'חייל שלי,מלאך שלי' פרק 11

עמדתי בין כל הבנות במטווחים, כל אחת עמדה במקומה עם הרובה מכוון לכיוון המטרה.
רפאל בדק בעיניו אם העמידה שלנו נכונה וכולנו הסתכלנו עליו בשקט, מחכות לאישור בשביל להתחיל לירות.
"שטרית תיישרי את הברכיים" אמר בקול עבה, גורם לי להזדקף במקומי ולעשות כדבריו
"קדימה, אש" צעק. התחלתי לירות לכיוון המטרה, פעם מצליחה ופעם מחטיאה
"יפה מאוד, יש שיפור. תמשיכו" חייך לרגע והמשיך להסתובב בינינו, בוחן כל אחת ואחת. חייכתי חיוך מרוצה.
"חדל אש!" צעק לפתע וכולנו הורדנו את הרובים, מסתכלות עליו בבלבול.
הנייד שלו צלצל והוא הלך לצד, עונה לשיחה.
"אפשר לחשוב שאשתו יולדת" מיקה צחקקה, הסתכלתי עליה בשקט
"בצחוק" מלמלה וגילגלה את עיניה בחיוך. רפאל ניתק את השיחה והתקדם לעברנו, הבטתי בו בכיווץ גבות, הוא נראה מודאג.
"כולכן משוחררות" אמר במהירות, גורר את חיוכן המאושר של כל הבנות שמיהרו לצאת מאיזור המטווחים.
"המפקד הכל בסדר?" שאלתי בשקט, הוא הסתכל עליי לרגע והניד בראשו לשלילה
" שטרית, תצטרפי לכולן" אמר ונעלם מהמקום. נותרתי לעמוד במקומי כמה רגעים, בוהה בחלל הריק.
נכנסתי לחדר בעייפות, רואה את מיקה ישנה על המיטה עם פה פתוח לרווחה, צחקתי מעט מאיך שנראתה.
נשכבתי על מיטתי בכבדות, בוהה בתקרה. מבטו של רפאל הופיע בראשי, ניסיתי להבין אותו ללא הצלחה יתרה.
לאחר זמן מה נשמעה דפיקה בדלת, גורמת לי לחזור למציאות. פתחתי את הדלת בזהירות, רואה את רוי עמד בכניסה בחיוך
"מה אתה עושה פה?" לחשתי, הוא נכנס לחדר, מסתכל על מיקה לרגע ולאחר מכן עליי
"אסור לבנים להיות במגורי הבנות" לחשתי בעצבים, הוא תפס בפניי בעדינות
"אני יודע, אבל התגעגעתי אלייך" חייך, הסתכלתי עליו במבט רך והוא נשק לשפתיי,
"את רוצה לצאת?" שאל בלחש והצביע על מיקה, הנהנתי בחיוך ויצאתי בעקבותיו.
"חיפשתי אותך במטווחים" אמר לפתע, גורר את מבטי
"המפקד שלי שיחרר אותנו מוקדם..הוא התנהג מוזר" אמרתי בבלבול, מקמטת מעט את מצחי.
בדיוק אז רפאל עבר מולנו, עיניו היו אדומות והוא הלך במהירות לכיוון המשרד.
"שכחתי שיש לי תורנות מטבח..אני צריכה ללכת" מלמלתי וקמתי מהספסל במהירות, מנשקת את רוי בקצרה ומתחילה להתקדם למשרד של רפאל.
דפקתי על הדלת מספר פעמים אך הוא לא ענה ולבסוף פתחתי אותה בשקט, נכנסת.
רפאל ישב על כיסאו ששתי ידיו על פניו, התקרבתי אליו בהיסוס ונעמדתי לידו, נוגעת בכתפו בעדינות.
"שטרית" הוא קם במהירות ומחה את דמעותיו, הסתכלתי עליו בכאב
"תגיד לי מה קורה" אמרתי כמעט בלחש והוא הניד בראשו לשלילה, מסמן לי לצאת.
"תלכי מכאן, עכשיו" אמר בחדות, אך לא זזתי ממקומי, המשכתי לעמוד מולו ולהביט בעיניו הירוקות שנצצו כתוצאה מהבכי,
"תגיד לי..בבקשה" התחננתי ותפסתי בפניו, הוא נאנח בייאוש והתיישב בחזרה על כיסאו.
"חבר טוב שלי נהרג בפיגוע של אתמול" אמר לבסוף, נלחם בדמעות שחזרו להציף את עיניו.
"זה כואב כל כך" מלמלתי, גוררת את מבטו לעברי, הוא הביט בי בשקט.
"לאבד מישהו שאתה אוהב.. מי כמוני יודעת עד כמה" אמרתי בעצב. הוא הנהן בראשו,
"שירתנו ביחד בצבא" מלמל "אני חתמתי קבע והוא החליט לעזוב..לחיות את החיים" הוסיף, הוא היה שבור.
כרכתי את ידיי סביב צווארו, מחבקת אותו בחום, הוא קפא במקומו ולא החזיר לי חיבוק.
"אתה יכול לפרוק הכל" לחשתי, מחייכת חיוך רך. עיניו שיגעו אותי וגרמו לצמרמורת לעבור בגופי,
מחיתי את הדעות שנותרו בעיניו באיטיות, מתנתקת מהחיבוק.
"שטרית, אף אחד בחיים לא ראה אותי במצב הזה" הוא זז באי נוחות בכיסאו. היינו צמודים אחד לשנייה וזיפיו שנחו על לחיי הרעידו אותי, ריח הבושם שלו עטף את כולי וגרם לי לעצום את עיניי לרגע. הבטתי בעיניו והוא בעיניי כמה שניות, צמודים. בזאת תפסתי בפניו, מנשקת אותו נשיקה עדינה.