חיכיתי 3 שנים

לפני כמה שנים כשהייתי עדיין בכיתה ג' לא הבנתי כלל את משמעות החיים. אני זוכרת איך הילד ההוא, זה שאהבתי, העליב אותי בפעם הראשונה, לא ידעתי בדיוק למה חשבתי שאנחנו מרגישים אותו דבר, אך מחשבותיי של ילדה קטנה בכיתה ג' כנראה לא היו מדויקים.
תמיד שהילד ההוא, דביר היה שמו היה מקניט אותי לא הייתי אומרת דבר. הוא היה כמו אחי הקטן דותנוש, ככה אני קוראת לו, שלא יכולתי לכעוס עליו בשום צורה. פשוט אהבתי אותו בכל ליבי.
דביר היה קורא לי "שועל" או כל חיה אחרת בגלל שיערי הג'ינגי. עצבנותי לא הייתה מתעלית על רגשותיי כלפיו.
וככה עברו להם השנים הגעתי לשנתי האחרונה ביסודי. עדיין הייתי מאוהבת בדביר שבכל שנה ושנה ידע להקסים. אתם בטוח תחשבו שאני משוגעת ואיך אפשר לאהוב מישהו שמציק לך כבר 3 שנים, אך לא יכולתי להסביר זאת, הייתה לי הרגשה כאילו הוא האדם הכי מיוחד וסוחף שפגשתי מעודי. הוא היה הנער הנאה של הכיתה, אך לא התאהבתי בו בגלל זה, בגלל הדרך שהוא חייך, שהוא הסתכל לעברי, שהוא קיבל 100 במבחן,, הדרך הזאת כן. וככה השגחתי עליו מכל דבר רע שקרה לו, הרגשתי שאני היחידה בעולם הזה שמשגיחה עליו, על דביר.
פעמים רבות היה ממציא לי דביר "כינוי" חדש למראי. לא הייתי חושבת שאני לא נאה מספיק בשבילו, חשבתי שכל הכינויים הם בעצם מחמאות ושהוא פוחד להגיד לי שהוא אוהב אותי, כמו שאני אוהבת אותו. וכל יום במשך 3 שנים חיכיתי שיגיד לי זאת, אך לא אמר עד ליום אחד.
כשהגיעה סוף השנה של כיתה ו' דביר עמד לעבור לעיר אחרת, הייתי כמו דג באוקיינוס, בפעם הראשונה בחיי עמדתי לאבד מישהו שבמשך שלוש שנים הרגשתי שהוא האחד. התפרקתי, ידעתי שאין דבר לעשות, הוא בחיים לא יאהב אותי.
ביום האחרון של כיתה ו' ישבתי ליד עץ האלון הענקי בחצר האחורית של בית הספר, ראיתי את כל הילדים השמחים, במיוחד את ילדי כיתה ג' שחיממו את ליבי. תהיתי לעצמי אם אחת מהילדות של כיתה ג' מרגישה כמוני כמו שאני הרגשתי. אך לדעתי אין ילדה כזאת.
נשכבתי על הדשא שליד עץ האלון, כמה יפה העולם וכמה אכזב אותי הגורל שלי עם דביר.
לא ידעתי כמה זמן כבר עבר שאני שוכבת על הדשא, אולי נצח אך לא היה לי אכפת.
לאחר כמה דקות נשמעו צעדים של מישהו לעברי, חשבתי אולי זה השומר שיבוא להגיד לי ללכת הביתה כי בית הספר נסגר. אבל לא, זה היה דביר..
"ג'ינג'ית!", קרא דביר לעברי, "למה את שוכבת שם לבד?"
לא ידעתי מה להגיד, מה.. למה הוא בא אליי?..
דביר בא ושכב לידי שראשינו צמודים האחד לשנייה.
הוא הסתכל בתוך עיניי הכחולות וחיכה לתשובה לשאלה ששאל קודם.
הבטתי בתוך עיניו הירוקות, לא יכולתי להפסיק. ואז חשבתי שאני בטח נראית כמו משוגעת אז החלטתי לענות לו.
"אנ…י", ניסיתי לומר, "סתם שוכבת פה… ו..א..תה?"
דביר גיחך גיחוך קטן ואמר "אני רוצה להיפרד מבית הספר ומכמה ילדים מהכיתה, אז רציתי להגיד לך משהו…", הסמיק דביר.
קמתי מהדשא ונשענתי על עץ האלון מחכה לדבריו.
דביר היה סמוק מאד ולא ידע פשוט מה להגיד, בלע את מילותיו.
"דביר", שברתי את השתיקה, "אני.. אני רוצה להגיד לך משהו אני לא יודעת איך, אני פשוט אגיד… אני אוהבת אותך כבר מכיתה ג'"
ממש נבהלתי שאמרתי לו את זה, פשוט קמתי והלכתי במהירות לעבר השער, לא להישאר במצב מביך.
"ליה! קרא אחריי ורץ, אני גם אוהב אותך!", נפלט מפיו.
עצרתי. חיכיתי לו. "ליה", אמר מתנשף כולו, "אני אוהב אותך כבר מכיתה ג', אני אוהב אותך מאד, אני מציק לך כי אני חשבתי שאני אמשוך את תשומת לבך, אני אוהב אותך".