חיים מצוירים – פרק 5 – שדון קטן, פה גדול

אם אתם שואלים את עצמכם מה עשינו אני ורועי אח"כ אז לא עשינו.
אמא ואבא שלו באו לקחת אותו באוטו ואני העדפתי ללכת ברגל..
אחרי הכל עם מזל כמו שלי היינו מתהפכים בדרך..
ומה זה לא בא לי ללכת לבי"ח..
אתם לא מבינים איזה אוכל זוועה יש שם!
בכל מקרה, חזרתי הביתה באוטובוס שהגיע מוקדם היום ואסף אותי בחתיכה אחת- בהלם הא?
אח"כ כשהגעתי הביתה אמא שלי רצתה שאני יצטרף לראות איתה סרט רומנטי קומי בטלוויזיה אבל הייתי עייפה עד כדי כך שלא ראיתי הכל כמו שצריך והאוטובוס הוא הדבר האחרון שעורר אותי.
אני זוכרת שמרוב העייפות זרקתי לה משהו בסגנון של:" לא יכולה, צריכה ללכת לקטוף גויאבות עם ציורע…" שזה רק גרם לה להתבונן בי במבט שואל.
עליתי במדרגות אבל במדרגה האחרונה נפלתי.
"אוו-" התחלתי.
"יודע מה? אני לא יתן לך את התענוג…" כיוונתי לשמים בעצבנות.
שקעתי במיטה שלי כשיש עליי עדיין נעלים ונרדמתי.
בחלום שלי הייתי על החוף עם רועי- כמה מפתיע.
לאחר כמה שניות נכנס לראש שלי קול נוסף שאמר:" קומי ותלכי ממנו…"
"ציורע? אפילו בחלומות שלי אתה לא עוזב אותי?!" שאלתי אותו במחשבות.
"מצטער אבל אני לא פנוי לזה עכשיו…איפה העיפרון? איפה החבאת אותו?" שאל אותי במחשבותיי ויכולתי לשמוע אותו מחטט לי בראש זה היה כאילו הוא הולך לי בתוך המוח.
"לא שם, תהיה בטוח.. אני לא בטוחה שהראש שלי מספיק גדול כדי להכיל את העיפרון הזה…" אמרתי לו כשניסיתי לנענע את הראש ולהוציא אותו.
"הכל בסדר עדי?" שאל אותי רועי שהתבונן בי במבט שואל.
יאו אפילו בחלומות שלי הוא ממש ממש ממש חמוד…
"כן, סליחה…" אמרתי וחיבקתי אותו בידיעה שזה מעצבן את ציורע.
וזה אכן קרה.
תוך כמה שניות ראיתי את ציורע רץ לכיווננו מתחילת החוף,עם פרצוף שאומר:" כדי לך לברוח אם אתה לא רוצה לפגוש את ה' בקרוב.."
ואני ידעתי שאני וה' לא בכזה קשר טוב אז ויתרתי על זה.
"בוא.." משכתי את רועי מהחול בצחוק והתחלתי לרוץ איתו לאורך החוף כשאנחנו בורחים מציורע שהתרגז מרגע לרגע מהחול שלא נתן לו לרוץ כמו שצריך.
אבל החול לא התאכזר רק אליו.
נפלתי על על החוף כשאני מושכת את רועי עליי.
התבוננו זה בזה.
ואז התחלנו לצחוק עד כאב בטן.
רועי נשכב לידי והתבונן בשמיים.
"איזה באסה שאתה רק חלום…" אמרתי לו כשהמשכתי לחלום בהקיץ.
אך לפתע נשמע קול צווחני:" קומי כבר! עצלנית!!"
בשביל שתבינו את הקול; נכון יש את הצרחה ההיא של הבנות? ויש גם את הקול שיוצא כשיש הליום בפה? אז הקול הזה היה משולב.
אפילו ציורע שישב לידנו לא הבין מאיפה זה בא.
אבל אז נראה כאילו באמת הכיר את הקול.
הוא בלע גיחוך ואז התמוסס.
"קומי כבר! האימונים מתחילים!" הקול חזר ואז נכנעתי ופקחתי עין אחת.
הוא ראה את עיני החומה נפתחת והפסיק לצעוק.
הוא יישר את החולצה הירוקה והמכופתרת והגיש לי את ידו הקטנה עם ה-4 אצבעות.
"היי, אני שלדון- המורה שלך.." את המילים האחרונות הוא אמר ברצינות ואולי קצת בעצבנות.
חשבתי על לצרוח אבל לבסוף שיערתי שאני בתוך חלום.
"היטלר, נעים מאוד.. אפשר ללכת לישון עכשיו?" אמרתי כשאני מותירה לעיני להיסגר.
"לא! את לא חוזרת לישון!" הרגשתי אותו מנענע את זרועי אבל בגלל שהוא היה בגודל של פודל זה לא הזיז לי וכמעט ולא הרגשתי את זה.
"חוצפה!" אמר כשקפץ עליי ונענע קלות את המיטה.
"איך את יכולה!??!" צרח.
פתחתי את העניים שלי במבט עצבני.
כאילו שמישהו העיר אותי באמצע חלום ממש ממש טוב… בעצם.. זה באמת מה שקרה!
"מה אתה רוצה 'שלדון' ?" אמרתי כשאני בטוחה שאני עומדת לקום לקולה של אמא שלי.
"תדברי בנימוס למורה שלך!" העיר לי והזדקף עם מבט מתנשא.
"Little Man Say what?" אמרתי בהלם כשהרמתי את ראשי מהכרית.
"אפ, אפ, לקום מהמיטה! קדימה!" אמר כשמחא כפיים.
התרוממתי מהמיטה כשאני ממשיכה לשפשף את עיני.
ואז הבנתי.. אני במציאות.. במציאות האמיתית.
לא חלום, אני חוזרת, לא חלום!
"אז זה לא חלום… הייתי צריכה לדעת.." אמרתי כשקמתי מהמיטה והלכתי לצחצח שיניים.
"איך את מעזה להפנות אליי את גבך!?" צעק שלדון מאחורי.
"איך אני מסוגלת באמת…" אמרתי כשהמשכתי לגרור את הרגלים החוצה מתעלמת משלדון שהתעופף עם הכנפיים הקטנות והירוקות שלו לכיווני.
"את תסתכלי עליי כשאני מדבר איתך!" צעק עליי.
המשכתי ואז כשהפנתי את מבטי אל שלדון נתקעתי בדלת של המקלחת.
נפלתי אחורה על שלדון.
"איה איה איה איה איה איה איה איה!!!!!!"צעק כשנאבק בגופי שחסם לו את הרגליים.
"עדי, הכל בסדר שם למעלה?" אמרה אמא שלי שקמה מהצעקות של השדון הנטל הזה!!
"כן! זה פשוט אמ…" אמרתי מנסה לחפש אחר תשובה.
"דרכתי על.. נעץ!" צעקתי כשאני מסמנת לשלדון לשתוק.
הוא הפנה לי את גבו ושילב ידיים,כאילו נפגע.
סובבתי את גופו המעופף אליי, וביטאתי ללא קול :" אל תתחיל איתי!"
"אוי ואבוי! את צריכה עזרה?" שאלה אמא שלי כששמעתי את הצעדים שלה מתקרבים מהמדרגות.
"לא, לא, לא, לא, לא!!!!! אני בסדר!! הנה הוא יצא!" אמרתי ונאנחתי כאילו הוקל לי.
"את בטוחה?" שמעתי אותה היא הייתה כבר בסוף המסדרון ובקרוב תראה את שלדון.
כ"כ הלך עליי.
מכירים את זה שמגיע שדון קטן וסנוב, וטוען שאתם התלמידים הבאים שלו ?
אה לא… אופס.. טעות שלי.
או יותר נכון הטעות שלו!!
בכל מקרה, אמא שלי הופיעה והתבוננה עליי בהלם.
"אמא! אני יכולה להסביר!" אמרתי כשאני לא ממש יודעת איך להסביר.
הסתכלתי על שלדון שהתבונן עליי במבט שואל.
"תגידי את משוגעת או מה!?" צעק עליי שלדון.
"ששש!!! למה אתה צריך לדבר כל הזמן!?" צעקתי עליו.
הפנתי את מבטי חזרה אל אמא שלי.
"את כזאת חמודה כשאת מדמיינת!!!" צעקה ואז חיבקה אותי בחוזקה.
"לא….נושמת…." נחנקתי בחוסר הבנה מוחלט.
היא עזבה אותי ונשמתי נשימה אחת עמוקה.
"את לא… בהלם?… כאילו ממנו?.." אמרתי כשהצבעתי על שלדון שהתבונן בי והתחיל לצחוק.
"תפסיק לצחוק עליי!" צעקתי עליו.
אמא שלי התקרבה אלי עם מבט דואג.
"עדי, אני חושבת שלא שתית מספיק מים היום… בואי למיטה ואני יכין לך תה.." אמרה לי כשהתחילה להוביל אותי לחדר שלי כשאני מתבוננת בשלדון שנפל על הריצפה והתגלגל מצחוק.
"מה?…" אמרתי לאמא שלי כשהתייצבתי חזרה על הקרקע, לא נותנת לה לגרור אותי לחדר יותר.
"אל תדאגי עדי, אף אחד לא צוחק עלייך… אנחנו גרים כאן לבד… את בכלל זוכרת אותי?…" אמרה לי כשנעמדה מולי ובנימה שמפחדת לפגוע אמרה את כל זה.
כאילו הפכתי להיות עשויה זכוכית (שזה לא היה טוב בהתחשב בכל הנפילות שלי.)
חזרתי לשלדון והרמתי אותו מהכנפיים.
"הי! תעזבי אותי! איך את מסוגלת!!" צעק עליי כשהוא מנסה להיאבק בי לשווא.
הלכתי לאמא שלי שעמדה שם ועוד שנייה בכתה.
"את רואה אותו?! אז הוא צחק עליי!" נופפתי בשלדון מול הפנים שלה.
"את לא זוכרת אותי נכון!?" התייפחה.
"טוב, זה הספיק לי!" אמרתי ואז לקחתי את ידה של אמא שלי ועלייה הנחתי את שלדון שעבר את היד כאילו הייתה מסך שקוף ונפל על הקרקע.
"איי!" נאנק.
"את לא רואה אותו… שיט!" צעקתי ורצתי לחדר כשאני משאירה את אמא שלי בוכייה במסדרון.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי..
ז"א כמה עוד דברים אני אמורה לסבול כאן!?
גם הציורע גם השלדון ההוא.
ועכשיו גם אמא שלי השתגעה-למרות שזה לא חדש.
או שבאמת יכול להיות ש… שרק אני רואה אותו.
סגרתי את הדלת ונעלתי אותה במפתח.
רצתי למיטה שלי ששם הנחתי את העיפרון.
לקחתי את העיפרון והתבוננתי בו באי הבנה.
"יש לך עוד הפתעות?" שאלתי אותו.
"באמת השתגעת…" צחק שלדון כשנכנס לחדר שלי במעוף ועקף את הדלת כאילו הייתה מפל ממים חלשים ושבירים.
"רק אני רואה אותך?" שאלתי אותו מנסה לאשר את חששותיי.
"כן!" אמר לי כשהפסיק לצחוק.
"אוקיי… לא טוב לי…" אמרתי לעצמי.
אבל אז נזכרתי במשהו…
"עכשיו בוקר נכון?" שאלתי את שלדון שנחת על השולחן ציור שלי.
"כן." ענה כשבחן כמה מהציורים שלי.
"מה השעה?" שאלתי אותו.
"עכשיו….. אממ… 325 שנה לשניות…" אמר כשהתבונן בשעונו שהיה בעל מאה מחוגים לפחות.
"מה!?אוקיי.. ועכשיו בעברית?" אמרתי לו.
"אה, עכשיו 7 וחצי." הוא ענה לי ברוגע כשעף למיטה שלי.
"אוקיי… אני חייבת ללכת!" אמרתי לו ואז רצתי לכיוון הדלת ששכחתי שסגורה.
"אווץ'…" נאנקתי מהריצפה.
"אל תשכחי שרק אני יכול לעבור דרך דלתות…" צחק שלדון.
"כן, טוב, בסדר! ביי!" אמרתי כשפתחתי את הדלת במהירות ולקחתי מצד הדלת את התיק שלי שנח שם כל הזמן הזה.
"חכי!!!!!!" צעק שלדון.
"מה?!" שאלתי כשהסתובבתי אליו.
"אני בא איתך, מה מה!?" אמר כשכיוון את שעונו.
"כן, בטח… כאילו מה תעשה בבי"ס!?" שאלתי אותו.
"מורה טוב תמיד מתלווה לתלמיד שלו." אמר כאילו זה היה פתגם.
"מורה טוב סותם את הפה ונשאר בבית!" צעקתי עליו.
"לא, זה מורה רוסי…" הסביר ואז התעופף לידי.
"יופי… היום זה היום יחשבו שאני משוגעת… איזה כיף!?" אמרתי לעצמי כשהמשכתי ללכת לצד שלדון.
"מה אתה אמור ללמד אותי בכל מקרה?"שאלתי אותו כשיצאתי מהדלת.
"אני צריך ללמד אותך איך לשמור על העיפרון וגם להסביר לך על כוחותיו." הסביר לי כשהמשיך בדרכו ולא מביט לקדמת הדרך.
"אוקיי… ואחרי שתלמד אותי? תלך?" שאלתי אותו וזכיתי למבט שואל מכמה נערים שישבו על הספסל.
"מצחיק מאוד! מכיוון שאת לקחת את העיפרון וכבר ציירת בו ציור אחד אז הערת את כל מי שחפץ בעיפרון לחיים…" אמר לי ועבר עץ אחד- כמובן שעבר בתוכו ולא עקף אותו.
"שאחד מהם זה ציורע…" ציינתי.
"לא, ציורע הוא הילד המקולל של העיפרון…" אמר לי כשהתיישב לי על הכתף.
"כן… עכשיו שאמרת את זה.. הכל ברור…" אמרתי בציניות כשעליתי על האוטובוס שבדיוק הגיע.
הנהג התבונן בי במבט שואל.
"עכשיו שאמרת ש… שזה קו 76! אז.. הכל ברור!" צחקתי לנהג ואז ניקבתי ונכנסתי לתוך האוטובוס.
הוצאתי את הפלאפון שלי מהכיס ועשיתי את עצמי כאילו אני מדברת לתוכו.
"למה שהם ירצו את העיפרון אם הוא מקולל?" שאלתי את שלדון שהתבונן באנשיי האוטובוס ובלע גיחוך.
"כי הוא מראה את הדרך למשהו גדול ממנו." הסביר לי שלדון כשעף לחלון והביט דרכו אל כל המכוניות.
"אה כן? למה?" שאלתי אותו כשהתבוננתי גם אני מהחלון.
"למחק… וואוו האנושות התקדמה מזה 500 שנה.." אמר כשהתבונן בפליאה אל עבר האוטובוס החדש של קווים.
"וואו!!! מחק!! מרגש!" אמרתי בציניות.
"זה מחק שיכול למחוק כל דבר מהעולם… לא משנה מי זה או מה זה…" אמר באדישות.
"וזאת הסיבה שהם יעשו כל מה שהם יכולים כדי להגיע אל העיפרון…" המשיך.
"שזה אומר להרוג אותך…" הזכיר.
"אתה ממש מעודד אתה יודע? ממש יש לי חשק להמשיך לשמור את העיפרון.." אמרתי לו והוצאתי את העיפרון מהכיס שלי.
"את לא יכולה להיפטר ממנו… אם את רוצה להיפטר ממנו את תצטרכי למצוא את המחק ואז ללכת ל'מערת העצמות החיות' ושם להחזיר את העיפרון למקומו." הסביר.
בלעתי את רוקי ושתקתי.
"יופי…" אמרתי לעצמי ואז כשהבטתי אל כיוון הנסיעה ראיתי את ציורע מול הפנים שלי ונבהלתי.
"והנה הבחור הכי אהוב עליי…" אמרתי ושמתי את התיק שלי על המושב לידי כדי שהוא לא התיישב- זה לא עזר.
הוא הזיז את התיק עליי והתיישב לידי.
"ציורע!" הכריז שלדון בנימת שנאה.
"שלדון!" הכריז ציורע בנימה משועשעת.
"עדי…." אמרתי בנימה מיובשת.
"עכשיו כשכולנו מכירים אפשר להמשיך?…" שאלתי אותם.
ציורע תפס בכנפיו של שלדון והשתעשע איתו- זרק אותו באוויר ומיד ליד כששלדון צועק לו להפסיק.
ציורע המשיך לצחוק.
"הי! רק לי מותר להתעלל במורה שלי!" צעקתי לעברו וניסיתי לחטוף את שלדון מידו אבל הוא הזיז את ידו אחורה ואני נשענתי על החזה שלו כשהוא מסמיק.
"אמרתי שתתן לי אותו!" צעקתי עליו ותפסתי את שלדון.
התיישבתי חזרה במקומי ואז הכנסתי את שלדון שכנפו נפגעה לתיק שלי.
"יאו כמה שאני שונאת אותך!" צעקתי ואז שילבתי ידיים והתבוננתי מעבר לחלון.
ציורע עדיין ישב שם בהלם.
לבסוף הסבתי לעברו את מבטי אבל הוא כבר לא היה שם.
הנחתי שהוא הלך אבל אחרי שהתבוננתי שוב מחוץ לחלון ראיתי ששוב פספסתי את התחנה.
"אוף!!!!" צעקתי לעצמי ואז ירדתי מהאוטובוס כששלדון צועק לי מתוך התיק להאט.