חיים בהוליווד – פרק 19 – ישראל…

אז המנחה תפס במיקרופון, "בידיי התשובות." הוא אמר.
כל הקהל השתתק, "אנשים, הקווים סגורים!!!" המשיך וסידר את אוזניתו.
לא יכולתי לשמוע, הייתי כל כך לחוצה!!!
"המנצח הוא…" אמר המנחה ואני חיבקתי את הארי חזק.
"המנצחים הם וואן דירקשן!!!!!!" קרא בהתלהבות וחברי וואן דירקשן קפצו בשמחה.
ג'סטין אמנם לא ניצח, אך הוא הפסיד בכבוד, ולדעתי, לדעת להפסיד בכבוד, זה יותר טוב מלנצח בהשתחצנות, זה רק מראה איזה אדם הוא באמת.
אני לגמרי שיניתי את מה שחשבתי עליו.
הוא חייך ומחא כפיים.
לצד קורן.
שניהם חייכו חיוך שמבשר "זה הגיע לכם, כל הכבוד!".
ולא חיוך מאולץ של קינאה.
"וואן דירקשן? בואו הנה." אמר המנחה, והם התיישבו על הספה, אני ורינת חיכינו להם ליד הדלת ממנה יצאנו מהמלון.
אני לא מאמינה.
המשחק הזה נגמר.
באמת, באמת, נגמר.
אני לא אתנחל אצל ג'סטין בחדר שוב.
לא נרד יחד לחדר האוכל שוב.
לא אגנוב לברונו מארס את הפלאפון שוב.
ולא אראה את רינת משפריצה מים על דמי לובאטו לעין בבריכה שוב.
זה פשוט נגמר.
וזה כל כך עצוב.
דמעתי שם.
כי אני כבר מתגעגעת.
ג'סטין נשאר במקומו, מביט בהם.
"That should be me…" מלמלתי לעברו שורה אחת מתוך השיר שלו בעודי צועדת לכיוונו יחד עם רינת.
"זה לא אמור להיות אני." הוא אמר לי, "אלו אמורים להיות הם." המשיך.
"אתה לגמרי לא כועס? לא מקנאה?" שאלתי.
ג'סטין נאנח, "בהתחלה, רציתי לנצח, הרי בשביל זה באתי לכאן, אבל עם הזמן… הבנתי… שלנצח זה לא הכל, רכשתי לי חברים אמיתיים, וזה יותר טוב מאלבום.
עוד משהו, אני הזמר האחרון שנותר, לכן אני מבין עד כמה אוהבים אותי שם בחוץ.
אני מודה מאוד מקרב לב למעריצים המדהימים שלי, אני לא יודע איפה הייתי בלעדיהם." סיפר לי ולרינת.
פתאום, באמצע הראיון של 1D עם המנחה, הארי אמר במיקרופון: "אני רוצה לומר משהו, אבל קודם, שג'סטין יבוא. ג'סטין? בוא הנה!!!" כך הוא קרא לג'סטין, ג'סטין היה מופתע, וירד במדרגות אליהם.
הארי קם, וסימן לשאר חברי הלהקה לקום גם הם, הוא חיבק את ג'סטין מן חצי חיבוק כאשר פניו לקהל, ושאר חברי הלהקה מסביב.
"בהתחלה," החל הארי לספר לקהל, "חשבתי שג'סטין סתם ילד מפונק שמתנהג כמו בת.".
"מה אתה רומז, הארי?!" קראתי לו ממקומי, "שאני מתנהגת כמו ג'סטין שחשבת שהוא?!" נעלבתי.
הארי הביט בי וקרץ, לאחר מכן המשיך לספר לקהל: "אבל במקום הזה, הבנתי שאולי הוא כן בנאדם כמוני, וכמו נייל, וכמו ליאם, אחרי הכל." המשיך.
"רגע, רגע, רגע, אני ולואי לא בני אדם?!" שאל זאין את הארי.
הארי התחיל לצחוק, "אתה כן, לגבי לואי… ובכן… אני לא כל כך בטוח…" אמר לזאין.
כולם צחקו, "בכל אופן," המשיך הארי, "הבנתי שג'סטין כן אדם טוב שאפשר לאהוב ולהעריך, וגם אם רבת איתו, הוא ידע לעזור לך במקומות שאתה חלש, למרות העבר.
את זה החברה שלי חוותה על בשרה…
אז ג'סטין," פנה הארי אליו, "כדאי להודות לך על הכל, אנחנו רוצים להציע לך משהו.".
"כן?" שאל ג'סטין.
הארי הביט בעיניו של ג'ס, "רוצה להשתתף באלבום הזה שנוציא?" שאל אותו הארי.
ג'סטין באותו רגע קפא במקומו, הוא כיסה את פניו בידיו בעודו לוחש, "OMG…".
"הוא בוכה!!! הוא בוכה מהתרגשות! איזה חמוד!" אמרה לי קורן בשקט.
הארי חיבק אותו בעודו ממשיך לשאול: "רוצה?".
"כן! תודה חבר'ה!" קרא ג'סטין מאושר.
הם חייכו אליו.
הקהל הריע.
אז המנחה אמר להם לשבת *יחד* על ספת המנצחים.
והורו גם לנו לבוא, לי, לרינת ולקורן.
באנו אליהם.
"במהלך התוכנית, ניתנו כינויים אחד לשני, רק כדי להבהיר, מי זה כל כינוי?" שאל המנחה.
כולנו צחקנו.
"לואי זה גזר, קורן היא פופקורן, ג'סטין הוא תירס, נייל הוא נודלס, והארי הוא שניצל." הסברתי.
"אני רואה שכולם כאן מאכלים…" אמר המנחה צוחק.
"תאשים את הבטן של נייל, רינת התחילה בזה…" אמר זאין.
כולם צחקו.
התוכנית נגמרה.
נכנסנו אל מאחורי הקלעים, לקחת את מזוודותינו.
"לאן הולכים?" שאל ג'סטין בעודו מכניס ידיו לכיסיו.
שתקנו, אז, הייתי צריכה לספר להם, יחד עם רינת, שאני ורינת צריכות לשוב לישראל.
לא ידעתי איך לומר זאת.