חיים מצוירים – פרק 1- היום הכי 'כיפי' בחיים!

מכירים את זה שלפעמים אתם מרגישים כאילו אתם הבדיחה הפרטית של אלוקים?
טוב, אז הזה מה שקרה לי באותו בוקר של יום חמישי.
אבל לפני הכל.. בואו נכיר.
היי, אני עדי זהר בת 17 וקצת.
יש לי אח אחד גדול ואנחנו גרים עם אמא שלי.
הגובה שלי הוא 1.70 והמשקל שלי הוא 50.
הצבע שיער שלי הוא שחור סיני (עבודה של שנים להחזיק אותו ככה!)
והצבע עיניים שלי הוא כחול נוטה לתכלת.
אני לומדת בבי"ס 'נווה חיים' שאני קוראת לו 'נווה מתים' אבל זה סיפור אחר לגמרי.
ועוד מעט תבינו למה אני הבדיחה הפרטית של אלוקים.
קמתי בבוקר מהשעון המעורר שלי וכשניסיתי לכבות אותו הוא נפל ואני אחריו.
"אווץ'" זרקתי והתרוממתי בקושי מהריצפה.
יכול להיות שזה מה שהעיר אותי אבל זה לא היה ממש נחמד.
השעון נשבר ולא היה לי מה לעשות בנידון (כאילו שזה חדש..)
קמתי מהריצפה והתבוננתי בקירות הוורודים שאימא שלי הכריחה אותי לצייר עליהם סוסי פוני.
(פשוט היה לה ג'וק ביום אחד שאני בדיכאון.. אימהות.. לכו תבינו..)
הייתי עדיין עייפה והעיניים שלי היו חצי עצומות.
אבל ידעתי שאני צריכה להתחיל להתקדם כי אם לא אני שוב יקפא ככה במקום ואז איתי יעצבן אותי.
כמה יותר מהר שאני יצא- יותר טוב!
יצאתי מהדלת של החדר ודרכתי ישירות בתוך השלולית שהכלבה שלי השאירה,
ואני לא בטוחה שזה היה מים.
ומי שלא אוהב לשטוף רגליים עם מים חמימים וריח לוואי אז שלא ינסה את זה.
"ממש נהדר!היום ה' החליט להתעלל ביי!" אמרתי לעצמי והלכתי למקלחת.
"לא להגיד את זה!" שמעתי את אמא שלי מהמטבח.
"אוקיי! ממש נהדר! היום ה' החליט לאתגר אותי!" אמרתי בנימה מתרגשת ומטומטמת.
שמעתי את אמא שלי מוציאה גיחוך וחוזרת לעניינה.
אמא שלי היא בן אדם טוב, אפילו שהיא לא שפויה 'במקצת'.
ולא משנה כבר תגידו שזה טעות, אני יוכל להראות לכם שאתם טועים ובגדול.
נאנחתי ונכנסתי לתוך החדר מקלחת.
התבוננתי במראה וראיתי איך ששערי השחור והארוך היה פרוע.
תהיתי מתי אני כבר ילך להסתפר.
שטפתי את פניי במים ואז שפשפתי את עייני הכחולות.
התפשטתי ונכנסתי למקלחת כשצמרמורת עוברת בגופי.
'מזל שנשארה לי עוד שעה להתארגן.' חשבתי לעצמי כשפניתי לפתוח את המים ולשטוף את הפיפי של הכלבה שלי מרגלי.
אבל ידי הרימה והורידה שוב ושוב את הברז מבלי להתיז טיפת מים מהדוש. "הייתי חייבת לדבר !?" רטנתי ביני לבין לעצמי.
"אמא… למה אין מים?!" צעקתי לאמא שלי שהייתה במטבח כי הכינה לי ארוחת 10 לבי"ס.
"אוי, שחכתי להגיד לך!
יש הפסקת מים מעכשיו ועד ל-2 בצהריים!" החזירה לי ולפתע שמעתי קול רשרוש מפתחות.
"אז מה אני יעשה?!" צעקתי לה חזרה, חוששת שהיא עומדת ללכת לעבודה שלה ולהשאיר אותי כך.
"לא יודעת! יצאתי! האוכל על השולחן!"אמרה ואז נישמע קול טריקת הדלת שאישרה את חששותיי.
"יופי! ממש מעולה!" אמרתי כשחטפתי 2 מגבות מהארון הקטן והחום שלצד המקלחת והתעטפתי בהן.
"אני צריכה לתבוע אותה על הורות רעה!"אמרתי לעצמי כשפניתי לחדר שלי.
פניתי מהמסדרון לכיוון החדר שלי אבל במקום ללכת להביא מים ולשטוף את הפיפי סוף-סוף כמו שתכננתי,
קרה משהו אחר)ואני באמת לא בהלם מזה…)
כנראה ששוב לא שמתי לב לשלולית של מיקה, הכלבה שלי, והחלקתי…
אבל לא סתם החלקתי…
חבר של אחי שישן אצלנו באותו הלילה בדיוק קם כדי ללכת לשירותים..
אבל אני… לא כזה.. נתתי לו..
עפתי עליו והפלתי אותו על הריצפה.
"עדי, את בסדר?" שאל אותי בנימוס לאחר שריפד את נחיתתי…
"כן, מצטערת!" החזרתי ואז קמתי ורצתי לחדר שלי, סגרתי את הדלת,
ושקעתי לתוך המיטה שלי בתסכול.
אבל זה לא נגמר בזה..
לאחר כמה שניות שמעתי דפיקות בדלת.
פתחתי את הדלת ואלעד (חבר של אחי הגדול..) עמד שם עם הבגדים שלי.
"שחכת את זה…" הסביר.
ואז כשלקחתי ממנו את הבגדים התחתון שלי גלש על הריצפה.
רציתי לקבור את עצמי חיה! זה היה הדבר המביש ביותר שקרה לי אי פעם!
אלעד התבונן בו לשנייה ואז הסיט את פניו הצידה בפנים סמוקות מבושה.
הרמתי אותו במהירות,נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת אחרי.
אח"כ שקעתי שוב במיטה שלי בתסכול.
נמנמתי טיפה ואז כשפקחתי את עיני והתבוננתי בשעון החלופי ששמתי שם הוא הראה על השעה 8.
"אוקיי רק 8…" נאנחתי וקמתי להתלבש בנחת.
"רגע!! 8??!?!?!!" חזרתי בי והחלתי להתלבש במהירות מואצת.
"אני לא מאמינה שאני מאחרת!!!!" צעקתי והתארגנתי הכי מהר שאפשר.
אתם צריכים להכיר את המורה שלנו בשביל להבין את חומרת העונש שלנו..
החלק הראשון של העונש שהיא נותנת הוא צעקות ויריקות ואם אין לכם מטרייה אז תתקלחו 7 פעמים באותו יום ועדיין הישאר לכם ריח של בצל ושקדים.
לאחר שסיימתי להתארגן תפסתי את התיק ויצאתי מהבית בריצה.
האוטובוס איחר אולי בחצי שעה,כי אם לא אז לא היו כ"כ הרבה אנשים.
האוטובוס היה מלא עד 0 מקום.
וריח של זיעה ריחף באוויר(-לא נעים… מניסיון…)
נדחקתי בין כולם ונעמדתי במרכז האוטובוס ונאחזתי באחת הידיות אבל בגלל המזל הטוב שלי…הידית נקרעה מיד.
עברתי לידית הבאה אבל מישהו כבר תפס בה מקודם.
ולא סתם מישהו, זה היה ילד מהכיתה שלי..
עם שיער שחור שהוא לא ארוך ולא קצר אולי מגיע עד הכתפיים.
והעניים שלו…יאו העניים שלו! כחולות כמו הים הכי עמוק ויפה שיש בעולם.
לפתע הנהג החל לנסוע ולא הייתי מוכנה(להזכירכם לא היה לי איפה להחזיק…)
עפתי את אותו נער,שרועי שמו.
הוא אחז בי ואני בו,
הוא התבונן בעייני ואני בעיניו.
הדבר היחיד שעבר לי בראש זה:"מתי אני יפסיק לרמוס בנים חתיכים!?"
אבל הרגע נהיה מעיק יותר ויותר.
ושלא לדבר על האינטימיות יתר שהרגשתי למרות כל האנשים המזיעים מסביבי.
ראיתי את הסומק שעולה על לחיו וניחשתי שגם אני מסמיקה,
אז עזבתי אותו מיד ונאחזתי בעמוד אחד אבל עוד אדם הגיע ונעמד ביני לבין העמוד.
אז שוב נשארתי בלי עמוד.
(הערה: אחרי המקרה הזה נהייתה לי אובססיה לעמודים וידיות…)
ורועי, שראה את זה נתן לי את מקומו ועזב את הידית שלו, אבל כנראה שהמזל ה'טוב' שלי החליט להופיע שוב ואדם אחר נדחף ותפס את הידית כשפינה מקום לנוסעים שיורדים ולפתע הבחנתי שהם מתחילים לדחוף גם אותי לכיוון היציאה.
ולפני שהספקתי לעשות משהו הייתי כבר מחוץ לאוטובוס.
האוטובוס המשיך לנסוע ואני עמדתי שם המומה ורק ייחלתי לרגע שיכה בי ברק.
אבל כמובן שכשאני רוצה שמשהו רע יקרה הוא לא יקרה אז לא בזבזתי זמן והתחלתי ללכת ברגל כשאני מחפשת אחר חנות למטריות.
ואז הבחנתי כמה שהגרון שלי יבש.
הושטתי עד לתיק אבל…. הוא לא היה על הגב שלי…
"לא!! הוא באוטובוס! עם הפלאפון והכל!!" צעקתי ואז הבחנתי שכל הרחוב מסתכל עליי אז החלטתי לסתום (ההחלטה הכי טובה שלי עד כה…)
אך בדיוק אז נישמע קולו של רועי שרץ לכיווני .
"עדי! " צעק כשהוא אוחז בתיק שלי וממשיך לרוץ לכיווני.
אני בהתחלה חשבתי שמרוב החום אני הוזה אבל לפי דעתי..
אפילו בחלומות הכי הזויים שלי,רועי לא יפספס את האוטובוס שלו ירוץ כמה קילומטר וחצי כדי לבוא עד אלי ולהביא לי את התיק.
במיוחד אם מתחשבים בעובדה שלוקח 40 דקות ללכת לבי"ס מכאן והחום מעל 40 מעלות…
"רועי?!" שפשפתי את עייני כשעצרתי במקומי.
"מה אתה עושה?! האוטובוס שלך!" אמרתי לו כשאני מביטה בו עוצר מולי מתנשף ונישען על הברכיים שלו.

"זה בסדר, נלך לבי"ס ביחד- זאת אומרת! ברגל.." אמר כשאשר תיקן את עצמו.
הוא היה כזה חמוד… אני לא מאשימה את הבנות שהתאהבו בו עד למעל הראש.
"קחי.. התיק שלך…" הגיש לי את התיק.
"תודה.." אמרתי.
אם גם לכם יקרה אי פעם יום כזה גרוע אז תדעו שתמיד משהו אחד טוב חייב לקרות.
אלא אם כן אתם אני…
אז איפה היינו? הא כן.. אני והמזל הרע שלי..
כשאני ורועי סוף סוף הגענו לבי"ס לאחר שעה שלמה במקום 40 דקות…
אז הגענו כשההפסקה עמדה להתחיל.
"אם את רוצה.. אממ.. אפשר להיפגש מתישהו…" אמר רועי כשנעמד מולי.
אם הייתם שומעים איך אמרתי "כן,ברור!!" הייתם בטח חושבים שאמרתי כן לאלוהים..
טוב אולי בגלל שזה מה שהרגשתי.
לפתע נישמע הצלצול וכל הילדים יצאו מהכיתות בסערה.
אחד מהם דחף אותי ושוב עפתי לכיוונו של רועי.
ובגלל שעוד שנייה נפלתי חיבקתי את רועי ובכך איזנתי את עמידתי על הקרקע.
שוב רגע אינטימי, אבל הפעם זה יצא כאילו אנחנו נפרדים לשלום כמו ידידים אז זה לא הפריע לי.
הרפתי את החיבוק ולקחתי צעד אחד אחורה מבלי להתבונן ברועי.
אבל בסופו של דבר לא יכולתי להתאפק.
התבוננתי בו והוא היה סמוק פנים והמום לגמרי.
הרגשתי מה זה רע.
כאילו עשיתי משהו ממש שלא במקום.
"נתראה!" זרקתי והתכוונתי לרוץ אבל מלי נעמדה מולי וחסמה את דרכי.
אם אתם רוצים להבין מה האישיות של מלי תצטרכו מוח שפל וחסר רגישות,
שלא לדבר על טיפשי וצבוע!
מלי היא מלכת השכבה, מאז ומתמיד..
אפילו בגן היא הייתה המלכה וכל הבנים היו עושים כל מה שהיא רוצה מללכת ולריב עם בנות ועד לתת לה את הפיתה עם השוקולד שלהם.
שערה היה בלונדיני חלק וארוך לא כמו שערי החום והגלי.
וצבע עיניה בצבע תכלת.
גופה, חטוב ומושלם אבל אם היא הייתה צריכה להראות כמו הפנימיות שלה,
אז היא הייתה נראית כמו הצרות שלי ותאמינו לי שיש לי הרבה צרות.
בכל מקרה….
היא נעמדה מולי עם החיוך הבוהק והנוצץ שלה ואני תהיתי אם היא הולכת להלבנת שיניים בכל יום או בכל שבוע..
"מה קרה לוזרית?!את עד כדי כך נואשת שאת מזמינה בנים לצאת איתך!?" שאלה אותי וקטעה את מחשבותיי.
נישמעו ציחקוקים מהנערים והנערות שהתאספו שם וחיכו לאקשן.
"קודם כל.. רוצים פופקורן אולי?!" פניתי לנערים.
"ובקשר אלייך… מה את רוצה מלי?.." שאלתי אותה כשנאנחתי.
ידעתי שלהיכנס איתה לריב זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות..
"שתפסיקי להיות כזאת לוזרית אולי?!" אמרה ועוד צחקוק נישמע.
אני לא מבינה על מה הם צחקו בדיוק ומי שכן הבין…שיידע אותי..
"ואני רוצה מכונית עם גג נפתח וחשבון בנק פתוח.. אני אקבל? לא!" אמרתי כשעקפתי אותה והתחלתי ללכת לכיתה וניסיתי לחשוב על מה שאני צריכה לעשות בסוף היום.
שזה ללכת עם אורטל לקניות.
"לכי תציירי לך חברים! עדי הלוזרית! עדי הלוזרית!" אמרה ותוך שניה כל השאר הצטרפו לקריאותיה.
כולם חוץ מרועי שעמד שם והתבונן במלי בכעס ובי לא התבונן כלל.
כנראה בגלל מה שקרה לנו היום.
הם המשיכו בקריאות ובמהירות אני התחלתי להתפלל לה' שיפיל עליה פסנתר ויסתום את הפה המחויך שלה.