חיכיתי לך פרק 3-אני מבטיח!

מאותו היום שאמא אמרה את אותם המילים ששינו את הכל.
את המילים שגרמו לכולם להשתנות .
אביב לא מחסיר יום, ומבקר אותי כל יום בבית החולים.
אמא לקחה חופש לשבועיים מהעבודה בשביל לעזור לי להשתקם, להבריא, להבין שהיא באמת רוצה להשתנות.
שהיא באמת מצטערת על אותה התקופה ששינתה הכל.
שהיא רוצה לתקן הכל ולנסות להחזיר את הקשר שהיה בינינו פעם.
בחיים לא ראיתי או שמעתי על קשר כמו שהיה לנו, זה היה קשר מיוחד, יוצא דופן.
לא התנהגנו כמו אמא ובת.
היינו החברות הכי טובות, סיפרנו אחת לשנייה הכל, בלי סודות ושקרים לבנים שכביכול הם בשביל ׳להגן׳ עליי.
היא הייתה מספרת לי הכל.
היא החליטה להעביר אותי לבית חולים פרטי ואני הסכמתי.
אבא גם בא ומבקר אותי כמעט כל יום.
ביומיים האחרונים הוא לא מגיע ואמא גם פחות.
אביב לא מספר לי מה הולך ולמה הם לא באים.
״אושר״ שמעתי קול נשי נעים ומוכר.
מאיה האחות שמטפלת בי ניכנסה לחדר.
״מאיה מה שלומך״ שאלתי אותה וחיוך נפרס על פני.
הכאבים שהיו לי הופחתו אבל לא עברו.
מיום ליום אני מרגישה חזקה יותר אבל הרופאים קבעו שאני יצטרך להישאר פה לעוד שבועיים בערך.
ניסיתי לשכנע אותם לשחרר אותי מוקדם יותר ושהכל בסדר אצלי ושכלום לא כואב לי, אבל כל פעם שאחד מהרופאים ניגש אלי וניסה לבדוק אותי קפצתי ונרתעתי אחורה.
הכאב חזר ושרף אותי כל פעם מחדש.
כל פעם הוא התחדש והחליט להישאר אצלי במשך השעות הבאות.
״מעולה חשבתי עלייך אתמול בערב ואממ אני יודעת שאת רוצה רק להשתחרר מפה ושתיהיה חופשייה ללכת, ולעשות דברים״ היא אמרה בתמצות את כל מה שסיפרתי לה עד עכשיו.
מאיה בת 23 והיא לומדת רפואה כבר שנתיים.
אני והיא מאוד התחברנו, היא כמו אחות שאין לי.
היא לא מתנהגת כמו מבוגרת אלה כמו נערה, בגילי.
״אז חשבתי אולי נלך לים כשאני אסיים את המשמרת״ היא אמרה ועיניי נפקחו לרווחה.
אני מרותקת למיטה הזאת כבר שבועיים!
אני לא זזה מהמיטה הזאת, ולא יכולה לזוז בכלל חוץ מלהתפנות.
ההצעה שלה מפתה היא יודעת עד כמה אני אוהבת את הים, ועד כמה אני מחוברת אליו.
היא גם יודעת איך נפצעתי.
מאיה סיפרה לי שבגילי גם היא גלשה, היא הייתה בחוג גלישה וכשהייתה צריכה להתגייס לצבא היא עזבה את זה.
היא נתנה לי טיפים לאיך לגלוש יותר טוב.
״אבל דוקטור כץ לא יסכים לי ואני לא רוצה שתריבו בגללי ושכולם ימשיכו לחשוב ש-״באתי להמשיך ולהתעמת עם מאיה אבל היא קטעה אותי והמשיכה במקומי
״ זה שאני וגל יחד כן עוזר לי, אבל מעבר לזה יש המון דברים בינינו״ היא אמרה ונעצרה חשבה איך לנסח לי את מה שהיא רוצה להגיד ואיך להמשיך
״אני אוהבת אותו באמת, ולפי איך שהוא מתנהג הוא גם אוהב אותי, והפעם אני אוציא אותך אבל אני יתעייץ איתו ככה שכל הקנאים, לא יחשבו שזה בגלל הקשר שלנו״ היא אמרה עם חיוך ממזרי ושמח על הפנים.
אהבתי את התחושה שהיא מעבירה בי, היא משרה בי ביטחון, גורמת לי להרגיש שלמה עם עצמי, היא אמרה לי שאני לא צריכה להסס בדברים שאני עושה, שאם אני חושבת שאני עושה דברים נכונים ודברים שמועילים לי אז שאני אמשיך לעשות אותם.
״תודה״ אמרתי לה ופרשתי את הידיים לצדדים, מבקשת מימנה חיבוק.

**************************************************שמעתי את הדלת נפתחת, והבנתי שאני נרדמתי.
הרעש הנוראי של הדלת חילחל לי למוח וגרם לצמרמורת לא נעימה לעבור בגופי.
בושם לא מוכר נדף לכל עבר בחדר.
בושם גברי!
תחושת פחד עברה בי, פחדתי לפתוח את העיניים.
לא ידעתי מה מצפה לי כשאפתח אותם.
לא הבנתי למה הפחד שלט בי הריי בחיים לא פחדתי ככה.
מה עובר עלי? למה אני מפחדת?
צעדים מהירים שמתקרבים אליי ,נשמעו.
התפללתי שזה רק אחד מהרופאים שהגיעה בשביל לבדוק אותי, או לבדוק את המכונות שמחוברות אליי ולא נותנות לי לזוז.
אושר תרגעי הכל בסדר אין לך ממה לפחד.
אמרתי לעצמי וניסיתי להרגיע את עצמי.
שמעתי נשימות מעל הראש שלי, והרגשתי שמישהו בוחן אותי.
לא ידעתי אם לפתוח את העיניים או לא, החלטתי שכן! על החיים ועל המוות.
פגשתי בעיניים הירוקות עם נגיעות כחול שלו . השיער שלו חום בהיר וגלי.
השפתיים שלו מלאות ובשרניות, מהממות!
הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש, הוא עיווט מעט את הפנים שלו.
התחושה שהוא מסתכל עלי ובוחן כל חלק בי, הפחידה אותי.
״מכירים״ שאלתי, נדהמתי מעצמי לא ציפיתי מעצמי לדבר .
״מה קרה לך״ הוא שאל לא מתייחס לשאלה שלי, וממשיך לבחון אותי.
כעסתי עליו קצת, אני לא רגילה ליחס כזה, אבל משהו בו מפחיד אותי, אני לא רוצה להתעסק איתו.
״עפתי מהגלשן בזמן שגלשתי בעשר בלילה והתנגשתי בשובר הסלעים.״ אמרתי לו בפשטות ועייניו נפתחו.
הוא היה ניראה מופתע, הוא לקח את הכיסא שאביב תמיד יושב בו מקצה החדר וגרר אותו.
הרעש של הגרירה צרם לי באוזניים.
״תרים את הכיסא״ אמרתי בקול חזק והנחתי את היד על המצח, כאב ראש השתלט עליי .
הוא הסתכל עלי והרים את הכיסא.
הוא לבש חולצה לבנה מכופתרת שהייתה הדוקה עליו ושלושת הכפתורים הראשונים היו פתוחים.
עניבה הייתה תלויה עליו אך לא קשורה הדוק אלה רפויה טיפה, היא זזה מצד לצד בעדינות לא במהירות.
מכנס שחור חלק אלגנטי שגרם לו להיראות גברי יותר, ונעליים אלגנטיות.
מעניין מי זה?
הוא הניח את הכיסא והתיישב עליו, פרס את הרגליים שלו לצדדים ושם את הידים מאחורי הראש.
״מי אתה? מה אתה רוצה מימני? מאיפה אתה מכיר אותי? למה באת לכאן?״ תקפתי אותו בשאלות ושוב פעם לא הבנתי מאיפה הגיע האומץ הזה, כניראה פשוט אני לא מפחדת מימנו כל כך.
״ואוו ילדה רוגע מה את תוקפת, תשאלי שאלות לפי הסדר אני יחשוב אם לענות לך״ הוא אמר והסתכל עלי משועשע.
מרגע לרגע כאב הראש רק התגבר, נאנחתי מכאב וניסיתי לקום.
הוא הסתכל עלי והחזיר אותי למיטה.
״תשכבי לא לזוז אני יקרא לרופא״ הוא פקד עליי, קם מהכיסא ויצא מהחדר.
ניסיתי לחשוב מאיפה אני מכירה אותו ומי זה אבל שום מידע לא עלה במוחי.
תוך דקה הוא חזר עם הרופא או יותר נכון עם גל.
הוא עמד בקצה המיטה כשהיידים שלו מאחורי גבו, והסתכל על גל, בזמן שגל התקרב אליי ונעמד מולי.
״אושר מה שלומך? מה כואב לך?״ גל שאל ובדק את המכשירים.
״ הראש״ אמרתי לו בקצרה והנחתי את ידי על הראש שוב, בשביל להבהיר עד כמה הוא כואב לי.
״אני אבקש מאחת האחיות להביא לך כדור נגד כאבי הראש שלך וזה יעבור לך תוך חצי שעה. בסדר?״
הוא שאלה לאחר שגילגל קצת את הגלגל שנימצא באינפוזיה והגביר מעט את כמות המים שתיכנס לי לגוף.
״אדוני המנהל היא תיהיה בסדר, כאב הראש שלה יעבור והאינפוזיה תתחיל לעבוד בקצב יותר מהיר.
עוד משהו?״גל שאל ועיניי נפתחו, מנהל בית החולים?!
הוא כזה צעיר ויפיפה איך הוא מנהל בית החולים?!
״לא תודה אתה יכול לצאת״ הוא אמר התיישב על הכיסא גל יצא וסגר אחריו את הדלת.
״עכשיו את יודעת מאיפה אנחנו מכירים״ הוא אמר וחייך חיוך שובב.
מה הוא רוצה מימני? זה כבר ניהיה מעצבן מידי!
״אדון מנהל מנופח תודה רבה על הביקור, אבל מה אתה רוצה מימני? זה מתחיל להיות מעצבן ואני לא כל כך מרגישה טוב, אז דבר מהר ותיתן לי בבקשה לחזור לישון״ אמרתי לו והדגשתי את הבקשה. הבעת פניו השתנתה, הוא נהפך לרציני, כל זכר לפנים המשועשעות והשובבות שהיו לו לפני רגע על הפנים נעלם כלא היה.
עכשיו אני מבינה למה פחדתי כשהוא הגיע.
״אז השמועות נכונות״ הוא אמר והניח את המרפקים שלו על הברכיים ונשען עליהם.
התמקדתי יותר בו מאשר במה שהוא אמר, הוא מפחיד אבל הוא מושך.
רגע שמועות? איזה שמועות?
״מה זאת אומרת שמועות״ שאלתי אותו בכעס.
מעניין מי מדבר עליי מאחורי הגב?
״שמועות שמועות ילדה, שאת חוצפנית ועוד מלא דברים כאלה״ הוא אמר וראיתי בעיניו ניצוץ של שעשוע.
״ מה שנכון נכון״ אמרתי לו וחיוך קטן נפרס על פניו ומיד נמחק.
״ וזה נכון.״ הוא אמר מתגאה בעצמו
״איך קוראים לך״ שאלתי אותו את השאלה שהכי עניינה אותי.
הוא יודע איך קוראים לי למה אני לא יכולה לדעת איך קוראים לו?!
הוא הגיע לכאן, העיר אותי, בחן אותי, ועיצבן אותי.
חצוף!
״מייסון״ הוא אמר רגוע והסתכל עליי,  המבט המשועשע הפך למבט אחר, מבט שלא הבנתי מהוא או יכולתי לדעת מהוא.הסתכלתי סביבי ומבטי נתפס בחלון הגדול שהיה לי בחדר, פתאום הוא היה כל כך מעניין, הבניינים מסביב היו גבוהים ויפים, הם היו נראים כמו בנייני משרדים.
הכביש היה סוען אך התנועה זרמה , בכביש היו מכוניות רבות משלל סוגים.
היו מלא מכוניות של העשירים הפלצנים.
פרארי, מרסדס, יגואר, במוו ועוד המון סוגים שזיהיתי.
״ואת. מה השם שלך?״ הוא שאל וקטע את המחשבות שלי.
הוא שאל את השאלה הכי מטומטמת שיש, הריי הוא יודע מה השם שלי לא? איך לא? מנהל בית החולים לא ידע ?
אבל הוא החליט להתחכם ולעשות את עצמו לא יודע.
טוב נשחק את המשחק הזה, יהיה לי במה להשתעשע פה.
״אמה״ אמרתי לו את השם שעלה לי לראש.
הפנים שלו התעבטו בצורה מצחיקה והתאפקתי לא ליצחוק לו בפנים.
״הרופא הרגע לא קרא לך אושר?״ הוא שאל וכיוון את היד שלו לכיוון שגל עמד בו.
״אדון מתחכם אם אתה יודע את השם למה שאלת״ שאלתי אותו ולא הצלחתי להחזיק את הצחוק.
״מה את צוחקת מנסים להתיידד איתך ואת עקשנית וכבדה״ הוא אמר וניראה כועס, בחיים לא ראיתי בן אדם שמחליף בעשר דקות כל כך הרבה הבעות פנים.
״אני עושה מה שבאלי ואני לא ישאל אותך.
באלי לצחוק? אני אצחק״ אמרתי לו ממשיכה לצחוק.
הוא פשוט הסתכל עלי לא מבין מאיפה באתי לו עם היציאה הזאת.
״את חוצפנית ״ הוא אמר בקול מוזר, לא בקול נוזף או בקול כועס.
״אני גם עייפה״ אמרתי לו בקול עייף מנסה לרמוז לו שילך.
רגע בן כמה הוא?! שאלתי את עצמי את ה-שלושים הוא בטוח לא עבר, וגם לא את הגיל 25 אז איך הוא מנהל את בית החולים?… מעניין.
הוא התרומם מהכיסא והתקרב אלי.
״את יודעת בחיים לא שמעתי מישהי כל כך חצופה כמוך. כל הבנות שאושפזו פה זכו לביקור מימני הן פלירטטו איתי, ניסו להחשף בפני ורק איתך נישארתי הכי הרבה זמן והיה לי באמת כיף לבקר אותך.״הוא אמר נעמד ליד המיטה שלי. הרגשתי איך לחיי מתחממות, אני לא אחת כזאת, אני לא אתן את הגוף שלי בשביל שמישהו יסתכל עלי.
״אני שוקל אם לבוא לכאן יותר מאוחר״ הוא אמר והסיט חלק מהשיער שנפל לי על הפנים ותחב מאחורי האוזן. אני כל כך שונאת לתחוב את השיער מאחורי האוזניים , זה כל כך לא מתאים לתלתלים.
ניסיתי להרים את היד במטרה לסדר את השיער כמו שאני אוהבת אבל בלי לשים לה הרמתי את היד הלא נכונה.
״אאאאח״ צעקתי ונאנחתי מכאב, זה היה כאב בלתי נסבל.
זה שרף והרגשתי כל חלק ביד שלי נשרף, כאילו האש מחבקת את היד ולא מרפה.
״מה יש לך? מה כואב לך״ מייסון שאל מבוהל ולא עניתי לו לא יכולתי.
הרגשתי את הדמעות שהצטברו לי בעיניים יורדות ולא הבנתי איך לא הרגשתי אותם.
מייסון תפס בפניי בעדינות ומכה את הדמעות שלי, עם אגודליו הגדולות.
״תסתכלי עליי אל תבכי תכף תקבלי את המשכח כאבים והכל יעבור. אני מבטיח״ הוא אמר לי והצליח להרגיע אותי.
״אושר״ שמעתי קול נשי מוכר, מאיה!
מייסון התרחק מימני ונעמד בסוף המיטה.
״אדוני המנהל אני מפריעה לך בביקור״ מאיה שאלה ונעמדה מולו והסתכלה עליי וחזרה להביט בו.
״לא הכל בסדר, היא הרימה את היד השבורה שלה והכאבים חזרו תטפלי בה אני צריך ללכת לחתום על כמה טפסים ומגיעה לפה מטופלת נוספת תסדרו לב חדר״ הוא אמר ולא נתן לה אפשרות להגיב. לא עברה שנייה והוא יצא.
ריח הבושם שעד לפני חצי שעה פחדתי מימנו נישאר בחלל החדר מחלחל לתוך האף שלי.