חכי לי שאחזור.

אני מבטיח לה שאחזור, אומר שאלו ימים קשים
אבל כשאחזור אפצה אותה.
"אני מתגעגעת" היא שולחת לי.
ואני מתגעגע הרבה יותר.
היא לא רגילה לישון לבד.
מאז שאבא שלה נהרג מגראד שנפל להם בגינה
היא לא חוזרת הביתה, הזכרונות חונקים אותה.
אני זוכר את הערב הזה, היא הייתה אצלי, אמא שלה ושתי האחיות באירוע.
אבא שלה לא הרגיש טוב אז הוא נשאר בבית לנוח.
שנינו שוכבים מחובקים במיטה רואים סרט קומדיה ונקרעים מצחוק.
אהבתי ככה לשכב לצידה שהיא מחבקת אותי חזק.
ואז אזעקה נשמעה, היא התחילה להילחץ ובכתה רצתי איתה למקלט
וחיבקתי אותה חזק. אל תבכי יהיה בסדר אני אומר לה.
שמענו את הנפילה אבל רחוקה מאיתנו, היא נרגעה טיפה וחייכה.
"אתה חושב שזה נפל פה קרוב?"
אני בודק אל תדאגי זה בסדר.

אחרי כמה דק' מודיעים בחדשות נפל בבית יש פצוע קשה אחד.
מישהו בפייסבוק העלה שזה נפל בשכונה שלו.
היא מסתכלת וצועקת "זה נחום השכן שלי, אני חייבת לחזור הביתה"
אני במהירות נועל נעליים לוקח את המפתחות מאבא שלי ונוסע.
מהכניסה לשכונה רואים המולה של אנשים, מכבי אש, אמבולנס ומשטרות
אני קולט את מה שהיא עדיין לא קלטה, הבית שלה. זה הבית שלה שנפגע.
היא מתחילה לצעוק, יורדת מהרכב וצועקת, בוכה.
"איפה אבא שלי, הוא היה בבית" היא בוכה.
השכנה שלה מחזיקה אותה חזק.
"תביאו לה מים מהר" מישהו שם צעק.
ואני עומד שם משותק, רוצה לחבק אותה ולהרגיע אבל לא מסוגל.
במשך שלוש שנים של זוגיות איתה מעולם לא בכתה.
ועכשיו היא יושבת על הרצפה, בוכה וצועקת, והלב שלי נקרע.
לא יכולתי להישאר שם. ידעתי שאם אלך היא לעולם תסלח על זה
הגוף שלי רצה ללכת, הלב שלי אמר להישאר, וגופי קבע.
נכנסתי לחדר נעלתי על עצמי והתחלתי לבכות.
אמא שלי צועקת שאפתח את הדלת, רוצה לקבל תשובות.
"תלכי מפה אני לא מסוגל" אני צועק.

כשאני מתעורר כבר בוקר בחוץ, אין שום שיחה שלא נענתה ממנה וגם לא הודעה. אני מתקשר והיא לא עונה, מתקשר לאמא שלה, גם היא לא עונה.
מתקשר לאחותה הגדולה לא עונה, מנסה את אחותה הקטנה.

– הלו..
– הילה מה קורה? הכל בסדר?
– לא, אבא שלי הוא נפטר.
– אל תבכי, בבקשה. מה עם אור?
– היא לקחה את זה קשה מדי היא בוכה עם אמא.
-אני בא.

אבל עוד לפני שהספקתי להתלבש קיבלתי הודעה מאחותה הקטנה.
"אור ביקשה לא תגיע"
שבועיים שהיא התחמקה ממני, לא ענתה, סגרה לי את הדלת בפנים
והתעלמה ממני לחלוטין, אבל לא וויתרתי עליה.
היא סלחה לי בסוף, הכאב היה גדול מדי והייתה צריכה אותי לצידה.
חודש אחרי שאביה נפטר, היא עברה לגור איתי.
הסבירה לי שבבית חנוק לה, כל דבר מזכיר לה אותו.

והיום היא לבד, שוכבת במיטה ריקה ומחכה לי.
מתקשרת כל כמה שעות לוודא שאני בסדר ואם אני לא עונה היא דואגת.
מבקשת ממני שאשמור על כולם ובמיוחד על עצמי.

"תבטיח לי שתחזור" היא מבקשת.
ואני יודע שאי אפשר להבטיח את זה, יודע שאולי גם לא אחזור.
אז אני שותק, לא עונה.
"תבטיח" היא מבקשת שוב.
אור, אני חייב לנתק לוקחים לי את הפלאפון.
היא מנתקת.

-הלו..
ניתקת ולא הספקתי להגיד.
אני אוהב אותך.