חיים פעם אחת 2- פרק 20+21

נקודת מבט מאור:
את תהל איבדתי ועכשיו איבדתי את אופיר.. ובשביל מי??? אלירןן!!
את אופיר אהבתי יותר מהכל, יותר מתהל, ויותר מכל אחת אחרת שהייתי איתה. היא גרמה לי להרגיש טוב רק בעזרת החיוך שלה. היא שבתה אותי בקסמייה. אני רוצה אותה שהיא תהייה שלי.
אני לא יכול לאבד גם אותה. המלחמה על הלב של תהל היה אבוד. אבל על הלב של אופיר אני עוד יכול להילחם, אני בטוח שהיא לא שכחה אותי בכמה ימים. אין מצב!!
חזרתי מהריצה שלי הייתי מסריח, עייף, מוטש ומסריח כבר אמרתי?
הדבר שהכי רציתי זה מקלחת.
עליתי לחדר שלי אבל נוי ישנה לי על המיטה אז לא רציתי להעיר אותה עליתי לחדר שלה להתקלח.
החדר של נוי קרוב לחדר של אופיר. החדרים פה ענקיים אבל קרובים, מידי.
"אלירן אני יהרוג אותך תפסיק למחוק לי אנשים מהאייפון" אופיר צעקה.
"את לא צריכה מספר של בנים… חוץ משלי, של אבא שלך ושל אביאל.. אין לך צורך בשל אף אחד אחר" אלירן אמר וצחק.
"א'חחח אלירן כואב לי" אופיר צעקה אחרי שנשמע בום. הלב שלי נופל לתחתונים כל פעם בגללה. אלירן אמר לה משהו אבל לא הצלחתי לשמוע כל כך. כן אני נואש עד כדי כך שאני מקשיב לשיחות שלהם.
"תפסתייי" אופיר צעקה וצחקה. מה הצחוק שלה עושה לי. חייכתי לעצמי כמו מפגר.
"אני אוהב אותך אופיר" מלמלתי ונכנסתי למקלחת.
פתחתי את זרם המים הקרים על גופי, מחשבות הגיעו באותה השנייה ששמעתי את הצחוק של אופיר שוב.
אני צריך להילחם עלייה. אבל איך?
יצאתי מהמקלחת אחרי 5 דקות. שמתי מגבת על פלג גופי התחתון ויצאתי מהמקלחת.
"מאור" אופיר קפצה בבהלה והסתובבה.
"כבר ראית אותה בלי חולצה אז את יכולה להירגע" אמרתי בחיוך.
"אבל זה היה כשהיינו יחד… יש לי חבר, אתה יכול ללבוש חולצה?" היא שאלה והושיטה לי חולצה. יש לה חבר.. שזה לא אני.
"סתובבי לבשתי" אמרתי כשלבשתי את החולצה, אופיר הסתובבה כשידייה על העיינים. היא הציצה ונאנחה כשראתה שאני עם חולצה מה שגרם לי לחייך.
"רצית משהו ממני?" שאלתי.
"חיפשתי את נוי.. אנחנו רוצות לעשות ערב בנות.. אתה יודע איפה היא?"
"היא ישנה בחדר שלי" אמרתי.
"תודה" אופיר אמרה ונעמדה.
"אופיר חכי שנייה" אמרתי ותפסתי בידה. אלוהים תעזור לי בבקשה.
"מה?" אופיר שאלה בלחש.
"אני..אממ..אני אוהב אותך" אמרתי לבסוף.
"אני אוהבת את אלירן" היא אמרה.
נתתי אגרוף לקיר. אופיר הסתכלה עליי בפחד. התחרטתי על זה.
"לפחות תהיי רגישה… נפרדנו לא מזמן" אמרתי בכאב. הרגשתי את הכאב של הלב שלי.
"היד שלך" אופיר מלמלה בשקט. הסתכלתי על כף ידי האחורית, ירד לי דם. אבל זה לא כאב לי כמו שהלב כאב.
"אני אוהב אותך" אמרתי שוב מתעלם מהכאב והצריבות של היד והלב.
"אני… לא יודעת מה לומר לך" אופיר אמרה והסתכלה עליי במבט מצטער.
הסתכלתי עלייה, על השפתיים שלה שאני צריך להרגיש עוד פעם אחת, אני רוצה עוד חיבוק אחד, נשיקה אחת מכל הנשיקות שלא הפסקנו, לומר לה את כל מה שלא הצלחתי ולא הפסקתי, לספר לה כמה אני אוהב אותה אולי זה היה משאיר אותה לצידי, לידי.
בלי התראה מוקדמת נישקתי אותה. היא התנגדה אבל לא נתתי לזה להשפיע עליי. הייתי זקוק לזה.

נקודת מבט אופיר:
ניסיתי להתנתק ממנו, להתנגד אבל כלום. הוא נישק אותי. התגעגעתי אליו אבל אני אוהבת את אלירן.
חייגתי לניקי.. טוב אני חושבת לא ממש ראיתי.
אחרי כמה שניות מישהו פתח את הדלת והעיף ממני את מאור.
הוא הרביץ לו, הוא לא הניח לו.
אלירן נתן לו אגרוף אחרון ונעמד. מאור לא נראה במצב הכי טוב בעולם בניגוד לאלירן שבקושי סימן היה עליו.
התקדמתי לאלירן אבל הוא התרחק ממני טיפה.
"אני יודע שהוא אשם… ראיתי שהתנגדת.. אם לא היית מתנגדת לא היית מתקשרת אליי נכון? פשוט תני לי דקה לעכל את זה שהוא נישק אותך" אלירן אמר נישק את ראשי ויצא מהחדר. הדמעות לא איחרו לבוא.
אני יודעת שלא נפרדנו, אני יודעת שהוא יודע שאני לא אשמה, אבל עדיין כואב לי כי משום מה זה מרגיש לי שאיבדתי אותו.
המשך היום היה גרוע. ראיתי סרטים עצובים בחדר, שמעתי שירים עצובים, אכלתי גלידה ולא יצאתי מהחדר. לא היה לי כוח. אלירן שלח לי הודעה שהוא יוצא לעבוד אז נדבר בלילה כשהוא יחזור. ניקי באה אחרי חצי שעה כי היא הייתה בריצה וישבה לידי, חיבקה אותי.
מאור? טוב ניקי נתנה לו ברכייה בנוסף למכות של אלירן.
אני מעדיפה לא לראות אותו.
עברו שלוש שעות. כבר השעה 7 ואלירן עדיין לא הגיע.
אני וניקי ירדנו לאכול ארוחת ערב ואלירן עדיין לא הגיע התחלתי לדאוג לו.
"אופיר יש לך פלאפון" ניקי אמרה. הסתכלתי על הנייד שלי -אהוב ליבי <3-
"אלירן" אמרתי בהקלה, חשבתי שקרה לו משהו.
"שלום קוראים לי אוסנת ואני מבית החולים רוטשילד. האם יש לך קשר לאלירן כהן?"
"כן" עניתי במהירות, הרגשתי את הלב שלי יוצא מהמקום.
"אלירן היה מעורב באירוע חבלני. אני חושבת שכדאי שתגיעי"
"אני בדרך" אמרתי וניתקתי את השיחה.
"מה קרה?" ניקי שאלה אותי.
"אלירן נפגע. את באה איתי?" שאלתי וניקי הנהנה.
ניקי רצה וקראה לאביאל. אחרי שנייה הוא ירד למטה ורצנו לגיפ שלו.
"יהיה בסדר חיים שלי הוא חזק" ניקי אמרה וחיבקה אותי.
"אני באה אהוב שלי תחזיק מעמד" מלמלתי בשקט. הלב שלי היה על 10000 ואפילו יותר.
אחרי 20 דקות הגענו. אביאל עבר בכל הרמזורים באדום. אבל הגענו במהירות הכי חשוב.
"איפה החדר של אלירן כהן?" שאלתי במהירות
"חדר 213 קומה 2" הפקידה אמרה. רצתי במהירות, ניקי אמרה לה תודה ורצה אחריי עם אביאל.
הוא שכב שם על המיטה כולו דם, שחור, החולצה שלו הייתה קרועה מעט. היה לו תחבושת מסביב לראש, ושבר ביד.
ישבתי לידו והתחלתי לבכות. הוא שוכב שם. אני יכולה לאבד אותו בכל שנייה.
אני ידעתי שמשהו רע עומד לקרות אבל התעלמתי מזה.
החזקתי בידו, לא יכולתי לעצור את הדמעות.
"אלירן אני אוהבת אותך" אמרתי ונישקתי את כף ידו.