'חייל שלי,מלאך שלי' פרק 41

נ.מ של אוצר
עברו שבועיים מאז הבשורה על ההריון הלא רצוי,כל הזמן הזה ניסיתי כמה שפחות לפגוש ברפאל.
רציתי פשוט להיעלם,אם מישהו יגלה על הדבר הזה יעיפו אותי כמה שיותר מהר.
מיקה התיישבה לידי,נאנחת ומחבקת אותי בחוזקה,
"אוצר את חייבת לאכול משהו" היא הביטה בי בהתחננות והניחה את ידה על כתפי,
"אני לא רעבה" מלמלתי בקול רועד ופרצתי בבכי,שוב
"איך עוד נשארו לך דמעות אלוהים" היא נאנחה בייאוש,הבטתי בה דרך מסך של דמעות ונענעתי בראשי
"קשה לי עם זה,אני לא יודעת מה לעשות" נשמתי עמוקות ומחיתי את דמעותיי,
"אין שום דבר חיובי שמחזיק אותי כרגע" מלמלתי וחיבקתי אותה,
"את מבינה שיש לך מלאך קטן שגדל בתוכך?יש דבר יותר חיובי יותר מזה?" היא חייכה בהתרגשות ונגעה בבטני,
"השקעתי יותר מדיי מאמץ בשביל להיות כאן ואני לא רוצה שיעיפו אותי" מלמלתי,היא הנידה בראשה לשלילה
"את חושבת לעשות הפלה?" היא שאלה בזהירות,הבטתי בה בשקט במשך כמה רגעים
"אני לא יודעת..אני מבולבלת" אמרתי לבסוף,נאנחת בעייפות
"את צריכה לדבר עם רפאל,הוא יעזור לך" היא אמרה,הנפתי את ידי בביטול
"אין לי על מה לדבר איתו" אמרתי במהירות,
"אל תאשימי אותו במה שקרה,זאת הייתה טעות" היא אמרה,
"הטעות הזאת תעלה בשירות שלי" הרמתי מעט את קולי,היא הביטה בי במבט מאוכזב והתרוממה ממיטתי,
"את קשה איתו יותר מדיי" היא אמרה ובזאת יצאה מהחדר,מותירה אותי לבד.
***
הערב כבר ירד והחלטתי לצאת קצת מהחדר,לא יכולתי יותר להישאר סגורה.
נכנסתי לחדר האוכל,מתקדמת לכיוון השולחן בו ישב רוי ומחייכת לעברו
"איך את מרגישה?" הוא שאל בחיוך וכרך את ידו סביב מותני,מחבק אותי
"אני בסדר" מלמלתי והנחתי את ראשי על כתפו,
"את רוצה לאכול?" שאל אך מיהרתי להניד בראשי לשלילה,
בדיוק אז ראיתי את רפאל נכנס לחדר אוכל עם לירון,שניהם התיישבו בשולחן המפקדים
הם ישבו צמוד והוא חייך אליה,חיוך שירד איך שהוא ראה אותי מביטה בהם.
"קחי" מיקה הביאה לי מגש מלא באוכל,הבטתי בה בשקט והזזתי את המגש ממני
"תאכלי משהו קטן,את גורמת לעצמך נזק" היא התיישבה מולי,
"את לא מבינה שאני לא רעבה?" התפרצתי בזעם,גוררת את מבטם של רפאל ולירון
"אוצר היא בסך הכל דואגת לך" רוי נאנח ותפס בידי בניסיון להרגיע אותי,
"אז תפסיקו לדאוג לי" הרמתי את קולי וקמתי ממקומי במהירות,מרגישה לפתע בסחרחורת שתוקפת אותי
"רוי.." מלמלתי בלחץ,הוא מיהר לתפוס בגופי
"תעזור לי" מלמלתי בחוסר כוחות ובזאת התמוטטתי על הריצפה,מרגישה איך עיניי מתחילות להיעצם.
**********
נ.מ של רפאל
"תזמינו אמבולנס" שמעתי כמה חיילים צועקים,גורמים לי להביט לעברם בבלבול ולקום ממקומי במהירות,
התקדמתי לעבר השולחן,מזיז את כל החיילים שעמדו מסביב,רואה את אוצר ששכבה מעולפת
"שטרית" מלמלתי ומיהרתי לתפוס בגופה,מרים אותה וממהר לצאת מחדר האוכל
"צריך לקחת אותה לבית חולים" אשכנזי נעמדה מולי,גוררת את מבטי
"היא לא אכלה כמעט כלום במשך שבועיים" היא אמרה,מביטה בי דרך מסך של דמעות.
הבטתי באוצר בעצב ונאנחתי בייאוש,מתקדם לעבר המכונית שלי במהירות ומכניס אותה בזהירות.
"אני באה איתכם" אשכנזי אמרה אך הנפתי את ידי בביטול,
"אני לא יכול לתת לך לצאת,עדיף שתישארי כאן" אמרתי בקול עבה,
"היא תהיה בסדר,אני מבטיח" הוספתי לאחר כמה שניות,היא הנהנה בשקט והחלה להתקדם במחזרה לבסיס.
"מה את עושה לעצמך לעזאזל" מלמלתי,מביט בפניה במבט מאוכזב.
***
ישבתי מחוץ לחדר במשך חצי שעה,מחכה לרופא שיצא,
הדלת החלה להיפתח ומיהרתי לקום ממקומי,הרופא הביט בי במשך כמה רגעים בשקט
"אתה ידעת שהיא בהיריון?" הוא שאל,הנהנתי בראשי והבטתי בו בבלבול
"קרה משה לילד?" שאלתי,הוא הניד בראשו לשלילה
"לא קרה כלום לעובר אתה יכול להירגע" הוא אמר,גורם לי לנשום לרווחה
"ועם אוצר הכל בסדר?" שאלתי בזהירות,הוא הביט בי ברצינות
"היא צריכה להישאר כאן כמה זמן,היא חלשה מאוד ואני בספק אם היא תצליח לאכול בכוחות עצמה כרגע" הוא אמר בשקט,
"אני יכול להיכנס לראות אותה?" שאלתי,הוא הנהן בראשו והלך מן המקום.
פתחתי את הדלת בזהירות,מביט באוצר ששכבה על המיטה.
"את חייבת להפסיק לעשות לי את זה" נשקתי למצחה בחום,ותפסתי בידה.
היא החלה לפתוח את עיניה באיטיות,ממצמצת בעיניה ומביטה בי בקושי
"רפאל" היא מלמלה,חייכתי וליטפתי את פניה
"אני רוצה לעשות הפלה"