'חייל שלי,מלאך שלי' פרק 43

נ.מ של אוצר
רפאל עמד מולנו,מביט בנו בארשת פנים רצינית ומשלב את ידיו,
"המפקד" רוי כחכח בגרונו ומיהר להוריד אותי,
"שטרית,מה את עושה פה?" רפאל הביט בי בבלבול,גורם לי לגחך בזלזול
"אם היית מתעניין היית יודע ששיחררו אותי" מלמלתי בזעם ומיהרתי לעקוף אותו,מתקדמת לכיוון המגורים,
"שטרית תעצרי" הוא צעק,נעצרתי במקומי והסתובבתי לעברו
"יש לנו שיחה לא גמורה" הוא הביט בי ותפס בידי,מושך אותי לעבר משרדו.
"אתה מוכן לשחרר לי את היד?" הרמתי את קולי והשתחררתי מאחיזתו בפראות,
"תנמיכי את הקול שלך" הוא הפנה לעברי אצבע מאיימת וסגר את הדלת,
"אני לא אנמיך את הקול שלי,אין לך זכות להגיד לי מה לעשות" התפרצתי עליו,מביטה בו בזעם
"בזה הרגע קיבלת שבת" הוא נשען על שולחנו,מביט בי בעצבים
"אני ממש מצטערת שאני הורסת לך את התוכניות אבל בכל מקרה אני לא נשארת כאן" חייכתי חיוך ציני,גורמת לו לקמט את מצחו בבלבול
"למה את מתכוונת?" הוא שאל והזדקף במקומו,הבטתי בו במשך כמה שניות,נאנחת
"אני החלטתי לא לעשות הפלה" אמרתי,הוא בלע את רוקו והתחיל להתקרב לעברי,מניח את ידו על כתפי
"אל תיגע בי" התרחקתי לאחור,מסיטה את מבטי ממנו
"את מוכנה להגיד לי מה הבעיות שלך?" הוא הרים את קולו ותפס בפניי בחוזקה,
"אתה הבעיות שלי" צעקתי,מנסה לדחוף את גופו בכדיי להשתחרר אך ללא הצלחה,
"הדבר היחיד שאכפת לך ממנו הוא אתה" יריתי,עיניי שידרו לעברו אש
"תירגעי כבר" הוא התפרץ בזעם ושיחרר את פניי,מעביר את ידו בשיערו ונאנח בייאוש
"למה לא באת?" מלמלתי בכאב והשפלתי את מבטי,
"את פשוט לא מוכנה להבין שיש לי תפקיד,אני לא יכול לצאת מתיי ואיך שאני רוצה" הוא התיישב בכיסאו
"השבוע הגיעו מילואימניקים והייתי צריך להדריך אותך" הוא הביט בי במבט מתנצל,
"א..אני מצטערת" מלמלתי בהבנה והתקרבתי לעברו בשקט,
"את כל פעם ממהרת לקפוץ למסקנות" הוא נאנח בכבדות והתרומם ממקומו,
"אני יודעת" חייכתי חיוך קטן,מביטה בו במבט מתנצל
"את פשוט.." הוא נשך את שפתיו בחוזקה,
"פשוט מה?" כרכתי את ידיי סביב צווארו,הוא הביט בי ברצינות
"את הבנאדם הכי קשה שפגשתי בחיים" הוא מלמל,גורר את חיוכי
"אני מודעת לזה" צחקתי מעט ונשקתי לשפתיו.
******
הערב ירד,כל החיילים היו בחדר האוכל,חוץ ממני.
התקדמתי לכיוון משרדו של מפקד היחידה באיטיות,נושמת עמוקות בכדיי לנסות להירגע.
דפקתי חלושות על דלתו,באותו הרגע קיוויתי כל כך שהוא לא נמצא במשרדו.
"פתוח" שמעתי את קולו העבה מעבר לדלת,מה שגרם ללב שלי לפעום בחוזק שלא הכרתי קודם לכן,
נכנסתי למשרדו בשקט,הוא הביט בי בחיוך קטן וסימן לי להתיישב מולו
"במה אני יכול לעזור לך?" הוא שאל ברוגע ונשען על כיסאו,הבטתי בעיניו בחשש ולבסוף נאנחתי
"אני לא יכולה להישאר בצבא" אמרתי לאחר כמה שניות,הוא הביט בי בבלבול וקימט את מצחו
"מה זאת אומרת?" הוא שאל,נענעתי בראשי בייאוש
"א..אני בהיריון" מלמלתי והשפלתי את ראשי,מחזיקה את הדמעות שהחלו להיאגר בעיניי.
זה כל כך כאב לי לחשוב על זה שאני הולכת לוותר על השירות שלי פה,על מה שהתאמצתי בשבילו קשה.
"אם אני לא טועה,את אוצר שטרית נכון?" ספק שאל ספק אמר,הרמתי את מבטי לעברו והנהנתי באיטיות
"את מבינה שחוסר הזהירות שלך יעלה בשירות שלך?" הוא הביט בי במבט רציני,בשלב הזה לא הצלחתי יותר לעצור את הדמעות שהחלו לרדת ללא הפסקה,
"כן,אני יודעת ואני כל כך מצטערת על זה" מלמלתי בבכי,
"חשבת על הפלה?" הוא שאל,הבטתי בו דרך מסך של דמעות,מהנהנת בראשי
"בהתחלה רציתי לעשות הפלה אבל הבנתי שאני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה" אמרתי,הוא הנהן בהבנה.
"אני יודע ומבין שמה שאת עוברת הוא דבר קשה,אבל אני לא יכול לעזור לך בכלום,זה מעבר לסמכותי" הוא אמר במבט מתנצל,
"מתיי אני צריכה לעזוב?" שאלתי בזהירות,מפחדת מתגובתו
"עד סוף השבוע את צריכה למלא את הטפסים שהממונה עלייך יביא לך ואז תצטרכי לעזוב" הוא אמר,
"אוצר,אני באמת מצטער אבל אין שום דבר שאני אוכל לעשות" הוא הוסיף לאחר כמה שניות של שקט מוחלט,גורם לי להנהן בהבנה
"תודה בכל מקרה,מה שחוויתי כאן ילך איתי לכל החיים" חייכתי חיוך קטן,הוא חייך גם הוא ולחץ את ידי,
"אני מאחל לך רק טוב" הוא חייך,הודתי לו בחיוך קטן ובזאת יצאתי ממשרדו.
זה נגמר.