חיים פעם אחת 2- פרק 9

נקודת מבט ניקי:
קמתי ב7 בבוקר החלטתי לצאת לריצה.
לקחתי טייץ שחור של אדידס עם פסים לבנים וגופיית סבא שחורה צמודה.
נעלתי נעליי ספורט ויצאתי החוצה.
"אלירן אתה בא?" שאלתי כשנכנסתי לחדרו.
"לאן נסיכה?" הוא שאל בעייפות.
"לריצה.. אתה יכול לבוא או ללכת לבד?" שאלתי וישבתי ליד המיטה שלו.
"אני עייף לכי לבד טוב?" הוא שאל .
"לך לישון מאמי" אמרתי ויצאתי מהחדר.
יצאתי לריצה. החצי שעה הראשונה עברה בכיף בסבבה שלי.
"היי אני אדיר" רץ לידי איזה אחד.. נראה בגיל של אביאל ואלירן.
"מזל טוב" אמרתי באדישות.. כאילו בלי להעליב אני מנסה לצאת מהדיכאון של אתמול והוא ר לידי ומפריע לי לחשוב על מה שאני הולכת לעשות?!
"אני לא מוכר לך?" הוא שאל והחזיק בידי. עצרתי לנשום.
"מוכר? נפגשנו?"
"לפני חצי שנה. לפני התאונה" הוא אמר פתאום.
הסתכלתי עליו. היה לו עיינים ירוקות נוצצות.
"אתה.. זה קרה בגללך נכון?" שאלתי והלכתי אחורה מהפחד.
"אני מצטער" הוא אמר.
"זה לא עוזר איבדתי את הכל הרסת לי את החיים. לקחת אותם, הרסת שברת הכל" אמרתי עם דמעות.
"אני עשיתי את זה כי זגורי ביקש לבדוק עם את הבת שלו" הוא אמר פתאום.
"הבת של.." לא הבנתי מה הוא משוגע אני יהיה הבת של זגורי?!!
"הוא עשה בדיקת אבהות..אסור לי לספר לך אבל זה אוכל אותי.. את יודעת מזה לתפוס אותך לדיבור" הוא אמר בגיחוך.
"אז ירית בי?!" צעקתי עליו.
"חח מה את חולה?! שבי בשקט אל תצעקי" הוא אמר וצחק.
"דביל.." סיננתי והתיישבתי על הספסל.
"אתה בא איתי" אמרתי והתחלתי לרוץ לכיוון הבית.
"אסור לי להכינס לשם" אדיר עדי מה שמו אמר.
"תראה עדי אדיר איך שלא קוראים לך.. אתה נכנס ומספר לנו הכל ברור או שאני צריכה לקרוא לבולדוג ולגורילה שיכניסו אותך בכוח?!" אמרתי.
"נכנס נכנס בואנה את במחזור או משהו?" הוא אמר בגיחוך.
"ומאמי קוראים לי אדיר לאיית לך?" הוא שאל בציניות.
"אתה תצליח לבד?" החזרתי לו באותו טון.
"תעזרי לי?" הוא שאל והתקרב.
"תתרחק ממנה או שאני דופק לך משהו בראש" דור אמר ונעמד מאחוריו.
"מי זה?" נתי שאל בזילזול.
"הוא יספר לכם משהו חשוב בואו" אמרתי ונכנסתי עם אדיר לבית. כולם הסתכלו עליו כאילו הוא איזה עב"ם. תהל ולין חייכו כמו סתומות…
נכנסתי עם אדיר לחדר ישיבות.
"ושוב היא לא דופקת בדלת" אבא אמר.
הלכתי לדלת ודפקתי עלייה כשאני בפנים.
"דפקתי מרוצה?" שאלתי בצינית והתיישבתי ליד אדיר.
"ניקי תגידי להם שלא יפגעו בי אבל בכל זאת אני לבד בלי נשק" אדיר לחש והנהנתי.
"תקשיבו לאדיר יש משהו לספר לכם מי שפוגע בו אני אישית דופקת לו כדור בראש ברור?" שאלתי בקול הכי קשוח שלי. קולטים אני מגנה על זה שירה בי שבגללו חצי מהחיים שלי שכחתי. שבגללו איבדתי את אביאל.
"דבר" אבא אמר. סימנתי לאדיר שיתחיל לדבר.
"אז ככה קוראים לי אדיר בן שושן אני בן 18 ואני חייל של זגורי.. הייתי" אדיר התחיל לדבר.
"זגורי ימנייאק אתה בוגד איך את מכניסה לפה בוגדים?" יקיר שאל בהתקפה.
"יקיר שב ותסתום ברור?! לפני יומיים רצית לעשות סולחה מה קרה?" שאלתי בהתגרות.
"דבר" אמרתי לאדיר.
"הוא שלח אותי כמשימה אחרונה לפגוע בניקי כדי שהוא יבדוק עם ניקי היא.." אדיר התחיל לדבר שוב.
"היא מה?" אבא שאל.
"זגורי טוען שניקול הבת שלו." אדיר אמר לבסוף.
"אז איך אתה קשור לזה?" דור שאל לא מבין.
"הוא ירה בי ובתהל. זה היה מתוכנן שאני אפצע כדי לקחת די.אן.איי" אמרתי בשקט.
"בן של זונה זגורי הזה" אבא אמר וחיבק את אמא שנראתה אבודה.
"התוצאות יצאו שליליות נכון?" דור שאל.
"אני לא יודע הוא לא אמר לי" אדיר אמר.
"אתה יודע מה עברנו בגללך?! ועם לא המילה שנתנו לניקי הגוף שלך היה מחובר לאיזה עץ" דור אמר.
"אני מצטער.. לא התכוונתי.. באתי לפה כדי לכפר על זה.. אני יעבוד למענכם אבל תסלחו לי" אדיר אמר. הכי כאב לי שאביאל לא אמר כלום.
כולם ישבו בחדר. כולם. אפילו המאיה הזאת. כולם אמרו משהו. כולם הגיבו. חוץ ממנו.
"הוא ירה בך? ואת מביאה אותו לפה? נותת לו הגנה?! יבן זונה בגללך איבדתי את הדבר הכי חשוב לי בחיים, את האישה שלי! היא התייחסה אליי כאילו אני כלום! היא שנאה אותי! אני מאוהב לה בחיים והיא שנאה אותי. והיא עדיין לא זוכרת אותי אתה מצטער?!! אני לא יודע מה איתם אבל אני בחיים לא אסלח לך!!" אביאל צעק. הייתי בהלם.
"מאיה עופי מפה כבר לא סובל אותך לא מבינה?! אני מאוהב בניקול!! רציתם את האמת אני אוהב את ניקול לא אף אחת אחרת!! לא נגעתי באף אחת אחרת חוץ מנשיקות וגם זה דמיינתי את ניקי. אני אוהב אותך." אביאל אמר ויצא מהחדר.
הוא ענד את השרשרת שנתתי לו מתנה ליומולדת כשהיינו יחד. אני גם עונדת את שלי אבל לא חשבתי שהוא עונד אותה.
יצאתי מהחדר ישיבות. הם צעקו על אדיר אבל לא עניין אותי. הם לא יפגעו בו אז זה לא משנה.
נכנסתי לחדר של אביאל. הוא הכניס את הבגדים שלו לתיק.
"אל תעזוב" אמרתי בשקט. הוא זרק את החולצה שבידו והסתכל עליי.
"להישאר? בשביל מה? לראות אותך עם החבר שלך?" הוא שאל בקרירות.
"אני לא אוהבת אותו אני מחבבת אבל זה לא מה שהיה איתך" ניסיתי לרמוז לו שאני זוכרת.
"את בכלל לא זוכרת אותי אז איך תדעי מה היה לך איתי?" הוא שאל בחוסר הבנה ואז פתח את עייניו וחייך. לאאא אני הבטחתי לשכוח ממך!!
"את זוכרת?" הוא שאל וחייך חיוך יותר גדול.
"לא" אמרתי בקול גבוה וחיוך.
"קטנה שלי" הוא אמר ונישק אותי. התגעגעתי לשפתיים האלה!!
"נזכרת בהכל" אביאל אמר בין נשיקות. אני? טוב הלב הכניע אותי. מזל טוב ניצחת!
מוח? נדבר בבוקר עכשיו תהיה בשקט.
"כן אהוב שלי אני זוכרת הכל" אמרתי בחיוך כשהתנתקנו.
"אז למה לא אמרת כלום?"
"חשבתי שטוב לך עם המאיה הזאת" אמרתי בהתגרות.
"היא לא את וגם לא כמעט.. אז איך יהיה לי טוב בלעדייך? התגעגעתי אלייך" אביאל אמר נישק אותי שוב.
התנתקתי ממנו והלכתי למיטה שלו, הרמתי את התיק והוצאתי משם את כל הבגדים.
"אתה לא עוזב ברור?! זאת פקודה" אמרתי בחיוך.
"אני כאן לתמיד" הוא אמר ונישק אותי.
"אבל תפסיק לנשק אותי" אמרתי בצחקוק.
"אני משלים חומר שקט" הוא אמר בחיוך.
"מאמי חומר מכיתה ב' אתה אמור להשלים" אמרתי בחיוך.
"לכי תתקלחי ותבואי ונלך לישון טוב?"
"מה לישון?! 10 בבוקר" אמרתי בהלם.
"נוו חסר לי שעות שינה לידך.. זה עוד זמן איתך" הוא אמר בחיוך, צחקתי.
"ביי אביאל" אמרתי והתקדמתי לדלת.
"וניקי" אביאל אמר הסתובבתי אליו.
"אל תשכחי להיפרד מההוא" אביאל אמר בחיוך.
"ההוא?"
"יקיר" אביאל אמר נעמד לידי ונישק אותי.
"כן המפקד" אמרתי בחיוך ויצאתי.
אז אני ואביאל חזרנו… אבל עכשיו צריך לדבר עם יקיר.
בהצלחה לי!