חיים רק פעם אחת-פרק 2

עליתי במדרגות שמח, נכנסתי הביתה היה חשוך ושקט ~מוזר~ חיפשתי את המתג להדליק את האור.
"או הינא הוא" אמרתי לעצמי בשקט הדלקתי ונועה קפצה עלי ואז חצי מהשיכבה, אמאלה זאת הפתעה חשבתי
כולם התחילו לחבק אותי ולהגיד והם יתגעגעו אלי וכאלה.. לא הבנתי על מה הם מדברים
"חברה אנחנו נצא ביחד למה אתם כל כך לחוצים?" אמרתי
"מה את עדיין לא יודעת?!" ששאלה אותי נועה בצרחה.
"מה אני אמורה לדעת?" שאלתי מודאגת
ואז אמא צצה מאיזשהו מקום "אנחנו עוברים דירה הרצות הברית"
"מההההההההההה למהה מה עם החברים שלי מה עם כולם רק עברתי בצפר אני כבר עוברת דירה?" אמרתי כשדמעות מתחילות לזלוג.
"סליחה אני לא יכולה לעשות כלום ישלי עבודה חדשה"
"ומתי אנחנו עוברים?!"
"עוד 5 ימים" היא אמרה כמעט בלחש
הייתי כל כך עצובה רציתי למות נכנסתי לחדר נעלתי את עצמי בכיתי.
אחרי שעה כולם כבר הלכו יצאתי מנגבת את הדמעות נועה עוד ישבה שם היא חיבקה אותי,
לקחתי אותה לחדר וסיפרתי לה מה שהיה עם גל. לפי הפרצוף שלה היא הייתה המומה,
"איזה נוצ'ים" כל מה שהיא אמרה הפלא שלה צלצל זאת הייתה אמא שלה היא הייתה חיייבת ללכת.
היא הלכה היא לא הייתה כל כך נשח פחות ככה זה נראה.
"בובה בסוף אנחנו טסות מחר בלילה עכשיו דיברתי עם המנהל, תתחילי לארגן את הדברים שלך הינא מזוודה"
היא הכניסה לחדר 2 מזוודות גדולות ויפות.
~~~~~~~~~בוקר יום למחרת~~~~~~~~~~
נכנסתי להתקלח אני רואה שם דובי ענקי עם בלונים ורשום על הבלונים "אנחנו נתגעגע"
דימעה זלגה מעיניי איזה חברים נפלאים,
"אמאאאא איך אני לוקחת את דובי הענקי הזה?" צעקתי לה
"בטיק" היא נשמעה עייפה בטח עדיין יושנת.
היום עבר כל כך מהר דיברתי עם כולם בפלא ובפייס לא רציתי לעזוב אבל אין לי ברירה.
בערב באה לימוזינה ואספה אותנו..
הגענו כבר 12 בלילה עלינו למטוס לא יכולתי לעצום עיין שניה אפילו.
אמא שלי יושנת כמעט כל המטוס יושן פתאום אני רואה שיער מוכר, הלב שלי התחיל לפעום זה היה…