חיים בלעדייך- פרק 4

**הייתי שמחה אם בסוף הפרק הייתם קוראים את הרציתי להוסיף**
•אנג'ל•
״אולי תנסי לתת למקום הזה עוד הזדמנות?״ אמר אבא בעידוד.
״כן, אנג'י מתוקה, כל ההתחלות הן קשות, אבל לומדים להסתגל לאט לאט.״ אמרה אמא ברכות.
״במקום הזה יש משוגעים, ילדים נרצחים כאן, לזה אתם רוצים שאסתגל? למציאות כזו?״ שאלתי.
״אולי תנסי למצוא לך חברים, תצאי קצת.״ הציעה אמא.
״חברים?״ שאלתי בסלידה. ״כאן?״ גלגלתי את עיניי בזלזול. ״הילדים בבית הספר נועצים בי מבטים כאילו נפלתי מהירח.״ סיפרתי בגיחוך. ״על איזה חברים את לעזאזל מדברת?״ עזבתי את השולחן בעצבים ומיהרתי לברוח לחדרי.

״את מבינה צליל, המקום הזה פשוט סיוט!״ ייבבתי אל הפלאפון. ״סיוט!״
״אה אה…״ מלמלה צליל אל תוך הפלאפון.
״תודה באמת על ההקשבה.״ אמרתי בציניות.
״מצטערת, אבל… יש את המסיבה של מאור ועדיין לא סיימתי להתארגן.״ אמרה בחוסר נעימות.
״אוהו, בטח אני מבינה.״ אמרתי בעצב. ״לפחות שמישהי מבין שתינו תהנה, הא?״
״תהיי חזקה אחותי,״ אמרה צליל בעידוד.
״אני אשתדל.״ ניסיתי להישמע כמה שיותר משכנעת. ״תהני, ד״ש לכולם.״ מלמלתי וניתקתי את השיחה בלית ברירה.

נזרקתי על מיטתי כאשר זוג עיניי בוהות מעלה בתקרה. ״לחשוב שהייתי אמורה להיות במסיבה של מאור יחד עם כולם.״ מלמלתי בעצבים. ״כן בטח .״ דמעה מלוחה זלגה מעיניי והחליקה במורד לחיי. ״פשוט לא פייר.״
דפיקה על הדלת קטעה את רצף מחשבותיי וגרמה לי להתרומם במהירות ממיטתי. ״אני מפריעה?״ שאלה אימא כשראשה מציץ מבעד לדלת.
״לא.״ השבתי חלושות ומחיתי עוד דמעה מלוחה מעיניי.
אמא התיישבה על מיטתי. ״תקשיבי,״ היא התחילה לומר. ״אני יודעת שקשה לך כאן, גם לאבא ולי לא קל.״ אמרה בכנות.
״וזה אמור לעודד אותי?״ התקלתי אותה.
״לא.״ השיבה. ״אבל זה אמור לגרום לך להבין שאת לא לבד בזה.״
״יש מסיבה הערב, למאור כולם שם.״ סיפרתי בעצב וחיוך עצוב התפרס על שפתיי.
״יש לי רעיון!״ אמרה אמא בהתלהבות.
״דברי!״ האצתי בה.
״אני מכירה מישהי שיש לה ילדה בגילך, הם גרים לא רחוק מכאן, אולי היא תוכל לעזור לך.״ הציעה אמא.
״לא צריכה טובות מאף אחד כאן!״ מחיתי.
״תראי את זה בתור… ניסיון.״ אמרה אמא בעידוד.
״אני אתקשר אליהם, להזמין אותם לארוחת ערב ביום שישי.״ אמרה בהתרגשות ויצאה מחדרי.

•מטר•
•יום לפני התאונה•
״דנה…״ ניסיתי להדוף אותה ממני. ״אנחנו חייבים להפסיק עם זה.״ התחננתי. ״נוהר תיפגע.״ הזכרתי.
״אני לא אדבר בתנאי שאתה לא תדבר.״ אמרה דנה תוך כדי שהיא מתקרבת אל גופי פותחת כפתור כפתור בחולצתי.
״לא, דנה!״ מחיתי והרחקתי אותה ממני. ״אני אוהב את נוהר,״
״זה שאתה אוהב את נוהר, לא מונע ממך להשתעשע קצת איתי.״ אמרה בארסיות. ״נכון?״ שאלה מצחקקת.
״דנה, זה ייגמר רע.״ אמרתי באזהרה.
״זה באמת ייגמר רע אם לא תשתוק כבר ותתן לי לעשות את העבודה שלי.״ השיבה.
״פליז דנה, בואי נעצור.״ התחננתי.
״מה קרה? חשבתי שאני עושה לך את זה.״ אמרה בטון מגרה ונשכה את שפתה התחתונה. היא ידעה שזה מחרפן אותי כשהיא נושכת את השפה, היא ידעה שאני לא יכול לעמוד בפניה.
״אם רק היית יודעת כמה את עושה לי את זה.״ מלמלתי בכניעה והצמדתי אותה אל גופי באגרסיביות.
״אבל, חשבתי שאתה אוהב את נוהר.״ אמרה בפרצוף עצוב.
״אני באמת אוהב אותה.״ אמרתי בכנות. ״אבל לעזאזל עם זה.״ נשקתי לשפתיה באגרסיביות. דנה דחפה אותי אחורנית בפתאומיות.
״עכשיו אתה תשתוק ותתן לי לעשות את העבודה.״ אמרה והדביקה אותי לקיר באגרסיביות.
״בשמחה רבה.״ אמרתי בהנאה. ״כולי שלך, בייבי.״
****

״זה מוזר, אין כאן שום דבר.״ אמרה ליאם באכזבה והמשיכה לדפדף דף דף ביומן בנחישות.
״טוב די!״ מחיתי. ״נמאס לי!״ קיטרתי. ״היומן הזה לא עוזר לנו בכלום.״
״אולי די להתייאש כל הזמן?״ אמרה ליאם בעצבים.
״עזבי ליאם, זה רק בזבוז זמן, את לא תמצאי שם כלום.״
״אם זה כל כך בזבוז זמן בשבילך אז מה אתה עושה כאן?״ שאלה בתקיפות.
״האמת? אין לי מושג.״השבתי באותה נימה. ״באמת שאין לי מושג למה הקשבתי לך בכלל.״ התלוננתי בפניה.
״יודע מה?״ שאלה. ״לך!״ האיצה בי. ״אני ממילא לא צריכה אותך כאן, אתה רק מתלונן כל הזמן.״ אמרה.
״אני באמת הולך, ליאם.״ אמרתי באיום.
״שלום,״ היא נופפה לעברי בידה.
״הלכתי.״ הודעתי.
״ביי!״
״ביי,״ הנפתי את ידי והפניתי לה את גבי, אבל משום מה הרגליים שלי בגדו בי. הלב שלי לא נתן לי לעזוב.
״חשבתי שהלכת כבר.״ אמרה ליאם בגיחוך כאשר הבחינה בי עומד קפוא.
״אני באמת הולך, ליאם.״ אמרתי ברצינות.
״אתה יודע מה דעתי על זה כבר- ביי!״
״ורק שתדעי שלדעתי גם את צריכה ללכת, זה חסר סיכוי, אני באמת לא…״
״אומייגאד! מטר!״ צעקה בפתאומיות וגרמה לליבי להלום לרגע.
״מה קרה? את בסדר?״ שאלתי בדאגה.
״מצאתי משהו!״ קראה בהתרגשות. ״היום, 29.6 נערכה מסיבת יום הולדתה של אנה, היום במסיבה החלטתי שאני אוזרת אומץ ומתקרבת אליו,״ ליאם החלה לקרוא מתוך היומן. בלעתי את רוקי כאשר יכולתי לנחש את ההמשך.
״טוב, עזבי את זה ליאם זה גם ככה לא יוביל אותנו לשום דבר.״ אמרתי בהתחמקות.
״חכה שניה!״ היא הניפה בידה בביטול. ״ה-29.6 יום לפני התאונה! אני חושבת שעליתי כאן על משהו.״
״לא עלית על כלום, כולה היא כותבת על המסיבה.״ ניסיתי להישאר אדיש.
״שתוק ותן לי לקרוא את ההמשך!״ דרשה.
״ידעתי שיש לו חברה, אבל גם ידעתי שיש לו חולשה אליי לשמחתי חברה שלו לא הגיע למסיבה, מה שהשאיר עבורנו את השטח פנוי בלי בעיות,״ ליאם המשיכה לקרוא מתוך היומן של דנה.
״טוב, אולי די?!״ ניסיתי לשכנע את ליאם להרפות מהיומן.
״באמת נראה לך שאני אפסיק עכשיו? במתח?״ שאלה בציניות.
״נכנסנו אל אחד מתאי השירותים במועדון, הוא החל לפשוט את בגדיי מגופי ברעבתנות,״ מכל משפט למשפט הלב שלי מתחיל לפעום חזק יותר, היא תגלה את האמת בכל רגע.
״בחיים לא חשבתי שאקרא בשם של מישהו בכל כך הנאה.״ ליאם המשיכה לקרוא מתוך היומן של דנה. ״איכס,״ ליאם הייתה נראית מזועזעת. ״לא, אין לתאר את הבחורה הזאת, היא חולת נפש, היא פאקינג תיארה כאן כל שלב ושלב.״ אמרה בגועל. ״אם הייתי יודעת שזאת החברה שמסתובבת עם אחותי כבר מזמן הייתי עושה משהו בנידון.״
טוב… בדבר אחד אני מסכים עם ליאם, דנה בהחלט הייתה חולת נפש.

***
״וואה וואה!״ אמרה בתדהמה בזמן שהתלבשנו.
״אוף…״ קרסתי על הקיר בתשישות, היא בהחלט הצליחה להתיש אותי. ״תקשיבי… את חולת נפש!״ אמרתי בזמן שכיפרתי את הכפתורים בחולצתי.
״חשבתי שזה מה שאתה אוהב.״ אמרתי מצחקקת.
״את מטורפת על כל הראש את, הא?״ שאלתי בחיוך ממזרי.
״רק שמישהו מטריף אותי על כל הראש.״ ענתה בהתגרות.
״יאללה נסיכה, היה תענוג אבל אני חייב לעוף.״ נשקתי על לחייה נשיקה עדינה ומיהרתי לעזוב את תא השירותים.
״אתה באמת חושב שאני אתן לך ללכת הא?״ פתאומית היא הפתיעה אותי.
היא החלה לנשק את צווארי בתשוקה וברעב. ״אני באמת מאוד חייב ללכת…״ מלמלתי בין נשיקה לנשיקה. ״אבל אני חושב שאשאר ממש רק עוד קצת.״ אמרתי בכניעה.
***

״הו! הינה חלק מעניין!״ קראה ליאם בהתלהבות. ״הכל היה טוב ויפה עד שהחברה שלו הגיעה והעניינים הסתבכו.״
״טוב… קראנו מספיק להיום, את לא חושבת?״ שאלתי.
״תשתוק ותן לי להמשיך לקרוא!״ דרשה. ״חוץ מזה שהייתה לו חברה הייתה עוד בעיה אחת קטנה, החברה שלו היא גם החברה הכי טובה שלי.״ ידעתי שבכל רגע האסימון יירד והדברים יחלחלו במוחה של ליאם.
״החברה הכי טובה… רגע! זה לא…״ ליאם הרימה את מבטה מבעד ליומן ובחנה אותי בעיניה. ״בבקשה לא… אל תגיד לי שזה מה שאני חושבת,״ התחננה.
רכנתי על הקרקע כשזוג מרפקיי מונחות על ברכיי, לא הייתי מסוגל להביט בעיניה. ״מטר, אתה…״ מלמלה מתקשה לומר את צמד המילים בפיה.
״כן,״ הנהנתי בראשי במבוכה. ״אני מצטער, ליאם.״