חיים על הקצה- פרק 33

פרק 33- עניין של זמן
•אריאל
התיישבתי לצידה של מריאל במסדרון בית החולים ממתינים לבואו של אבא ולבשורות מפיו של הרופא בנוגע למצבה של אימא.
מרפקיי מונחות על ברכיי וגופי רוכן לקרקע. עיניי בובחנות את העוברים ושבים במסדרון בית החולים.
לפתע, זוג עיניי הבחינו באבא מתהלך במסדרון בית החולים מבולבל וחסר אונים. ״אבא!״ מריאל קראה בשמו ורצה לעברו בבכי.
״אריאל,״ אבא התיישב לידי ושלח לעברי מבט מנחם.
״אני רואה שהחלטת לבוא בסוף.״ עקצתי אותו וגיחוך קל נפלט מפי.
״חשבת אחרת?״ שאל בפליאה.
״לא יודע.״ השבתי באדישות. ״במקרה אם שכחת אמור להתקיים מארב הערב.״ הזכרתי. אבא גילגל את עיניו ואנחת ייאוש נפלטה מפיו. ״מארב שאני הייתי אמור לעשות! אבל מישהו פה החליט שאני לא מספיק מוכשר.״ עקצתי אותו.
כעסתי עליו. עדיין.
בכל זאת המארב היה רעיון שלי, ועבדתי המון על מהלך המשימה.
״המארב בוטל.״ השיב במהירות.
״בוטל?״ שאלתי בפליאה. ״מה קרה? גילית שאביה וינון לא מוכשרים מספיק בשביל המארב הזה?״ גיחכתי.
״הבריאות של אימא שלך חשובה לי יותר מכל מארב מטומטם!״ השיב בתקיפות.
התרוממתי ממקומי והתחלתי הלוך ושוב במסדרון בית החולים. חיוך מזויף התלבש על שפתיי. ״פתאום כל כך אכפת לך מאימא, הא?״ שאלתי בנימת זלזול.
״תמיד היה אכפת לי!״ השיב בהתגוננות.
״תמיד… ברור.״ גלגלתי את עיניי בזלזול.
אנחת ייאוש נפלטה מפיו של אבא. ״מה אתה רוצה, אריאל?״
״אני?״ הצבעתי על עצמי. ״כלום.״ השבתי באדישות. ״תגיד, חשבת איי פעם להיות שחקן?״ שאלתי בציניות. ״כי המשחקים שלך ממש לא עובדים עליי.״
״אריאל, מספיק!״ התערבה מריאל להגנתו של אבא.
״תעשי לי טובה מארי, את יודעת בדיוק כמוני שאת הבנאדם הזה,״ הפניתי אצבע מאשימה לכיוונו של אבא. ״לא מעניין שום דבר חוץ מהעבודה שלו.״ אמרתי בכנות.
״זה לא נכון, אריאל!״ השיב בהתגוננות.
״זה לא נכון?״ חזרתי על דבריו. ״אוקיי.״ פרסתי את ידיי לצדדים. ״אתה ידעת שבכל התקופה הזאת אימא הייתה מתקשרת אליי בלילות כל יום ובוכה לי בטלפון שקשה לה?״ שאלתי. ״שכמה כואב לה שאתם כבר לא מדברים כמו פעם?״ הגברתי את קולי. ״טוב… בטח שאתה יודע, הרי אתה מעורב בכל מה שקורה בבית. אתה כל כך עוזר לאימא שזו שטות מוחלטת הרי.״
״אני… אני לא…״ הוא החל לנוע בחוסר נוחות במקומו.
״לא ידעת?״ השלמתי אותו. ״איך תדע?״ פניתי אליו. ״מאז שהקמת את העסק הזה שלך אתה לא בבית בכלל! אתה כל היום רק…״
״מספיק!״ מריאל קטעה את שיחתנו בצעקה כאשר בעיניה ניצוצות של דמעות. ״אימא שוכבת עכשיו בחדר ניתוח, במקום להתאחד בשבילה ולומר תפילות אתם רבים כמו ילדים קטנים,״ היא החלה לפרוץ בבכי אשר גרם לסדק קטן להיחרט בליבי.
הרגשתי אגואיסט. הרגשתי אשם. זה לא הזמן ולא המקום להטיף לאבא על ההתנהגות שלו בבית. זה הזמן של שלושתינו להתאחד בשביל אימא ולהיות שם בשבילה.
הסטתי את מבטי לכיוונו של אבא. הוא ומריאל ישבו יחד על הספסל כאשר מריאל מניחה את ראשה על כתפו ובוכה. הבחנתי בדמעה מלוחה אשר בקעה מעיניו של אבא וגלשה לה במורד לחייו.
התקרבתי בצעדים איטיים וזעירים לכיוונם של אבא ומריאל והתיישבתי לידם על הספסל. אבא הסיט את מבטו אליי וחיוך קטן ומנחם נפלט מפיו. ״היית מאמין?״ שאל בגיחוך ומחא את הדמעה מעיניו. ״זה רק היה עניין של זמן.״ השבתי והחזרתי לו חיוך והנחתי את ראשי על כתפו.

״אריאל,״ קולה המתוק והעדין של מריאל חדר לי לתודעה.
״ממ…״ המהמתי והתקשיתי לפקוח את עיניי.
״אני… מה אם היא תצליח לשרוד את הניתוח הזה?״ שאלה בחשש.
הסטתי את מבטי לכיוונו של אבא אשר גם כן נרדם על הספסל.
התמתחתי מעט במקומי. שפשפתי את עיניי עם כפות ידיי. ״מה… מה השעה עכשיו?״ שאלתי.
״שלוש וחצי.״ ענתה ביובש.
״בצהריים?״ שאלתי המום.
״לפנות בוקר.״
״וואוו,״ נשפתי מפי המום.
״נו אריאל!״ האיצה בי מריאל.
״מה?״ שאלתי בתמימות.
״מה יקרה אם אימא לא תשרוד את הניתוח הזה?״ שאלה בשנית.
״אני…״ כחכחתי בגרוני. ״הכל יהיה בסדר.״ סיכמתי.
אם לומר את האמת, לא היתה לי תשובה לשאלתה של מריאל. ידעתי שהסיכויים שאימא תשרוד את הניתוח הזה הם נמוכים מאוד, אבל… איפה שהוא עמוק בלב הייתה בי תקווה שאולי בכל זאת זה לא הסוף.
״את רעבה?״ שאלתי אותה.
״גוועת.״ היא הניחה את ידה על בטנה.
״מה דעתך על טוסט?״ שאלתי אותה.
״ממ… נשמע טוב.״ השיבה בחיוך קטן.
״טוב… חכי כאן עם אבא. עשר דקות אני חוזר.״

עזבתי את מסדרון בית החולים וירדתי במעלית של בית החולים לקומת הקפיטריה.
הקפיטריה באופן מפתיע היה שוממת מנפש חיה, מלבד מוכרת הקפיטריה המתוקה.
״שלום,״ השענתי את מרפקיי על הדלפק וגופי רכן קדימה.
״שלום לך, המוכרת המתוקה הסיטה את מבטה אליי והביטה בי בחיוך כאשר זוג לחייה הקטנות והשמנמנות הסמיקו מעט. מה שגרם לחיוך קטן ושובב להתפשט על לחיי.
עיניי סרקו את המוכרת הנחמדה בהנאה ובתאווה. ״איך אפשר לעזור לך?״ שאלה במתיקות וקטעה את רצף מחשבותיי השובבות.
״הו כן,״ גירדתי בראשי במבוכה. המוכרת המתוקה צחקקה ושיחקה בשיערה במבוכה.
״אני… שלושה טוסטים בבקשה עם התוספות.״ ביקשתי.
״מיד מגיע.״ השיבה בקולה המתוק והעדין אשר היה מלווה בצחקוק קטן.
עד שהמוכרת המתוקה תסיים להכין את הטוסטים הרשיתי לעצמי להתיישב על אחד הכיסאות במסעדה. הוצאתי את הפלאפון שלי מתוך כיף הג׳ינס שלי ובדקתי מה התרחש בווצאפ בשעות האחרונות. עיניי רפרפו על ההודעות זו אחר זו, אך באופן מפתיע נעצרו על ההודעה של אביה.
׳שלום לך רובוט חסר רגישות, תודה לך על שהרסת את המארב במו ידיך בגלל שטות אחת קטנה, בטח אתה יושב בבית מול הטלויזיה עם בירה ביד וחוגג על ביטול המשימה. בחיים לא חשבתי שתעז לרדת לרמה כזו של שפלות. אתה אגואיסט וילדותי.׳
״מה… מה לעזאזל…״ מלמלתי בבלבול. החלטתי להתעלם מההודעה המגוכחת של אביה. המשכתי לדפדף בתיבת ההודעות. לפתע צלצול הודעה בקע מתוך הפלאפון שלי. הודעה מינון.
׳מה אחי, אני מניח שמגיע לך מזל טוב על אביה. קצת נפגעתי שלא סיפרת לחבר הכי טוב שלך, אבל אני סולח לך בתנאי שמחר אתה אצלי עם כל הפרטים.׳
מה הולך פה לעזאזל?
״הינה הטוסטים שלך,״ המוכרת בעלת הקול המתוק הגישה לי את הטוסטים.
״תודה רבה.״ הודיתי לה בחיוך רחב ושילמתי לה עבור הטוסטים ועזבתי את המסעדה במהירות.
בדרך חזרה למסדרון בית החולים העסיקה אותי לא מעט מחשבות בנוגע להודעות המוזרות שקיבלתי הערב מינון ואביה.
מה לעזאזל אביה חושבת שעשיתי? ולמה ינון בטוח שאביה ואני ביחד?

״סוף סוף!״ מריאל רצה אליי וחטפה את שקית הטוסטים מידיי. ״אני גוועת. גיחוך קטן נפלט מפי למראית מריאל הקטנה אוכלת בתאווה ובהנאה את הטוסט.
חיפשתי בעיניי על הספסל את אבא, אך להפתיע הוא לא היה שם. ״מארי, איפה אבא?״ שאלתי אותה.
״הוא… הוא שם.״ הצביעה לכיוון הקבלה. ״הוא הלך לצעוק על כמה רופאים.״ ענתה.
הנהנתי בראשי להבנה. ״אני הולך לקרוא לאבא לאכול.״ הודעתי. ״אל תזוזי לשום מקום!״
״מה שתגיד.״ מלמלה בפה מלא. מה שגרם לי לגחך מעט.

״היא הייתה אמורה לצאת מחדר הניתוח לפני שעה, פאקינג שעה!״ אבא עמד בפינת הקבלת כאשר הוא צועק על אחד הרופאים במחלקה.
״היה עיכוב קטן, בקרוב אני מאמין ש…״
״תקשיב לי ותקשיב לי טוב, אדון רופא.״ אבא תפס בחולצתו של הרופא המסכן באגרסיביות והצמיד אותו לקיר.
״אבא!״ צעקתי ורצתי לעברו במהירות. אבא הרפה מאחיזתו והרופא המסכן סידר את חולצתו.
״אני מצטער, פשוט זה כל המצב הזה, חוסר וודאות זה מחרפן את כולנו.״ הסברתי ונשאתי כמה מילות התנצלות בשמו של אבא.
״אנחנו באמת עושים כל מה שאנחנו יכולים בשביל להציל אותה.״ אמר הרופא. ״אבל עליכם להיות סבלניים.״
״אנחנו…״
״אין סבלנות! נגמרה כבר הסבלנות!״ התפרץ אבא. הרופא נבהל מעט ולקח צעד אחורנית.
״זה בסדר, נחכה כמה שצריך.״ הרגעתי את הרופא. ״אנחנו מאוד מעריכים את המאמצים שלכם.״ חייכתי חיוך מאולץ. הרופא החזיר לי חיוך וחזר חזרה לחדר הטיפולים.
אבא תפס בראשו והחל להתהלך במסדרון בית החולים לחוץ וחסר סבלנות.
״יהיה בסדר.״ עודדתי אותו.
״אני לא יודע מה אני אעשה אם… אם היא תמות לי.״ אבא החל לפרוץ בבכי.
למעשה זו הפעם הראשון שאני רואה את אבא במצב שהוא מתפרק.
״אימא חזקה. היא תילחם בשבילנו!״
״אני כל כך שמח שיש לי אותך, אני לא יודע איך הייתי שורד את זה בלעדיך.״ אבא התנפל עליי בחיבוק.

״אבא,״ פניתי אליו. אבא הביט בי במבט שואל.
התלבטתי אם לשאול את אבא את השאלה שמציקה לי כל כך במשך השעות האחרונות. או לשמור אותה למועד מאוחר יותר.
״אני… אפשר לשאול שאלה?״
״בוודאי.״ השיב בגיחוך.
״אני…״ כחכחתי בגרוני.
תשאל כבר! האיץ בי הקול שבראשי.
אל תהיה פחדן! ועוד העיקר צחקת על אביה שהיא פחדנית. אחרי הכל ברור מי הפחדן האמיתי כאן.
״טוב בסדר אני שואל!״ הכרזתי. ״אממ..״ התחלתי לגמגם.
ידעתי שאתה פחדן. אמר הקול שבראשי בלגלוג.
״אני לא פחדן!״ צעקתי.
״מה… אריאל הכל בסדר?״ שאל אבא בדאגה.
״כן, בטח.״ עניתי במהירות. ״אממ… יש משהו שרציתי לשאול אותך.״
״כן?״ אבא הביט בי מחכה לשאלתי.
״תגיד אני… זה…״
״אוף, משעמם לי.״ התפרצה מריאל וקטעה את השיחה של אבא ושלי.
אנחת ייאוש נפלטה מפי. גלגלתי את עיניי בעייפות.
״למה לא אומרים לנו שום דבר? אוף!״ קיטרה מריאל.
״בקרוב יפה שלי, בקרוב.״ אמרתי בעידוד ונשקתי לקודקוד ראשה. ״אני מקווה לפחות,״
״יש לי רעיון!״ קפצה מריאל בהתרגשות. ״אולי נשחק משחק להעביר את הזמן?״ הציעה.
הסטתי את מבטי לאבא אשר הלחץ והדאגה ניכרו על פניו. ״אוקיי… נשחק.״ נאנחתי. ״בתנאי שכולם משתתפים.״ קבעתי והפניתי את מבטי לאבא. אבא בתגובה הנהן בראשו להסכמה.

״נו, איזה צומח יש באות ח׳?״ שאלה מריאל בייאוש.
״חסה!״ אמרתי את המובן מאליו.
״יואו נכון! אני כזאת סתומה.״
״לפחות את מודעת לזה.״ עקצתי אותה. היא בתמורה שלחה לעברי מבט רצחני וכמובן שלא נשארה חייבת.
״בכל זאת אתה אחי, הטמטום עובר בגנים.״ אמרה בהתגרות.
״ואתם בכל זאת הילדים שלי!״ התערב אבא. ״הכל עובר בגנים.״ אמר בגאווה. ״חוץ מהטמטום, בזה תאשימו את אימא שלכם.״ אמר בציניות אשר גרמה לכולנו לצחוק.
״לא בטוחה שאימא תסכים איתך בנוגע לזה.״ אמרה מריאל.
״בטוח!״ אמר אבא מצחקק.
לפתע דלת חדר הטיפולים נפתחה וממנה יצא הצוות הרפואי אשר טיפל באימא. שלושתינו התרוממנו מיד ממקומנו ורצנו לעברם.
״יש חדש בנוגע לאליאן פרץ?״ שאלתי. אבא ומריאל נעמדו לידי במתח ובלחץ. הרופא בלע את רוקו והשפיל את מבטו לקלסר הטיפולים שאחז בידו.
״תראו, אני… אין לי דרך יותר קלה לומר לכם את זה, אבל… זה רק עניין של זמן עד שהכל נגמר.״