חיים אחרים ~פרק 2~

פרק 2:
הרגשתי את האדמה רועדת. שמעתי רעש מנוע והרגשתי שאני עומדת ליפול. פקחתי את עיניי, מה שראיתי עד שראייתי חזרה לעצמה היה דיי חשוך, הייתי ברכב והייתי במושב האחורי. פתאום קלטתי שאני במקום לא מוכר וקמתי באחת ״בוקר טוב״ זה היה סטורם שנהג ״מצטער על מה שהיה, איך את מרגישה?״ הבטתי מבעד לחלון, הכל היה חשוך אך הבחנתי שזה כביש שמשני צדדיו יער ענק וצפוף ״איפה אני״ עניתי מתעלמת משאלתו ופחד מתגנב לדבריי ״אני לוקח אותך למקום מסתור, מסוכן להשאיר אותך לבד״ רצף האירועים החל לצוף במוחי בחזרה ״מי אתה לעזאזל?״ שאלתי בבלבול שגרם לראשי להסתחרר עד כאב ״אני סטורם נעים להכיר״ הוא התחמק משאלתי אך נישאר נינוח ״עצור את הרכב ותן לי ללכת עכשיו״ הוא הביט בי דרך מראת הרכב ״אני לא יכול אני אסכן אותך״ הבטתי בו חזרה ״מי זה היה הבחור ההוא?״ שאלתי כשנזכרתי שסטורם והבחור דיברו כשתיים שמכירים זמן רב ״זה דיי מסובך, בואי רק נגיד שהוא כמו אחי הגדול״ הרהרתי בדו שיח שהיה בניהים, לא נראה שהוא מחשיב אותו כאחיו ״לא נראה כך״ עניתי בנימה עוקצנית מעט שלא התכוונתי אליה ״התנהגנו כמו אחים, היינו חברים הכי טובים אם אפשר לקרוא לזה ככה, הוא היה השותף שלי עד שהכל התפרק״ ״מה התפרק?״ הוא החזיר את מבטו אל הכביש ושתק ״מי אתה סטורם״ שאלתי שוב ״תאמיני לי שתעדיפי לא לדעת״ הוא ענה קצרות ממוקד בכביש ״סטורם אם לא תענה אני אקפוץ מהרכב״ ״כבר נעלתי אותו״ הוא התחיל להפחיד אותי ״תראי אני לא חוטף אותך או משהו אבל אני חייב לוודא שיצאת מכלל סכנה, זה חלק מהתפקיד שלי״ הוא עצר את הרכב בשולי הכביש והביט אליי ״איפה אנחנו?״ שאלתי מביטה בו ״במקום בטוח, צאי״ הוא ענה והלך לצאת מהרכב ״אני נעולה, שכחת?״ ״את מאמינה בקלות, הא?״ פתחתי את הדלת, כמובן היא לא הייתה נעולה, טיפשה. ״תהיי בשקט אנחנו לא רוצים צרות נוספות עכשיו״ ״למה הוא לא רצה לתת לי ללכת?״ הוא נעצר ״הוא צריך אותך״ הוא התקדם אך אני המשכתי לעמוד במקום ״מה זאת אומרת ׳הוא צריך אותי׳?״ ״זה אומר שהוא צריך אותך, את היית לו למטרה, אני משער שאת מי שהוא חיפש כבר תקופה, טאנדר לא מתביית על דבר מסויים סתם״ הפחד החל לגאות והצלחתי לדבר בקושי ״למה הוא חיפש אותי..?״ שאלתי בזהירות מפחדת מהתשובה ״אין לי מושג״ הוא ענה והמשכתי ללכת ״עצור, אני חייבת להגיע לבית״ סטורם לא הביט בי במהלך השיחה ״ממש עוד מעט תחלוף הסכנה ותוכלי לחזור״ מהרגע שיצאנו מהרכב לא ידעתי לאן פניי מועדות או היכן אני נמצאת, הלכנו בתוך יער עבות אשר את הדרך ראיתי בקושי ״אנחנו עדיין בפורסט גריי?״ זו הייתה העיירה שלנו, עיירה מרוחקת ונידחת בצפון הארץ ״לא ממש״ ״אז איפה אנחנו?״ שאלתי ״בואי״ משכתי בידו וסובבתי אותו אליי, אני צריכה לקבל תשובות ״לאן אנחנו הולכים?״ הבטתי בעיניו ״למה את שואלת יותר מידיי?״ הבטתי בעיניו והלכתי לאיבוד.. לא הצלחתי להשיב מילה ״תענה לי״ הוא הישיר את מבטו בחזרה ״אוקיי, ניסיתי להזהיר אותך אבל את עקשנית״ הוא תפס את ידי והניח את ידו השנייה על כף ידי. הרגשתי עיקצוצים מועברים במגע הקל, הבטתי בחזרה לעיניו אך הן היו סגורות ״תעצמי את העיניים גם״ פיו לא נע, הקול היה בראשי. עצמתי את עיניי ״אל תחשבי על כלום, תני לדימיון לצוף״ שוב הקול היה בראשי. הזרמים ניראו עכשיו כנחשולים קטנטנים של אור שזורם על עפעפיי ברצף. התמונה החלה להתבהר וראיתי בקתה קטנה עם ארובה שמעלה עשן תמיר ודק. היה זה לילה בחזיון וכל שראתי היה הודות לפנס הקטן בחצר שהאיר את הרוב. ״קחי צעד אחורה ותחזרי״ הלכתי וחזרתי. התמונה השתנתה, הייתי בתוך הבקתה. מה שראיתי היה אח קטן בקיר עם כמה בולי עץ בפנים ועל הגז היה קומקום שורק. ״רד זה מוכן״ שמעתי קול מהספה שמולי, הוא היה עם גבו אליי. לפתע ראיתי את טאנדר הבחור מהבר שלא נתן לי ללכת יורד במדרגות העץ ״סטורם יצא לצוד, הוא יחזור עם המרכיב החסר ונסיים, בנתיים תרכיב את השיקוי״ האגם שישב בספה שמולי הצביע לכיוון הקומקום שעל הגז ״קח את סדר הרכיבים מהספר ותחבר לפי המתכון״ שוב היה זה אותו אדם, הוא נשמע כבן 40 ומעשן כבד. טאנדר זרק את הרכיבים אל סיר שהוציא מאחת המגירות ואז שפך את הנוזל שבתוך הקומקום. לפתע דלת הכניסה הוטחה בקיר, זה היה סטורם שנראה עצבני וטרוד ״אני לא מוכן לשתף עם זה פעולה, אתם יכולים להמשיך בשלכם אבל אני לא הולך לעזור לכם במעשה הזה, זה כבר מעבר לכל מה שאי פעם עשינו״ האדם שהיה על הספה התרומם לאט ונראה מעט מכופף, בידו היה מקל הליכה. האדם היה כמו שתיארתי לעצמי על פי קולו שהוא בסביבות גיל ה40, שיער מאפיר ופנים עייפות ואדישות ״אתה נדרת נדר סטורם״ אמר האדם ״הנדר היה שזה בתנאי שזה לצורך שמירה והגנה ולא כפעולת נקם ג׳פרסון״ סטורם פנה אל האדם שמסתבר ששמו היה ג׳פרסון ״סטורם זה לא פעולת נקם, אנחנו צריכים לדעת עוד מידע שהוא לא נותן״ היה זה טאנדר שדיבר ״הוא לא רוצה לספר ואתה שפוט של ג׳פרסון שמתעצבן מזה ורוצה מידע שלא נותנים לו״ ג׳פרסון הביט בסטואם שדיבר וחשק שיניים ״איך אתה מעז?! גידלתי אותך כמו בני וככה אתה מדבר? ועוד מולי?״ ג׳פרסון דיבר בשקט שבישר רעות, הוא היה עצבני ממה שסטורם אמר ״ועכשיו תטילו על את הכישוף הזה שלא בטוח שיצא ממנו חיי רק בשביל לדעת עוד כמה פרטי מידע שאתם לא מקבלים, אני לא מוכן לזה, כבר חודש שאני עושה את מה שאני לא אמור לעשות ועושה בכח כי הכנסת לנו לראש שכל מה שאתה אומר זה קדוש״ סטורם פנה אל ג׳פרסון ״תילך, אתה לא רצוי פה יותר״ ג׳פרסון אמר כשמבטו על אחד מקירות הבית מנותק לגמרי מסטורם ״ברור״ סטורם אמר ויצא החוצה. נשאבתי בחזרה למציאות. מהתנופה מעדתי אחורה וסטורם אחז בידי ועזר לי לא ליפול ״איך עשית את זה?״ שאלתי המומה ״אימונים של שנים, כל אחד כמונו מקבל כישרון כאשר הוא בן 15״ הבטתי בו בבלבול ״והכשרון שלך הוא לגרום לאנשים לחזות דברים?״ ״זה יותר מזה אבל גם זה חלק מהכישרון שלי״ נזכרתי בדבריו של סטורם בחזיון ״אתה רצחת מישהו?״ ״פעם אחת״ הוא השיב ״מה התפקיד שלכם בעצם?״ שאלתי שוב בבלבול ״אנחנו סוג של לא אנושיים, ז׳א עד גיל 14 אני בדיוק כמו כל אחד אנושי אבל אחרי קבלת הכוחות אנחנו עוזרים לשמור על הסדר האנושי הקיים כדי שתוכלו לישון בלילה בשקט״ הוא אמר בנימה עוקצנית ״מה התפקיד של טאנדר?״ שאלתי נזכרת בזריזות שלו ובהופעתו הפתאומית שגרמה לנפילתי על הריצפה ״טאנדר ניחן בכישרון הופעה והיעלמות פתאומית, כפי שראית הוא הופיע מולך בשנייה, הוא יכול לדעת היכן אותו אדם נימצא ולהגיע אליו, יש לו יכולת לאתר בנאדם על פי חפץ מסויים, בנתיים אני מסווה אותך אבל זה מוגבל לזמן מסויים ולכן אנחנו צריכים להגיע למקום המסתור, בואי״ הוא תפס את ידי והתחלנו לרוץ. הגענו אל הביקתה שנראתה בחזיון ונכנסנו פנימה, המקום היה הרוס ומה שנשאר היו אלו יסודות רעועים. סטורם החל לחטט בארונות הבקתה עד שלבסוף הוציא בקבוקון קטן. הוא הוציא מכיסו אולר ודקר את אצבעו. הוא טפטף כמה טיפות של דם וסגר את הבקבוק, לאחר מכן ניער אותו שלושה פעמים ואז פתח שוב ״עמדי במקום ואל תזוזי״ סטורם טפטף את הנוזל מתוך הבקבוקון סביבי במעגל מושלם ולחש משהו בשפה לא מובנת, לפתע המעגל זהר והכל נעלם כיאלו מעולם לא שפך את הנוזל ״זהו את מוגנת, עכשיו אפשר לחזור לבית שלך״ חזרנו לרכב של סטורם והנסיעה חזרה הייתה שקטה. הוא החנה את רכבו על יד חניית ביתי ולרגע שתק ״תודה על הטרמפ, בסוף לקחת אותי בכל זאת, לילה טוב״ אמרתי בחיוך קטן. אירועי היום התישו אותי והפחידו אותי ״אני מצטער על מה שקרה ואלרי, אם תצטרכי אותי תתקשרי״ הוא משך את ידי וכתב את מספר הנייד שלו ״לילה טוב סטורם״ יצאתי מהרכב כשאני סוגרת את הדלת ונכנסת אל ביתי. נכנסתי בשקט לבית שלא יקומו, השעה הייתה כבר 3 לפנות בוקר. נכנסתי לחדר האמבטיה לשטוף את פניי. ׳מצאתי אותך מיועדת׳ היה כתוב על מראת החדר בטיפות דם נוטפות.