'חייל שלי,מלאך שלי' פרק 14

עמדנו כל הבנות ברחבת הבסיס, מסתכלות בשקט על רפאל שהסביר לנו את תוכנית האימונים. היה קריר בחוץ והרגשנו כבר את החורף שקרב ובא.
"..אני רוצה לראות למה כולכן מסוגלות" הביט בכולן ונעצר עליי כמה שניות,
"אשכנזי, אזולאי ושטרית" הביט בנו במבט הרציני הרגיל שלו, מסמן לנו לעמוד בקו ההזנקה.
"מוכנות?" שאל, הנהנו בשקט, מחכות לקריאת הפתיחה.
"צאו" צעק ושלושתינו פתחנו בריצה מהירה, מנסות בכל הכוח, כמה שיותר מהר.
"שטרית יפה" אמר, התנשפתי במהירות והרמתי את ראשי, שמה לב שהגעתי ראשונה.
"תודה המפקד" הודתי לו בחיוך סגור וחזרתי לעמוד במקומי.
"התעייפתי" מיקה נעמדה לידי, מתנשפת גם היא.
"כל הבנות שמסיימות לרוץ יכולות בינתיים לשתות מים" רפאל אמר וחזר לקרוא ברשימה.
"אני מתה מרעב" מיקה נגעה בבטנה, חייכתי והנהנתי בראשי בהסכמה.
"בסך הכל יש פה תוצאות מאוד טובות" רפאל חייך חיוך מרוצה, גורר את חיוכן של שאר הבנות שבהו בו כמו חיות טרף, גורמות לי לגלגל את עיניי.
"אני רוצה לבדוק אם אתן מסוגלות לשמור על התוצאות האלה ואפילו לשפר אם צריך" הוסיף,
"כל הקבוצות שקראתי מקודם, תעמדו לפי הסדר בקו ההזנקה" אמר, נאנחתי בעייפות ונעמדתי בקו.
"צאו" צעק והתחלתי לרוץ שוב, הרגליים שלי החלו להתעייף והגברתי את קצב הריצה, מנסה לסיים כמה שיותר מהר.
"שטרית..אותה תוצאה כמו קודם. יפה" הסתכל עליי לרגע וסימן לי לחזור למקומי.
"אימון יפה מאוד, תהיו מרוצות. אתן משוחררות" רפאל אמר וכולן מיהרו ללכת מהמקום,
"שטרית חכי רק רגע" אמר, גורם לי להיעצר במקומי ולהסתובב לעברו
"היום בערב תהיי במשרד שלי, כמו שאמרתי, את תישפטי אצל מפקד היחידה..מעכשיו העונש על ההתנהגות הבלתי הולמת שלך לא בידיים שלי" אמר בקול עבה והסתובב בכוונה ללכת, אך תפסתי בזרועו, גורמת לו להסתובב לעברי בשקט.
"תחכה לי כמה שאתה רוצה, אני לא באה גם אם זה אומר שאני אשב בכלא" אמרתי, מביטה בעיניו בזעם.
"אנחנו נראה" חייך ברוגע והסתובב, נעלם מהמקום. חתיכת אידיוט!
************
"את צריכה ללכת" מיקה התיישבה לידי. הערב כבר ירד ולא הלכתי למשרדו של רפאל.
"אני לא הולכת" אמרתי והתרוממתי קצת מהמיטה. נאנחת בשקט.
"את תסתבכי, זאת הפרת פקודה" אמרה במבט מעט מודאג, מנסה לשכנע אותי ללכת ללא הצלחה.
הדלת נפתחה לפתע בסערה, רפאל עמד בכניסה בכעס, מביט בי.
"מה אתה עושה פה? לא שמעת על לדפוק?" קמתי בפראות מהמיטה, הוא תפס בידי בחוזקה ומשך אותי אחריו.
"אמרתי לך שאני לא הולכת" צעקתי והוא מיהר לסתום את פי בעזרת ידו. בודק שאין איש במסדרון.
"את עוברת כל גבול אפשרי" הרים את קולו והמשיך להתקדם לכיוון משרדו.
"אתה עושה לי את כל זה בגלל טעות אחת? תאמין לי שאני מצטערת עליה" אמרתי בעצבים, מנסה להשתחרר מאחיזתו, אך הוא התעלם ממני.
נכנסנו למשרדו בשקט והוא סגר את הדלת, מביט בי במשך כמה רגעים בייאוש.
"תן לי ללכת" התקרבתי אליו וסימנתי לו לזוז אבל הוא נותר לעמוד במקומו,
"את נשארת כאן" אמר ושילב את ידיו בסמכותיות. ידיי דחפו אותו בחוזקה אך זה לא הזיז לו כלל.
"תיתן לי ללכת" צעקתי והתחלתי להכות אותו עם אגרופיי, הוא תפס בידיי בקלות וקירב אותי אליו מעט.
"מי את חושבת שאת חתיכת ילדה מפונקת?" התעצבן והידק את אחיזתו. בחנתי את פניו לרגע, מרגישה איך העצבים מתחילים להיעלם פתאום.
"בבקשה, תבטל לי את המשפט" התחננתי, מרגישה כבר שהדמעות מתחילות לשטוף את עיניי.
"הבכי שלך לא יעבוד, הפסקתי לוותר לך" אמר באדישות, השפלתי את ראשי. מסרבת להביט בו.
"אתה פשוט חסר רגשות" אמרתי כמעט בלחש והרמתי את ראשי לעברו, הוא קימט את מצחו לרגע.
"ואני כמו מטומטמת חשבתי שמתחת למסכה הזאת יש מישהו עם לב ענקי אבל..אני מבינה שטעיתי, אתה הבנאדם הכי קר שפגשתי" הדגשתי אל מולו באכזריות. מחזירה לו בכדיי לפגוע בו.
"יש לך עוד משהו להגיד לפני שהמפקד בא ואני מעיף אותך מפה בבעיטה?" שאל באותו טון אדיש, גורם לי לגחך בזלזול.
"תשחרר לי את הידיים" אמרתי וניסיתי להשתחרר שוב ללא הצלחה.
"אני שונאת אותך!" צעקתי ונלחמתי בידיו,
"מספיק" צעק בקול עבה, גורם לי להשתתק בבהלה ולהביט בו .עיניו הירוקות החלו להתרכך לפתע,
"את לא מבינה למה אני מתנהג איתך ככה?" שאל, כיווצתי את גבותיי
"בגלל שנישקתי אותך" אמרתי בכמובן מאליו והוא הניד בראשו לשלילה,
"כי את חושבת שאת יכולה לשחק ברגשות של אחרים מבלי לשאת בתוצאות, כי כל כך קשה להשתלט עלייך וזה פשוט משגע אותי" הסביר ושיחרר את ידיי, מתרחק ממני.
"אתה חושב שאני משחקת בך?" שאלתי, הוא הסתכל עליי בשקט. נאנחתי והתקרבתי אליו
"נו באמת שטרית, תפסיקי עם השטויות" אמר באדישות האופיינית לו. הסתכלתי עליו בשקט.
"תחשוב מה שאתה רוצה" מלמלתי לבסוף והתיישבתי על הכיסא. מחכה למשפט שלי.
נמאס לי מהמצב המסובך הזה!