חייבת לאהוב את הפלייבוי פרק 3 – שטיפת מוח.

"מה קרה שהצפונבונים החליטו לבקר אצלנו?" נזף דרק והדליק ראפ שחור, אני פחות מתחברת
לכול המוזיקה התרבות של כול מי שחי בשכונות כאן אבל להיות חלק מהם זה לא בדיוק מדע טילים.
"הם רוצים להעניק לי מלגה, לעבור לאפר אייסט סייד." אמרתי בשקט והתיישבתי על השולחן שלי,אחרי שעברתי במהירות על הטפסים שלי ובדקתי מה אני הצטרך לקחת איתי מחר, ביום שאני יוצאת מהחיים שלי, מהעולם שלי ופותחת דף חדש לגמרה.
"סירבת נכון?" הוא לקח שחטה מהסיגריה שהוא החזיק, רציתי להשתנות ולכך לא בקשתי ממנו.
"למה לי?" הרמתי את עיניי והסתכלתי בעיניו החומות שבהו בי, כאילו אמרתי משהו שלא הייתי צריכה לומר. כולם יודעים שמבין כול החבורה שלנו אני זאת שהכי רציתי לברוח מהחור הזה, וברגע שנותנים לי הזדמנות גדולה אני לא מתכוונת לוותר עליה.
"את מטומטמת? הם לא באמת רוצים שתלכי ללמוד אצלם, הם סך הכול רוצים מישו לנצל שינקה להם את הבית ויספק אותם מכול הבחינות. הם צפונים שלא מזיזים את התחת שלהם מהספה ומקבלים מה שהם רוצים. הדבר היחיד שאנחנו עושים זה להלחם ולנסות כמה שיותר להמשיך לחיות." בכול השנים האלו, דרק, מרקו והחברה מנסים לעשות לי שטיפת מוח. הם חושבים שכול הזיוני שכל שלהם יעבדו עלי ואני יפסיק להאמין במזל.
"דרק אני שמה זין על מה שתגיד מובן? אני רוצה להגיע לגיל שמונה עשרה לפני שיהרגו אותי, כמה פעמים ירו בך, ירו בי? יותר מידי בשביל לספור, וגם אם זה אומר ללכת לנקות בית של עשירים ולקבל על זה כסף," הרמתי את ידיי בחוסר אונים, " לא אכפת לי." נשמתי בכבדות והבטתי בו -שוב- מבעד לריסיי הארוכות והשחורות.
"תמיד ידעתי שאת צפונית, כמו אמא שלך," הוא ירק לצד רגליי ויצא מהכיתה בטריקת דלת,בזמן השיעור שאמור להתקיים אבל הוא לא מתקיים כי אין למורים כאן ביצים בשביל להיכנס לכיתה הזאת. במשך כול יום הלימודים ניסיתי להבין למה דרק התכוון בכך שאני צפונית, אולי בגלל שקוראים לי לינה ואני לבנה?

היינו כבר בחצי הדרך בחזרה לבית, ישבתי שוב לצידה של לורן והיא כתבה במחברת את כול מה שאמרתי לה לארוז. כול הדברים שהיו כתובים בצרור דפים שמנהל הגיש לי. הוא אמר לי שמחר בשעה עשר יעמוד רכב מול הבית שלי והוא יאסוף אותי ואת לורן לאפר אייסט סייד. יש לי את הבוקר והערב בשביל להתארגן בדירה החדשה ובצהריים יאספו אותי בשביל לפגוש את התלמיד המצטיין שיהיה המחנך שלי בשבועיים הקרובים.
"אני ירד בתחנת המשטרה ואתן עדות, אחרי זה אני יארוז מזוודה ויבוא אליך?" הנהנתי ללורן וחייכתי את החיוך הנצחון שלי, אבל מה שלורן לא ידעה שפחד ענק מסתתר מאחורי החיוך. מה יקרה אם אני לא יעבור את המבחנים לבית הספר וישלחו אותי בחזרה לבית? יש לי רמת כתיבה וקריאה כמו לילדים בחטיבת ביניים בגלל שלא למדתי שום דבר בשנים האחרונות. מתמטיקה זה בתחתית פירמדת הלימודים שלי ואת כול החומר הזה אני לא יצליח ללמוד בשבועיים, לא משנה עד כמה התלמיד יהיה מצטיין.
"ביי." נשקתי ללורן על לחייה וירדתי מהאוטובוס, מתקדמת אל עבר הבית שלי.
פתחתי אל דלת הבית וכול החדר היה עשן, אמא שלי וחברים שלה ישבו על הספות הקטנות ועישנו כמו קיטור של רכבת, ממש יכולתי להריח ולראות את העשן רוקד בסביבת החדר. אם כבר אמא שלי נמצאת בסטלה אז ננצל את הרעיון ונתן לה לחתום על המסמך של המנהל.
"אמא את יכולה לחתום כאן?" שאלתי, היא פקחה את עינייה האדומות והסתכלה על הדף בעיניים אדומות ועייפות, הייתי בלחץ שפתאום היא תרצה להתנהג כמו אמא ותקרא את מה שכתוב שם.
"מה זה?" היא גמגמה.
"סתם משהו של הבית ספר." היא עיקמה את פנייה ברגע שאמרתי בית ספר והרימה עט שהיא בדיוק ישבה עליו, הסתכלתי עליה ולא הבנתי איך בדיוק יצאתי ממנה, איך היא אמא שלי ואיך אני כול כך דומה לה? אותו שיער חום ובקבוקי ואותן עיניים חומות וגדולות.
ברגע שהיא סיימה לחתום חטפתי ממנה את הצרור דפים, חייכתי והלכתי להסתגר בחדר.
פתחתי את המיטה החורקת שלי והוצאתי אתי מזוודות כסופות ומעטפה עם דולרים שהשארתי לעצמי למקרה שאני באמת הצטרך אותם. פתחתי את אחת המזוודות והתחלתי לקפל את הבגדים שלי לתוכה, את הנעליי ספורט הגבוהות שלי, האיפור הזול והבשמים. למזוודה השנייה ארזתי סבונים,שמפו,מברשות שיניים, כול מה שאני הצטרך לחדר המקלחת. אוכל ומים אני יארוז יותר מאוחר ברגע שחברים של אמא שלי ילכו והיא תתעלף על הספה ותעזוב בבוקר לחבר שלה.
הוצאתי מהמעטפה עשר דולר ומהכיס במכנס עוד עשרים והנחתי על המיטה, בעודי סוגרת את המזוודות ומרימה אותם על הארון בשביל שאמא שלי לא תחשוד במשהו אני שומעת את הצחקוקים ורק חושבת על כמה טוב יהיה לעזוב את המקום הזה.
כשהחדר שלי נראה נקי ושום דבר לא נראה חשוד ירדתי למכולת בשדרה השלישית וקניתי לעצמי סיגריות. הוצאתי סיגריה אחת והדלקתי אותה, מסתכלת על השמיים ותוהה אם אני באמת הצליח בעיר העשירה.