חיים מצוירים – פרק 4 – הציור שלי יוצא לשירותים

אם אתם שואלים את עצמכם אם נשארנו אני ורועי שם כל הלילה אז לא, לא נשארנו.
אבל הוא החזיר אותי הביתה ובדרך אני תהיתי אם כדאי לי לספר לו על הציורע ההוא ועל זה שהוא זה שאחראי על ה.. תקרית.. הקטנה שהייתה לנו בגלגל הענק.
אבל פחדתי שהוא יחשוב שאני משוגעת..
כי בכל זאת מה אתם הייתם עושים אם משהי תבוא אליכן ותגיד כזה:
"תקשיב יש אחד שקוראים לו ציורע והוא במקרה ממש ממש ממש חתיך אבל רשע בטירוף..
אז הוא הקליק באצבע והגלגל הענק נעצר…!!"
אני יודעת שהייתי שולחת אותו לטיפול בעל 123 פגישות אצל פסיכיאטר..
הגענו לכניסה של הבית שלי.
"תודה על הליווי.." אמרתי כשעליתי על המדרגות של הכניסה.
הוא לא ענה.
הסתובבתי והוא היה קרוב אליי… הוא נשק לי על הלחי ורץ באומרו:
"גם לי היה כיף! להתראות מחר עדי!"
הסומק התפשט בפניי.
הרגשתי שהחיים שלי סוף סוף מתחילים להסתדר אבל טעיתי.
כשהסתובבתי כדי לעלות את המדרגה האחרונה, פשוט נפלתי על הפרצוף.
"אווץ'.." סיננתי.
נכנסתי הביתה כשפניי מאדימות מאהבה ומוחי לא כ"כ בהכרה מלאה.
אבל הפלאש של המצלמה שאמא שלי אחזה העיר אותי.
"מה את עושה?!" צעקתי כשחטפתי מידה את המצלמה.
"את כזאת חמודה כשאת מאוהבת!" החזירה אליי כשאחזה את לחייה שרתחו מהתרגשות.
"את כזאת משוגעת כשאת.. בעצם את משוגעת כל הזמן!" אמרתי באותה נימה כמוה והלכתי לחדר.
החדר שלי זה החדר שכל נערה תרצה..
כשאני מתכוונת לכל נערה זה אומר רק אותי..
כשנכנסים לחדר שלי ממול יש את המחשב ואת הארונית ספרים, את החלון והמיטה משמאל ואז את הארון בגדים שהתפרס על כל הקיר מצד ימין.
אם אתם תוהים לאן הלכתי קודם, אז ככה..
לא יכולתי ללכת, או כמו שהמורה להבעה אומרת:"רגליי בגדו בי!"
התיישבתי על הריצפה הקרה כשאני נשענת עם גבי על הדלת.
התבוננתי על החדר אבל לא באמת הייתי שם.
פשוט שחזרתי את מה שקרה שוב ושוב.
לקחתי את המצלמה של אמא שלי והתחלתי להעביר ולראות איזה תמונות יש לה שם.
ראיתי את התמונה שלי ושל רועי כשרועי נפל עליי ושוב תהיתי אם אפשר להעביר מזל רע מאדם לאדם.
וכשהעמקתי בעניין חשבתי שאם היה אפשר הייתי מעבירה אותו ישירות למלי!
מלי הזאת תמיד הייתה מציקה לי.
מאז שאני זוכרת את עצמי בעצם!
אפילו בגן היא הייתה לוקחת לי את הפיתה עם השוקולד! ואז הייתי צריכה לאכול את הפיתה עם החומוס,אייו! רק כשאני חושבת על זה יש לי צמרמורות.
ועכשיו כל מה שמעניין אותה זה להרחיק ממני את רועי?!
ומה העניין איתו בכל מקרה?
איך פתאום הוא התעניין בי?
כאילו, זה לא שאני לא שמחה מזה שאני פגשתי אותו והכל (למרות שהפגישה הייתה.. מכאיבה..אם אתם לא זוכרים אז אני רמסתי אותו באוטובוס.-לא נעים-)
אבל מה הוא מצא בי פתאום?
ואפילו אם הוא כן מצא בי משהו, אז מה יש לו עם ה"אקסטרה דאגה" הזאת?
למה שאני יקח ללב את מה שמלי אומרת.
זה כאילו שאני יקשיב לאמא שלי.. לא, זאת לא דוגמה טובה…
זה כאילו שאני יקשיב ל..דג! לא משנה! הבנתם אותי.
העברתי תמונה ואז ראיתי את התמונה הזאת…..
ראיתי את התמונה שרועי נותן לי נשיקה בלחי, ונמסתי שוב..
רועי כ"כ חמוד! אני בחיים שלי לא הייתי מאוהבת ככה..
טוב אולי הייתי, אבל הייתי מאוהבת בזאק אפרון אז זה לא נקרא..
נאנחתי וקמתי מהריצפה כשאני עוזבת את המצלמה על הריצפה.
הלכתי לפינת ציור שלי שמורכבת משולחן עץ מלא בדפים של הציורים שלי וכיסא עץ ומעל השולחן יש מדף קטן ששם יש כל מני עפרונות וזה.
אז פניתי לשבת אבל ישר כשהתיישבתי הכיסא בטעות גלש אחורה ואני נפלתי על הריצפה.
עלק בטעות, אני מתערבת איתכם שהוא עשה את זה בכוונה!
"אווץ'…" סיננתי כשקמתי והתיישבתי על הכיסא שוב.
לקחתי דף וחיפשתי עיפרון.
מצאתי אחד כזה אבל ברגע שהנחתי את החוד שלו על הדף הוא נישבר והחוד שנישבר עף ישירות לעין שלי.
"טוב עכשיו זה כבר אישי!!" צעקתי לשמיים כשרצתי לארון בגדים שלי ופתחתי משם דלת אחת,
ושם הייתה מראה.
התבוננתי והתחלתי להוציא את החוד שאני מתחילה לדמוע.
"אי,אי,אי,אי,אי,אי,אי,אי,אי,אי,אי,אי,אי!!!!!" נאנקתי.
החוד יצא ואני מחיתי את דמעותיי בחולצה שלי בדרכי אל השולחן ציור שלי.
התיישבתי וחיפשתי עוד עיפרון אבל לא מצאתי.
"טוב נו, מזל שקיבלתי את העיפרון מד"ר קריפי." אמרתי כשהוצאתי את העיפרון מהכיס שלי והתחלתי לצייר בו את קופידון.
הוספתי לידו האחת של הקופידון חץ שחודו בצורת לב.
ולידו השנייה קשת.
זה יצא טוב יותר ממה שצפיתי.
"ואוו כנראה שבאמת יש משהו טוב בעפרון הזה." אמרתי לעצמי.
אבל כנראה שפתחתי פה לשטן.. ולא רק פתחתי.. כאילו עשיתי לו "קס…קס…קס…"(כמו שעושים לחתולים.)
בקיצור מה שאני מנסה להגיד זה שהציור שלי התחיל לזרוח באור ירוק.
לפתע קופידון יצא מהדף וקיבל נפח משלו.
הכנפיים שלו התחילו להתנופף.
אחרי שקיבל הכרה מלאה הוא נעמד מולי.
הוא היה בערך בגודל שציירתי אותו שזה בגודל של דף רגיל.
"איפה יש כאן שירותים?" שאל אותי.
"אה!!!" צעקתי כשנפלתי עם הכיסא אחורה.
התבוננתי מלמטה על השולחן ולפתע ראשו צץ מעבר לשולחן עם חיוך מתנצל.
"רק רציתי לדעת איפה השירותים.." אמר לי.
"במסדרון על הסוף ימינה.." אמרתי כשהצבעתי על הדלת מבלי להתבונן בה.
"תודה" אמר לי בחיוך ועף החוצה.
קמתי ושפשפתי את העניים שלי כדי לוודא שאני לא מתה ולא חולמת.
לא חלמתי ולצערי הייתי עדיין בין החיים..
"עדי?! הכל בסדר שם למעלה?!" שאלה אמא שלי מלמטה בצעקה.
רצתי לענות לה:'כן הכל טוב , את יודעת הציור שלי קם לחיים באותו יום שכמעט מתתי אבל חוץ מזה הכל רגיל!' אבל ריסנתי את עצמי.
קמתי במהירות, רק זה היה חסר לי.
שאמא שלי תראה את הקופידון ההוא!
"הכל טוב אמא, למה את שואלת אמא?מה את חושבת שקרה אמא?!"
אמרתי בנשימה אחת כשרצתי לשירותים.
"קופידון!?" לחשתי בצעקה כשפתחתי את דלת השירותים.
קופידון בדיוק החזיר את העלה שהיה עליו למקומו והסתובב אליי במבט אסיר תודה.
"את בטוחה שהכול בסדר?" שאלה אמא שלי כשהיא עולה במדרגות לכיווני.
"אתה יכול לעשות טובה לאלוקי הציור או מה שזה לא יהיה ולחזור להיות דף בבקשה!!"
צעקתי עליו.
"זה לא תלוי בי,אלא בך…" אמר לי כשעקף אותי ורצה לחזור לחדר.
אבל שמעתי את הצעדים של אמא שלי והם היו קרובים..
משכתי בכנפיו לכיווני ואז העפתי אותו לכיוון המקלחת שהייתה ממול לשירותים.
"נכנסתי להתקלח!" הכרזתי בתקווה שאמא שלי תשמע ונכנסתי למקלחת כשאני רואה את קופידון מתאושש מההתנגשות בקיר.
נעלתי את הדלת ישר.
שמעתי את הכפכפים של אמא שלי בחזרתם אל הסלון,
ונאנחתי בהקלה- קצת מוקדם מדי אתם לא חושבים?
כשהסתובבתי ציורע עמד מולי והוא נראה כועס.
"לא אתה שוב!" התעצבנתי כשעקפתי אותו והלכתי לבחון את קופידון שישב על הריצפה ב-0 מעשה.
"איך את מסוגלת לעשות לי את זה!?" צעק עליי.
"לעשות את מה?!" צעקתי אליו חזרה כשקמתי.
"לתת לרועי ההוא לנשק אותך!" המשיך בטיעוניו, הסמקתי.
אבל לא יכולתי שלא לצחוק, כאילו מי הוא חושב שהוא?
"סליחה, בעלי, אני לא יעשה את זה יותר!" אמרתי בדרמתיות
"'בעלי' נשמע טוב.." אמר לי בחיוך כשהתקרב אלי.
"כן, מה שתגיד.." אמרתי כשהתכופפתי והרמתי את קופידון מהכנפיים.
"אייי!!!" זעק קופידון לעברי והפיל את קשתו וחצו.
לפתע הרגשתי שציורע מחטט לי שוב במחשבות.
והסתובבתי אליו בפנים זועפות.
"אתה מוכן להפסיק עם זה!?" צעקתי אליו.
"תפסיקי את לאהוב אותו! הוא סתם ילד מכוער!" אמר לי כשהרגשתי שהפסיק.
"לא,ואתה? 'ה-גבר לכל אישה' נכון!?" החזרתי כשעזבתי את קופידון והוא נפל על הריצפה בקול חבטה.
"כן, אני כן! הוא לא! תעזבי אותו כבר! מה מצאת בו בכלל!?" צעק עליי כשהתקרב אליי קצת.
"משהו שאין בך!" החזרתי בתוקף.
"מה!?" נדהם. " מה זה?!"
"שכל!" צעקתי אליו.
"כן, בטח." ביטל.
"תתפלא!" אמרתי לו כשפתחתי את המים בשביל לגרום לאמא שלי לחשוב שאני מתקלחת.
"את תתפלאי… לכמה מהר הוא יזרוק אותך… עדי, את לא יותר מאהבה חולפת בשבילו, תפנימי!" צעק עליי.
"לא נכון." אמרתי למרות שבאמת חלפה במוחי המחשבה שזה נכון.
"את יודעת שאני צודק!" אמר לי וידעתי שהוא פשוט קרא את המחשבה ההיא.
"את פוחדת שאני צודק, ואני באמת צודק… הוא יזרוק אותך כמו סמרטוט.. את פשוט תראי יותר פתאטית מאי-" אמר לי אבל קטעתי אותו בסטירה שהענקתי לו.
ולא, אם לא נותנים בשנאה- לא נותנים בכלל. וזה מצא חן בעייני.
פניו היו מוסטות הצידה עדיין, המומות מהמכה.
הורדתי את ידי המושטת ועמדתי מולו מחכה שיגיב.
"את עוד תראי! את תתחנני לעזרתי!" כעס ואז התמוסס מול פניי.
החזרתי את מבטי אל קופידון שצפה בכל זה בהלם.
לפתע הוא קם ואז התחיל לצחוק- לא ברור.. T.T
"תגיד גם אתה השתגעת או מה!?" אמרתי לו בעצבנות.
"אני צוחק עליו, איך הוא מאוהב בך ככה, אפילו שאין לו סיכוי קלוש!" אמר והמשיך לצחוק בקול כשדמעות מבצבצות בעיניו.
"מאוהב בי?! כן בטח! ואני מאוהבת בהיטלר! איזה קטע!?" אמרתי לו כשפניתי לסגור את המים.
"אני יכול להרגיש אהבה, שחכת? אני קופידון." הזכיר לי.
"או-או.. הגיע הזמן ללכת." אמר כשכשל לעברי כי רגלו נהפכה לדף.
"לא,רגע! חכה! רועי אוהב אותי או לא?" שאלתי אותו אבל הוא כבר הפך חזרה לדף.
יצאתי מהמקלחת כשידי אוחזת בציור.
"עדי,תנשמי,הכל היה חלום רע…" אמרתי לעצמי כשהלכתי למיטה שלי.
"על מי אני עובדת!? הכל פה אמיתי לגמרי! מה קורה כאן!!?" לקחתי את הפיג'מה שלי ששכבה על המיטה ודמיינתי שהיא קוראת לי לקחת אותה.
התלבשתי ושקעתי במיטה באנחה כבדה.
מה זאת אומרת 'מאוהב בי?'
כאילו אני לא מבינה… כמה ימים לפני אף אחד לא שם עליי פס קצוץ אבל אחרי העיפרון ההוא כולם חושבים שאני חמודה רצח ומתאהבים בי?!
אם זה עוד דרך של אלוהים לשגע אותי הוא מצליח מאוד.
בכלל, בזמן האחרון אני מתקשרת טוב איתו.
ובאותו הרגע הגעתי למסקנה.
נכון המשפט ההוא:" הרגע שנולדת זה הרגע שבו העולם החליט שהוא לא יכול בלעדיך"?
אז אני חושבת שאני יתקן אותו קצת.
בכל הנוגע אלי הוא צריך ללכת ככה:
"הרגע שבו נולדת זה הרגע שלאלוהים נמאס שאתה מסתובב לו בין הרגליים!"
נרדמתי עם המסקנה העמוקה הזאת וחשבתי שיכול להיות שמחר יהיה יום טוב יותר.
אבל שחכתי 2 דברים:
1- ה' עדיין שונא אותי, לא משנה כמה אני יתחנף אליו.
ו-2- להדליק את השעון מעורר.
ככה שפקחתי את העניים ראיתי מול הפנים שלי את השעון מעורר אבל המחוג הקטן על תשע והגדול על שש.(=9 וחצי למי שלא מבין שעון קיר…)
קמתי בבהלה ורצתי לארון בגדים.
לקחתי את הבגדים שהיו הכי קרובים אליי.
ולבשתי את החולצה במהירות כשאני מצחצחת שיניים.
ואז ניסיתי להשחיל את רגלי האחרת למכנס הג'ינס אבל כשלתי ונפלתי.
"אווץ'… תודה על ה'בוקר טוב'…" נאנקתי וקמתי במהירות.
התלבשתי עשיתי קוקו גבוה ויצאתי בריצה מהבית כשאני מותירה את מיקה על הספה רובצת.
רצתי לאוטובוס ועליתי עליו.
אחרי 20 דקות שהיה נראה שכאילו הנהג מנסה לנסוע לאט יותר, הגעתי לתחנה וירדתי.
רצתי לבי"ס.
נכנסתי בשער אבל לא ראיתי שם את השומר הרוסי שכל הזמן צועק עליי לא לרוץ בשער.
אבל חשבתי שהוא הלך לעשות סיור בבי"ס.
נכנסתי לבניין המרכזי שהיה שקט מהרגיל אבל הנחתי שזה בגלל שעכשיו כולם לומדים.
נכנסתי בסערה לכיתה שלי אבל…
אף אחד לא היה שם.
למעשה אף אחד חוץ מרועי שישב במקום הרגיל שלו- ליד החלון והתבונן לאופק עד שאני הפרעתי לו בכניסתי המרשימה ביותר!
"איפה כולם?!" אמרתי, מתנשפת.
"בבית שלהם.." אמר לי כשהוא מתבונן בי בהלם.
"מה?! למה?!" צעקתי אליו כשנשענתי על הקיר.
"היום יום שבת…" הזכיר לי.
נפלתי על הריצפה באנחה כבדה.
רועי קם מהכיסא שלו ופנה לכיווני.
"מה אתה עושה פה?!" שאלתי אותו.
"אממ… א-אני? אני פה בגלל ש…" התחיל אבל הוא נראה כאילו גם הוא לא יודע מה הוא עושה שם.
"עזוב לא משנה, בוא נלך לתחנה.." הפצרתי, קמתי מהריצפה ויצאתי מהכיתה בגרירת רגלים.
הוא הלך אחרי.
יכולתי לראות שזה הוקל לו כשאמרתי 'לא משנה'.