווחה וראיתי את חברתי אן מולי.
"סליחה אן,אני לא שמעתי אותך",אמרתי מעט מבויישת.
"זה בסדר,את תמיד מעופפת",אמרה אן וצחקה.
קמתי מכיסאי בעדינות,ישרתי את קפלי החצאית שלי והסתכלתי על אן,"שנלך?".
היא הנהנה ושתינו יצאנו מהכיתה לעבר המסדרון הומה האדם.
"תגידי נטלי,מה את הולכת לעשות בתחרות הכישרונות?",סובבתי את ראשי לעבר החלון והסתכלתי לבחוץ, לשמיים הכחולים.
"לשיר אני מניחה", אמרתי עם חיוך, השירה היתה אחת הדברים שאני הכי טובה בהן.
"חשבתי כך,אבל את מודעת לזה שאת שרה בלעדיי", הנהנתי בעצב, אן לא הסכימה לשיר איתי חרף המאמצים הרבים שלי לשכנע אותה.
שתקנו כמה דקות, אבל זה לא הפריעה לי, הייתי צריכה לחשוב על הרבה דברים; עוד לא ידעתי מה אני הולכת לשיר,וכיצד אני אסתדר ללא אן.
הצלצול הרם של בית ספרי הפריע למחשבותי. אני ואן מיהרנו לכיתה והיתיישבנו ,כל אחת במקומה. המחנכת שלנו נכנסה ,היא הסבירה לנו על תחרות הכישרונות השנתית,שתהיה שונה מהשאר.
"לא כמו בכל שנה,הפעם יבקר בבית ספרנו מפיק מוזיקלי,אני מניחה שרובכם תכירו את השם ז'אן אורמן, לאלא שלא מכירים הוא המפיק והמנהל של חברת étoiles de Demain* ".
אלפי קולות פליאה נשמעו מתלמידי כיתתי, גם אני הייתי מופתעת. אבל אז עלתה בראשי המחשבה שזוהי ההזדמנות הגדולה שלי,אם אני אצליח להרשים את ז'אן אז אולי הוא יחתום איתי חוזה.
"נטלי!",הבטתי לאחור וראיתי את אמיל מחייך לעברי,"בהצלחה, תמיד רצית לשיר,זאת ההזדמנות שלך",הוא לחש לעברי ואני חייכתי,הוא צודק-זאת ההזדמנות שלי.
בתום השיעור האחרון מיהרתי לביתי,רציתי לספר לאימי את הבשורה. רצתי ברחובות פריז היפה, השמש החלה לשקוע וצבעה את העיר בגווני זהב, ניחוח מתוק עלה לאויר ולא יכלתי שלא לעצור.
נכסתי למאפיה הצנועה של אביו של אמיל.
"שלום אדון קיין,ערב טוב", אמרתי בעודי מתענגת על ריח המטעמים הרבים בחנות
"ערב טוב נטליה, יש משהו שברצונך לקנות?",הנהני ולקחתי מספר מאפים בטעם שוקלד ואוכמניות.
אביו של אמיל שם את המאפים בשקית קטנה ועטף אותה עם סרט גדול וסגול.
"יום הולדתך מתקרב הלא כן נטליה, זו תהיה המתנה שלי,מכיוון שאנו נוסעים באותו יום,אני מבטיח שגם אשלח לך עוגה",הודתי לאביו של אמיל.
המשפחות שלי ושל אמיל מיודדות זה מספר דורות, אביו של אמיל מתייחס אליי כאל ביתו, ואמיל מקבל יחס דומה מאמי.
יצאתי מהמאפיה ורצתי לביתי. "אמא,הגעתי",אמרתי בעודי פושטת את נעלי.
"שלום מתוקה, איך היה בבית הספר?", אמי יצאה מהמטבח והתקרבה אליי.
"טוב, אבל חייבים לקצר לנו את הימים", אמרתי ונאנחי,אמא שלי צחקה.
"אני מבינה,מה אלא?",אמא הצביעה על השקית הקטנה שהחזקתי בידי.
"מספר מאפים שאדון קיין נתן לי לכבוד יום הולדתי שהולך ומתקרב,הוא הבטיח גם לשלוח עוגה",אמא חייכה ולקחה ממני את השקית,היא הניחה אותה במטבח.
בינתיים אחי הקטן ירד מהקומה השנייה ובירך אותי לשלום. חיבקתי אותו ועליתי במדרגות לעבר חדרי.
"נטלי, מה עם תיק בית הספר?",הסתובתי לאחור והבטתי בתיק.
התחלתי לרדת במדרגות אך פספסתי מדרגה אחת והחלקתי, נפלתי.
הנפילה הארוכה ומייגעת,צרחות נשמעו מפי, לבסוף הייתי על רצפת המסדרון. כל גופי כאב ולא הצלחתי להזיז אף עצם. אמא שלי הגיעה בריצה, היא מיד התקשרה לבית החולים ,ואני באותו זמן עצמתי את עיניי.
—————————————————-
בכל פעם שיש כוכבית, זאת אומרת שהוספתי הערות או תרגום,תוכלו למצוא את המשמעות ברציתי להוסיף.