חיים מצוירים – פרק 6 – רועי מזמין אותי לנשף

הוצאתי את שלדון שנחנק בתיק שלי ואכל לי כמה מהסוכריות גומי האהובות עליי.
"הי! אני תכננתי לאכול את זה!" צעקתי עליו.
"התכנית מבוטלת…והכנף שלי התרפאה בגלל הסוכר של זה!" אמר ואז התחיל להתעופף הלוך ושוב במהירות -כנראה שהסוכר לא רק ריפא את הכנף שלו, אלא גם נתן לו מנה גדושה של היפראקטיביות.
" טוב אני הולכת לכיתה…" אמרתי לו והתקדמתי אל עבר הכיתה כשאני מתבוננת בו מסתובב כמו הוריקן.
אך לפתע נתקעתי במישהו "סליחה…" אמרתי אבל אז ראיתי שזאת מלי.
"לא סליחה…" תיקנתי את עצמי.
היא חייכה וניקתה את חולצתה -לא ברור לי למה.
"חכי לי!" צעק וטס לעברי בטיסה של 100 קמ"ש, התכופפתי והוא נתקע במלי.
מלי עפה אחורה ושלדון המשיך לעוף ואז נכנס לתוך הפח בתנופה.
מלי קמה עם מבט המום וכועס.
"לא טוב לי…" אמרתי לעצמי כשהתבוננתי בה.
היא התחילה לצחוק עליי.
"מה מצחיק אותך?…" שאלתי אותה כשהתבוננתי בבגדים שלי שלפי דעתי היו בסדר גמור ולא סיבה לצחוק עליהם.
"שמעתי שהזמנת את רועי לנשף… פחח!! כ"כ פתאטי!" צחקה עליי ולאט לאט אספה עוד אנשים שיצחקו עליי.
"תקשיבי אני לא מבינה מאיפה באים לך כל הרעיונות האלא… אבל את צריכה לבדוק את המקורות שלך…" אמרתי לה כשניסיתי לצאת מהמעגל שכמה מהילדים יצרו.
הם הדפו אותי חזרה פנימה.
היא המשיכה לצחוק כשנעמדה מולי ושמה את הידיים על המותניים שלה.
"תודי שהזמנת אותו ואני יעזוב אותך לוזרית!!" אמרה לי כשהפסיקה לצחוק ונתנה לשאר הצחוקים להיפסק.
"בחיי כמה שאת ילדותית!" ציינתי.
ראיתי את רועי נכנס לבי"ס ופשוט חיכיתי.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
"תודי! תודי! תודי! תודי! תודי! תודי! תודי! תודי! " צעקה מלי וכל שאר הנערים הצטרפו אליה.
היא דחפה אותי לריצפה.
רועי ראה את ההתאספות מסביבי ורץ לעברנו.
הוא נכנס למעגל ועזר לי לקום מהריצפה.
"תפסיק לעזור ללוזרית הזאת! בסוף אתה תהפוך להיות כזה! אתה לא מבין זה מדבק!!" צחקה מלי בקלילות.
רועי הסתובב אליה ואז נעמד מולה.
"למה את עושה לה את זה…?" שאל אותה ברצינות והקולות השתתקו.
"דה! תאכל או שתאכל!" אמרה בפשטות וצחקה.
כולם צחקו איתה.
אך לפתע נשמע קול סטירה.
רועי סטר למלי.
הייתי בהלם.. כולם היו בהלם… אבל בלב אמרתי לעצמי "1:0 לי!"
מלי הייתה בכזה הלם שלא זזה.
"תפסיקי עם זה.. כי לבינתיים את אוכלת את עצמך…" אמר רועי ואז רץ משם לחדר מדרגות.
ניחשתי שהוא יעלה לגג אז פשוט רצתי אחריו.
במדרגות אפשר להגיד שהתעלפתי כי היה לי חוסר באוויר.
אבל המשכתי בידיעה שיש משהו מסריח עם כל הקטע של האקסטרה הגנה מצידו..
כאילו לצעוק על מלי ולהזמין אותי מול כולם לדייט זה משהו אחד.
אבל להרביץ למלי זה כבר משהו אחר..( אני מקווה שאין לה כלבת.. שלא תדביק אותו…)
פתחתי את הדלת של הגג ונכנסתי לשם מחפשת בעיני את רועי.
מצאתי אותו- הוא ישב על המעקה של הגג.
נכנסתי וקרסתי על האדמה בנשימות.
"לא.. מצליחה… לנשום…" סיננתי בין נשימה לנשימה.
זה הצחיק את רועי שקם ובא לעזרתי.
הוא התיישב לידי על הריצפה.
והעובדה שהוא ישב לידי לא עזרה לי להסדיר את נשמתי.
אחרי שהצלחתי לסדר את הנשימה שלי פניתי לרועי.
"תודה על מקודם…" אמרתי לו.
"זה הגיע לה… 'תאכל או שיאכלו אותך…' " חיקה אותה וגיחך.
לא אכלתי את זה (חחח כמה פעמים יש כאן עניין עם אוכל….)
"זאת לא הסיבה שסטרת לה… יש משהו אחר.." אמרתי ובכך זכיתי למבט הכי עמוק של רועי.
נאבדתי בכחילות עיניו.
"תספר לי…" ביקשתי.
הוא התבונן בי ואז בשמיים.
הוא שתק לכמה זמן… כנראה שהוא מנסה להתכונן למה שהוא הולך לספר לי.
"פעם… היה לי אח תאום.." התחיל ויכולתי לראות איך עיניו מתבוננות אל האופק בצער.
"היינו עושים הכל ביחד… מאז שאני זוכר את עצמי אני זוכר את עצמי איתו… עם אופק,
עברנו הכל ביחד… הכל כולל את הגירושים של ההורים שלנו…
עברנו לגור עם אמא שלנו פה בעיר.. והגיע הזמן לעלות לכיתה ז'…" הוא בלע רוק.
רציתי להגיד לו להפסיק אם זה קשה לו אבל לפני שהספקתי להגיד משהו הוא המשיך.
"הפרידו אותנו… הוא הלך לכיתה אחת ואני לאחרת..
בהתחלה חשבתי שנסתדר… אבל בגלל שאופק היה ילד רגיש שכתב שירים ונתן סיבות די טובות כנראה לרדת עליו, לא הסתדרנו.
לפחות לא הוא… אני הסתדרתי טוב מאוד… ילדים הסתובבו איתי ובמהרה היו לי הרבה חברים…
אני הייתי חוזר הביתה עם חיוך על הפנים ועם עוד חוויה חדשה כשאחי, אופק היה חוזק עם עוד סימנים כחולים על הגוף…לא ראיתי את זה… אולי כי לא רציתי לראות.
הייתי כ"כ טיפש! איך יכולתי לעשות את זה!?
הוא היה אח שלי! איך יכולתי לתת לו למות?!" צעק בכעס על עצמו.
"למות?! מה זאת אומרת?!" שאלתי אותו בחוסר אמונה.
בהתחלה חשבתי שאופק מת מהמכות שנתנו לו הילדים אבל לפני שהספקתי לוודא הוא המשיך.
"יצאנו יום אחד לטיול, כל השכבה כולל אותי וכולל את אופק.
הטיול היה בקניונים בדרום הארץ,
אופק שמח וחייך בפעם הראשונה מזה שהתחילו להציק לו בבית הספר.
הוא כ"כ אהב את הטבע, הטבע נתן לו השראה לשירים חדשים שיכתוב.
הפרידו אותנו שוב, למדריכים,שמחתי, לא רציתי לראות כמה מתאכזרים לאחי."
בשנייה הזאת חששתי שהוא הולך לקפוץ מהגג…
"המדריך שלנו התקדם, והמדריך של אופק עצר לתדרוך.
אופק ניצל את ההזדמנות והוציא את המחברת שירים מהתיק שלו.
אחד מהילדים ראה שהוא מחייך ולא יכל לסבול את זה.
הנער קם ממקומו וחטף במהירות את המחברת של אופק.
זכרתי את עצמי מתבונן אחורה באופק שרדף אחרי הנער כשהוא מתחיל לבכות וכל הכיתה צוחקת.
הם היו רגילים לכך שיורדים על אחי.
וכנראה שזה הגיע גם למצב כזה שהמורה אפילו לא עשתה כלום..
ויותר מזה.. היא העלתה חיוך קטן.
יכול להיות שאם באותו יום היא לא הייתה מתעלמת הוא היה נשאר בחיים…"
המדריך סיים להסביר וזרק הוראה להמשיך בדרך.
כל הילדים קמו והנער שחטף לאחי את המחברת,
זרק אותה לריצפה כשהאבנים הקטנות קורעות את השירים שכתב ויכול להיות שגם קרעו את ליבו,
שגם ככה לא נשאר בריא והיה על סף התמוטטות."
הוא עצר לשניה, ראיתי איך עולות לו דמעות בעניים.
ראיתי את הכעס שהתאזר בו לאט לאט.
הוא רצה להתבונן לי בעניים אבל לאחר שניה הוא הזיז חזרה את פניו לכיוון השמים.
"הדבר הבא שאני זוכר זה ש..
שנשמעה צרחה איומה…
או אפילו זעקה, של המורה…
שכל הנערים פשוט רצים לכיוון הקבוצה של אופק..
אבל משום מה גם הנערים שהציקו לו רצו לשם אבל לא עם מבט שמח או משועשע.
קפאתי באותו מקום, ופשוט ידעתי שקרה לו משהו..
הייתי מבין האחרונים שרץ לשם..
וכשהגעתי למקום שכולם התבוננו לעברו צרחתי ורציתי לעזור לו.."
בשלב זה גם היו לי דמעות בעיניים..
ולרועי נזלה דמעה כואבת על הפנים.
ועיניו הכחולות לבשו צורה של ים סוער.
"מה קרה לו?" שאלתי בפחד.
"אופק קפץ… הוא התאבד…גופו היה שרוע על האבנים מעבר לצוק."
אמר בפשטות ואז התבונן לעברי.
"איך יכולתי לתת לזה לקרות?! הכל היה באשמתי! אילו רק הייתי…" הוא התחיל אבל פשוט חיבקתי אותו.
"אתה לא אשם במות אחיך.." אמרתי לו כשדמעות זולגות גם מעיני.
הוא חיבק אותי חזרה ושתקנו.
—————————————-
אחרי שחזרנו לכיתה מלי כבר לא הייתה מוקפת בחברות שלה..
אלא בכל מיני צחקוקים.
שיערתי שבנקודה אחרת הייתי צוחקת גם..
אבל אחרי הסיפור של אח של רועי,
אני מניחה שלבי התרכך אפילו גם לכיוון של יצורים כמוה.
הערה: הקטע הבא לא לבעלי לב חלש…
"אתם מה זה לא מצחיקים!" אמרתי להם והתיישבתי ליד…. ליד מלי..
היא בהתחלה התבוננה בי בהלם בדיוק כמו כולם.
אבל אז…
"איכס! גועל! כאילו תתרחקי ממני!" אמרה, קמה ממקומה והלכה.
"אווץ'…" אמרתי ואז נשמע קול צחוקו של רועי.
"יש כאלה שפשוט לא מגיע להם להיות בחברתך, עדי…" אמר ואז צחק שוב.
"כן, כמו מזל טוב לשם שינוי!" אמרתי בזמן שרועי התיישב לידי.
"עדי," הוא אמר לפתע בנימה רצינית.
הפנתי אליו את מבטי.
"רוצה לבוא איתי לנשף?" שאל.
כולם הפנו את מבטם אלי..
התבוננתי בו ואז בכל הנערים שתלו בנו ציפיות..
אף פעם לא הייתי מאוהבת אבל אני חושבת שההרגשה הזאת ממש כיפית.
פחדתי שאם אני יגיד כן,
אלפקה סונית תבוא ותאכל אותי!- אתם מכירים את המזל הרע שלי..
ממש רציתי להגיד כן.
חיפשתי בעיני את אורטל אבל היא התבוננה בי במתח בדיוק כמו כולם.
אבל בדיוק אז ראיתי את שלדון…- שמי שלא הבין היה שדון.
הוא הנהן בהסכמה.
"ברור!" עניתי בחיוך ונשמע קול :" אוווו.. חמודים!" מהקהל.
עכשיו הייתי בטוחה בשלושה דברים:
1. אני מאוהבת בטירוף ברועי.
2.אסור לתת לשלדון סוכר יותר.
ו- 3.יש כאן כמה ילדים שלא יזיק להם טיפול פסיכיאטרי..
ואני מכלילה אותי בתוכם!