חיים על הקצה – פרק 23

פרק 23- תחרות כשרונות

•אביה•
הרפתקה אינה להתלות על חבל על צלע הר. הרפתקה היא הגישה שעלינו לנקוט למכשולי היום יום — לעמוד בפני אתגרים חדשים, לתפוס הזדמנויות חדשות, לבחון את המשאבים שלנו ותוך כדי כך לגלות את הפוטנציאל החבוי בתוכינו – ג\'ון אמט

״סול!״ צעקתי בחוזקה כאשר ניסיתי להתגבר על המוזיקה הרועשת כל כך אשר התנגנה במועדון. זו הייתה שעת השיא במועדון. ידעתי שאין סיכוי שסול תצליח לשמוע אותי בין כל האנשים והמוזיקה הרועשת כל כך. הנחתי את זוג הכוסות שייבשתי על הבר ופסעתי לעברה של סול.
סול כהרגלה הייתה ישובה סביב שולחן עגול כשמסביבה לא פחות מארבעה בנים חמודים. ״סול,״ קראתי בשמה וניסיתי להידחס בין כל הבנים סביבה. ״סול!״ נופפתי לה בידי כאשר ניסיתי למשוך את תשומת ליבה. היא קמה ממקומה כאשר הבחינה בי וסימנה לי בידה לחכות. הנהנתי בראשי והצבעתי לכיוון הבר, שאני מחכה לה שם.

״ואולי ביום יפה, ניפגש מתישהו…״ זמזמתי לי בשקט את מילות השיר אשר התנגן במועדון בעודי ממשיכה בייבוש כוסות הזכוכית הגדולות על הבר.
״אביה!״ סול קראה בשמי וגרמה לבהלה קלה לחוש בגופי. כמעט בעוד שנייה ממש כוס הזכוכית הגדולה הייתה נשמטת מידיי ומתנפצת לרסיסים על הרצפה.
״משוגעת,״ הנחתי את ידי על ליבי כאות לבהלה. ״עוד שנייה והכוס המסכנה הייתה מתנפצת לרסיסים על הרצפה בגללך.״ התלוננתי בפניה.
סול נענעה בראשה וצחקוק קטן נפלט מפיה. ״טוב… הגיע הזמן שתניחי לכוס המסכנה, היא כבר מבריקה ממש!״ אמרה ולקחה את כוס הזכוכית מידי והניחה על רחבת הבר. ״ובואי איתי.״ היא חייכה חיוך תחמני ואחזה בידי.
״אממ… סול?״ קראתי מהוססת. ״סול לאן הולכים?״ שאלתי כאשר סול ואני נסחפנו אל תוך גל האנשים אשר היו במועדון.
״תירגעי, ילדה.״ אמרה באדישות. ״בלי לחץ.״
לי רק נותר לסמוך עליה ולתת לה להוליך אותי בעקבותיה. אני ממש מקווה שאני לא עושה טעות.
כאשר סול המשיכה להוליך את שתינו בתוך המועדון המוזיקה הרועשת אשר התנגנה במועדון רק הלכה והתחזקה יותר ויותר, גם יכולתי להבין מה היא הסיבה לכך- אנחנו מתקרבות לעמדת הדי ג׳יי.
״סול, מה לעזאזל…״
העפתי מבט בסול אשר החליפה כמה מילים עם הדי ג׳יי במועדון בסוף השיחה הבחנתי בדי ג׳יי עוזב את עמדתו ומפקיר בידיי סול את המקרופון ואת עמדתו.
מה… מה הולך כאן?
״ערב טוב לכולם!״ סול לקחה את המקרופון ונעמדה על הבמה במועדון. מיד מלוא תשומת הלב של הנוכחים במועדון הופנתה אל סול. ״טוב… אז למי שלא מכיר אותי, אני סול.״ סול החלה להציג את עצמה בפני האנשים במועדון. ״אתם בטח שואלים את עצמכם מה אני עושה פה.״
״תגידי לי היא… היא שתתה?״ שאלה משי.
״לא שידוע לי.״ השבתי.
״צריך להוריד אותה מהבמה לפני שיוסי יחזור ואז זה באמת יהיה הסוף שלה.״ אמרה ליאור.
״טוב… מה אתן מסתכלות עליי?״ שאלתי כאשר הבחנתי במבטיהן של משי וליאור.
״את החברה הכי טובה שלה.״ אמרה משי.
״אני רוצה להציג בפניכם מישהי שמאוד מאוד חשובה לי, מישהי שהיא כמו הנפש התאומה שלי.״
״וואו, היא החליקה על השכל או מה?״ שאלה משי המומה.
״תקשיבי, אביה זה לא נראה טוב.״ אמרה ליאור. הבטתי במשי וליאור אשר היו נראות דיי מודאגות מכל המצב. והחזרתי את מבטי אל סול. לא! אני סומכת על סול שהיא יודעת מה היא עושה. מאז ומתמיד סול הייתה נועזת שלא פחדה לעשות דברים. זה מאז ומתמיד היה הדבר שאפיין אותה ושהפך אותה למיוחדת כמו שהיא.
סקרתי בעיניי את הנוכחים במקום. כולם הביטו בסול מרותקים לדבריה.
סול המשיכה לדבר והבטחון העצמי שלה רק הלך וגבר יותר ממילה למילה. סול מאז ומעולם לא התביישה מאיש.
גם אני כמו כל האנשים במועדון הבטתי בה בעיניים נוצצות ובהמון הערצה.
״אני רוצה להזמין לכאן מישהי שמאוד מיוחדת בעיניי, מישהי שאני אישית למדתי ועוד ממשיכה ללמוד ממנה המון ובמקרה היא גם החברה הכי טובה שלי מגיל שש.״ סול צחקקה מעט וסומק עדין התפשט על לחייה. ״קבלו אותה, את החברה הכי טובה שלי, אביה בן הרוש!״

מחיאות כפיים סוערות נשמעו במועדון והמוני מבטים אשר מחפשים את אותה אחת עליה סול דיברה. באותו רגע ששמעתי את שמי חטפתי שיתוק ברגליים. ״קדימה, לכי כבר!״ האיצו בי משי וליאור.
בלעתי את רוקי ונעמדתי מול הבמה. קפואה לגמרי. כל חלק וחלק בגופי היה משותק.
״אביה!״
״אביה!״
אנשים במועדון החלו בקריאות עידוד.
״לכי כבר!״ האיצה בי משי וליאור החלה למשוך אותי לכיוון הבמה.
״אני… אני לא יכולה.״ מחיתי.
״אין דבר כזה לא יכולה, יש לא רוצה.״ אמרה משי. בפעם אחרת הייתי שמחה לעמוד ולהתווכח עם משי ולהסביר לה את הכוונות שלי, אבל עכשיו… עכשיו לא היו בי את הכוחות לעשות זאת.
משי וליאור החלו למשוך אותי לעבר הבמה בעל כורחי. לא היה בי מספיק כוח להתנגד להן. תוך שניות ספורות מצאתי את עצמי עומדת על הבמה לצידה של סול כאשר המוני אנשים סורקים בי את עיניהם. הבטתי בסול במבט מפוחד אך סול מיהרה לשלוח לעברי חיוך מעודד.
״אז הסיבה שהזמנתי את המדהימה הזו לבמה,״ סול אחזה בידי והגניבה לעברי חיוך מעודד. ״היא שאני יודעת שיש בה משהו שלא כולם רואים, משהו גדול.״ הייתי מוקסמת מדבריה של סול חיוך קטן התפשט על שפתיי.
״אז, אביה,״ סול פנתה אליי. ״הגיע הזמן שעוד אנשים יהנו מהקסם שלך ושיכירו את אביה שאני מכירה.״ סול הושיטה לי את המקרופון ומיהרה לעזוב את הבמה.
ידי הרועדת אחזה במקרופון. הבטתי סביבי בכל האנשים אשר הקיפו את הבמה והביטו בי מסוקרנים. שוב זו רק אני לבד מול כולם, בדיוק כמו בלילה ההוא.

***
״כעת נזמין לבמה את מתמודדת מספר עשרים ושתיים, את אביה בן הרוש!״ המנחה קרא בשמי, סופסוף הגיע תורי לעלות לבמה.
״קדימה קטנה, תראי לכולם מי את.״ אמר ליאור כאשר עטף אותי בחיבוק חם ואוהב מלא בטחון. חייכתי חיוך קטן והנהנתי בראשי.
פסעתי אל הבמה בצעדים קטנים ושקטים. כאשר עליתי על הבמה מנחה תחרות הכשרונות הגיש לי את המקרופון ומיהר לעזוב את הבמה.
המוזיקה החלה להתנגן ברחבי האולם. העפתי מבט בקהל ובחבר השופטים. עצמתי את עיניי לכמה שניות ואז… אז הגיע הרגע שחלמתי עליו.
התחלתי לשיר. הרגשתי בעננים. פתאום כל הפחדים, החששות, הכל נעלם! הרגשתי מאושרת ממש כמו כוכבת.
כאשר נותרה לי רק שורה אחת לסיום השיר, כאשר כבר יכולתי לדמיין את תשועות השמחה ואת מחיאות הכפיים הסוערות שמצפות לי בסיום השיר, בדיוק אז האורות כבו בפתאומיות ורסיסי מנורות הפלורוסנט אשר מוקמו על הבמה התנצפו לרסיסים על הבמה. הקהל החל לצעוק בהיסטריה וכולם מיהרו לעזוב את האולם בעוד אני… אני נותרתי שרועה על הבמה כאשר רסיסים חרוטים בגופי.
***

״וואו!״ אמרה הפסיכולוגית אשר הביטה בי בפה פעור. ״זו טראומה דיי רצינית אני חייבת לומר.״
״יותר מידי רצינית.״ השבתי והשפלתי את מבטי אל הקרקע.
״בת כמה היית כשכל זה קרה?״ שאלה בזהירות.
״שמונה.״ עניתי. ״סך הכל בת שמונה.״
״טוב, אני חייבת לומר שבעזרת הסיפור שלך מתחילה להתבהר לי פחות או יותר התמונה לגבייך.״ אמרה בכנות.
״כן, הערב ההוא בהחלט שינה בי כמה דברים מאז.״ הודיתי.
״ומה קרה באותו ערב במועדון?״ שאלה.
״באותו ערב?״ מלמלתי וחיוך קטן התפשט על לחיי כאשר נזכרתי בערב ההוא.

מנגינת השיר המוכר החלה להתנגן ברחבי המועדון, מיד הרגשתי איך האסון ההוא מאותו לילה ארור, כל התמונות מתחילות לרוץ בראשי, איך הכל מתחיל לחזור אליי.
״את חייבת להיות חזקה, אביה!״ צעק עליי הקול שבראשי. ״אם לא בשבילך, בשביל סול!״ הזכיר לי.
סול, אסור לי לאכזב אותה! במיוחד לא אחרי מה שהיא עשתה בשבילי הערב, ובכנות זה לא מגיע לי. הבטתי בסול אשר הביטה בי כשעל פנייה התפרס לו חיוך קטן אך יחד איתו גם חשש קטן אשר היה מלווה בדאגה.
\"יותר מדי מאיתנו לא חיים את החלומות שלנו מכיוון שאנו חיים את הפחדים שלנו.\"
הגיע הזמן לשינוי אמיתי, הגיע הזמן לשים את כל הפחדים בצד ולחיות את החלומות שלנו!
בלעתי את רוקי ועצמתי את עיניי לכמה רגעים. כאשר פקחתי את עיניי הבטתי בסול וחייכתי לעברה חיוך מעודד ומרגיע.
יהיה בסדר. חייב להיות.